המפעל להכחדת המונדיאל: הדעיכה במעמדו של גביע העולם בכדורגל

קשה לי לחשוב על מאורע מרגש יותר מהמונדיאל של שנות ילדותי: במשחקי מקסיקו 1970, היחידים שבהם השתתפה נבחרת ישראל, הייתי עדיין תינוק. גם מהטורניר בגרמניה 1974, ארבע שנים מאוחר יותר, אני זוכר בעיקר את התוגה שירדה על ישראל עת נוצחה נבחרת הטוטאל-פוטבול של יוהאן קרויף בידי הגרמנים הרשעים.

לעומת זאת, את המשחקים בארגנטינה 1978 כבר ליוויתי באדיקות - מאושר מהעובדה שבחסות החופש הגדול הרשו לי להישאר גם למאוחרים שבהם, שיכור מכך שהתקבלתי לעולם המבוגרים, עוקב בדאגה אחרי ההפסד החשוד של פרו לארגנטינה (שדחק החוצה את ברזיל האהודה), אחרי שכבר חגגה העפלה לא רשמית לגמר - והכדור של רובי רנסנברינק, זה שננעץ בקורה במשחק הגמר, נעוץ עד היום אצלי בלב, גם אחרי שהמחמיץ כבר הסתלק מעמנו.

במשחקים בספרד 1982 כבר צפיתי עם חברים מהכיתה, מעצב את אישיותי ההפועליסטית-דווקאית עם שמחת הניצחון של איטליה ורוסי על ברזיל של סוקרטס וזיקו, אולי הנבחרת הכי מלהיבה בכל דברי ימי המונדיאל - ואת דייגו ארמנדו מראדונה, תהא נשמתו צרורה בצרור הסמים, אני עדיין מאשים בכישלון בבחינת הבגרות במתמטיקה, שהתקיימה למחרת הסלאלום ההוא מול אנגליה במונדיאל 1986.

אם זה לא היה ברור עד עכשיו, המונדיאל הוא מהזיכרונות היפים של ימי ילדותי. רק שכדי להבין כיצד התפוגג הקסם, כדאי להבין איך הוא בכלל התחיל.

הכדורגל העולמי של השנים ההן, התקיים בעיקר בדמיוננו. כלומר, זה לא שהוא לא שוחק, פשוט לא זכינו לצפות בו: הכדורגל היחידי שחלחל אל המסך, מלבד הליגה הלאומית (אז הראשונה) בכדורגל, היה מתוצרת אנגליה, עם "משחק השבוע" בכל יום חמישי. עסקינן בחמישים דקות של תקציר בשחור-לבן - שזה עוד בסדר אם לידס משחקת מול ליברפול, אבל כשמנצ'סטר סיטי בחולצות תכלת מארחת את וולבס בחולצות כתומות - ושתי החולצות מרצדות על המסך ב-22 גוונים של אפור, אפשר היה לאחל רק בהצלחה למנחשים. מיותר לציין ששום דבר מכל אלה לא היה בשידור חי.

קשה להסביר לאוהד כדורגל צעיר, שכמעט בכל יום נתון פתוחים בפניו עשרה שידורים של משחקי כדורגל - מקפריסין ועד לפורטוגל, דרך טורקיה, בלגיה והולנד (עד שהוא אפילו לא מעלה על דעתו להתפנות במיוחד לצפייה במשחק מרכז טבלה ב"לה-ליגה" הספרדית, למשל), עד כמה הכדורגל העולמי של שנות הילדות התקיים ברובו במרחב שבין שתי האוזניים שלי: על נבחרות כמו ברזיל או ארגנטינה רק שמענו, כוכבים כמו קרויף ובקנבאואר הכרנו רק מפוסטר של המגזין "פנדל" ואיך נראה השער שעליו קראנו כחלוף יומיים, ב"מעריב לספורטאים", יכולנו רק לדמיין. לא רק עבורנו, בפרובינציה היהודית שבקצה הלבנט, היה הכדורגל העולמי מכוסה במעטה של מסתורין: שחקנים מיבשות אחרות כמעט שלא נראו באירופה ועל פלה הגדול שמעו (אבל לא ראו) באיטליה כמו בישראל.

הרבה קוקטיילים זרמו מאז בעורקים של משתתפי הקונגרסים בפיפ"א, וכדורגל הנבחרות איבד מיוקרתו. הגאווה הלאומית פורצת בעיקר בארצות שאין לתושביהן יותר מדי מקורות אחרים לגאווה, אוהדי כדורגל מושבעים ממילא נאמנים יותר לקבוצה המקומית שלהם, והכי חשוב: כל הטוב שבכדורגל העולמי מתרכז לנו בכל יום שלישי ורביעי לאולפן ליגת האלופות. אם יש כוכב ששווה לנו לראות - הוא יגיע לשם, כשהוא מוקף בשחקנים טובים בהרבה מאלה שמשחקים אתו בנבחרתו הלאומית.

מאירוע גלובלי שעיצב את אהדת הכדורגל שלנו בילדותנו, הפך המונדיאל לפרס ניחומים שהוא לכל היותר המרענן הרשמי של הפגרה. הוא עדיין צבעוני, תוסס ואפילו מלהיב לעיתים, אבל מהווה בעיקר תירוץ טוב לאוהדי כדורגל מהמעגל השלישי או הרביעי, לשחק אותה אולטראס. הרמה, בהתאם, היא לכל היותר, "טובה יחסית".

כשכל זה קורה בפגרת הקיץ, הוא מתקבל בהבנה: גם למי שלא שומרים אמונים לכדורגל שבת אחר שבת מגיע לבלות לפעמים עם גברים אחרים. אבל כשזה קורה באמצע העונה הסדירה, דוחה את מחזור הליגה הקרוב ואת שלבי ההכרעה במפעלים המלהיבים באמת, מדובר בתקלה - ואם עדיין לא השתכנעתם שכך הוא הדבר, פשוט דמיינו את הכוכב הגדול של הקבוצה שלכם, נפצע במשחק נבחרת.

נו, השתכנעתם כבר?