לעתים נדירות מתרחשת השתלשלות אירועים שלא אמורים להיות קשורים אחד בשני, אבל החיבור ביניהם יוצר היגיון שמעיד על קשר קוסמי, לכאורה. קחו למשל את מזג האוויר, החוט המקשר של השבוע הזה: אביך, נע בין אפור לצהוב עכור, תזזיתי, לא ברור ומזוהם, תפאורה נאותה לבחירות שהגיעו יחד איתו. אחר כך בא קמיל פוקס שייצר באולפן רשת 13 דרמה מכלום בשם הרייטינג. בעצם, לא "מכלום", כי דרמה אכן הייתה ועדיין יש, אבל זו הייתה הדרמה שלה כולנו ציפינו ושאותה קיבלנו שלוש פעמים לפני כן. לכן היא לא באמת הייתה דרמה.
משחק הפתיחה של נבחרת ישראל במוקדמות מונדיאל 2022 ישתלב אף הוא היטב במציאות של הימים האחרונים. האפרוריות, העגמומיות, חוסר העניין, הניסיון לייצר כותרת כמעט בכוח, הדרך הלא ברורה וחסרת התקווה שאליה הולך הכדורגל הישראלי ומעל לכל המילה "קמפיין" - כל אלה מייצרים המשכיות ספורטיבית מושלמת ליום שלישי.
בטורנירים קודמים ידעה ההתאחדות לכדורגל להפיח רוח חיים בקמפיינים, לפחות בתחילתם או במשחקים הגדולים. הפעם היא מתמודדת עם קושי אובייקטיבי - מגבלת הקהל. כמובן ש-5,000 איש ביציעי בלומפילד הם בערך 4,800 יותר משדמיינו לפני חודש, אבל עדיין - לא פשוט להתניע ככה ולצאת לדרך שנראית גם כך כמעט חסרת סיכוי. לזכות האנשים באבא הלל ייאמר שהם לא מפסיקים לנסות ונלחמים על כל אוהד, למשל דרך שיתוף הפעולה עם WIND להשכרת קורקינטים.
המשימה הקשה ביותר היא החזרת האמון במוסד שנקרא "נבחרת ישראל". אם צריך לשים את האצבע על הנקודה שבה הנבחרת שמטה את האמון הזה, התאריך הנכון ביותר, כנראה, הוא ה-13 בנובמבר 1999 - נערות הליווי, האדום המהדהד של רביבו, ה-5:0 המשפיל לדנמרק. אחר כך הגיעו גם הבעיטה של הרצוג והגלות הארוכה מחוץ לישראל בשל המצב הבטחוני ששחקו עד דק את הזיקה למותג. בשקט בשקט אברהם גרנט כמעט העלה אותנו ב-2005 למונדיאל עם טורניר אדיר ללא הפסד, אבל הקדנציה שלו נתפשה יותר מכל כפרודיה. אחר הכול, קרו שם דברים שיכולים לקרות רק לגרנט.
יותר מ-21 שנים חלפו מאז הטראומה ההיא מול דנמרק. הצהרה לפיה "הערב ייסגר מעגל" תהיה יומרנית. אחרי הכול, אם הדנים ינצחו, המעגל רק יתרחב וקצוותיו יתרחקו. הפסד כבר הערב יוציא את האוויר מהבלון המרוקן ממילא.
ומה אם בכל זאת ננצח?
עוד בוואלה!
בכדורגל נהוג לדבר על תהליכים, אבל בישראל, בניגוד לבלגיה או לאוסטריה, תהליכים לא נוטים להבשיל. זה נכון לגבי כדורגל בכלל והנבחרת שלנו בפרט. מרווח המשחקים הגדול משאיר המון מקום למקריות. האם באמת עברנו תהליך תחת הרצוג ורוטנשטיינר? שניהם אהודים מאוד ובעלי מקצוע טובים, אך מה באמת ראינו מהם שלא ראינו מקודמיהם? האם השחקנים שלנו, שעברו שנה מטלטלת ולא שגרתית, מסוגלים להגיע בשיא הכושר למשחק הזה? האם התודעה שלהם מאפשרת להם להגיע בשיא הכושר?
את כל התשובות נקבל הערב בבלומפילד. המשחק מול דנמרק, כמו המפגש ב-99', הוא משחק על טורניר שלם. אז זה היה הר גורל - על הזכות לשחק ביורו 2000 - הפעם זה פחות חשוב לכאורה. אחרי הכול, הציפיות בבית שכולל יחד עם הדנים גם את אוסטריה וסקוטלנד לא באמת מרקיעות שחקים. חוץ מזה, הרי כבר הבסנו את בוסניה והשחלנו רביעייה לאוסטרים ולאן זה הביא אותנו?
אבל כן, זה חשוב. חשוב לתת הכול, חשוב לנסות להוציא תוצאה טובה, חשוב להעביר את המסר של "אנחנו כאן", חשוב להאריך את הקמפיין הזה ולא לקבור אותו בחיתוליו. למה זה כל כך חשוב, כי לא תהיה עוד הזדמנות? כי מי יודע אם נזכה לקבל שוב את זהבי בשיאו? כי אנחנו יותר טובים משהיינו?
שטויות. חשוב לנצח כי אחרי השנה שעברנו פשוט מגיעה לנו קצת נחת. כן, עד כדי כך זה פשוט. כן, עד כדי כך זה מסובך.