כשמדברים על שחקני בוסר שלא עומדים בלחץ, חלאופילו פלייטר הוא המראה של בית"ר ירושלים. בתחילת העונה נקבע לכישרון בן ה-21 רף ציפיות גבוה, משה חוגג הצהיר "הוא חלוץ אדיר שכל השחקנים מתלהבים ממנו" והעריך שהוא יהפוך להפתעת עונה. גם סלובודן דראפיץ' ושי ברדה אהבו מאוד את מה שראו ממנו בהתחלה, וחיכו בציפייה גדולה לשובו מההשבתה הארוכה שגרם לו הדימום בכבד.
שני המאמנים פינטזו על המהירות, התנועה לעומק והגוף של הסורינאמי, אבל ככל שהם למדו להכיר אותו הציפיות החלו לרדת. הם גילו מצד אחד חלוץ מאוד מוכשר שמחזיק בפוטנציאל אדיר, ומצד שני הבינו איך הגיע לליגה השנייה בקפריסין ואפילו לא עלה מהנוער לבוגרים בתקופתו בעירוני קרית שמונה.
למעשה, הרבה לפני הכדורגל, מדובר בילד שלאורך תקופה ארוכה מתגעגע הביתה לסורינאם, מדבר עם בני משפחתו עד השעות המאוחרות, מספר שקשה לו ורוצה לטוס לביקור בכל הזדמנות אפשרית. בנוסף הוא אכל הרבה ג'אנק פוד ולא ייחס חשיבות לתזונה נכונה ושעות אכילה נורמליות. בהמשך הוא ביצע שיפור מסוים בתחום הזה, אך לא מזמן הוא התלונן שאנטואן קונטה עזב ואין מי שיבשל עבורו ולכן חזר לאכול בחוץ.
לקראת סיום חלון ההעברות, כשהודיעו לפלייטר שישנה סיטואציה בה ישאילו אותו, הוא נלחץ מאוד וביקש להילחם על מקומו. הוא אפילו קנה שעון "חכם" שעוקב אחר שעות השינה והפעילות היומית שלו, בעלות קרובה למחצית משכרו החודשי, ואף הציג אותו בהתלהבות לאנשי המועדון בתקוה לעשות שינוי ולהישאר, ואף הוסיף: "אף אחד לא האמין בי עד היום, כאן מאמינים ואני חייב לקחת את ההזדמנות הזאת".
עוד בוואלה!
כאן נשאלת השאלה למה דראפיץ' וברדה כל כך בנו על החזרה של פלייטר? כנראה כי בחלק הראשון של העונה לא היה להם את ירדן שועה, פרוייקט אחר שהם עבדו עליו. הוא הגיע עם עודף משקל, בכושר ירוד, בלי ביטחון והיה צריך להתחיל ולבנות אותו מחדש. וזה משהו שנמשך עד היום - בחור צעיר ששצריך לתחזק בשיחות ובשיטת המקל והגזר לפחות פעמיים בשבוע. אם הגענו למצב שמאמן הכושר מבטיח לשועה ארוחה על כל פעם שייכנס לחדר כושר או שמחמיאים לו שהוא מגיע קצת לפני האימון או נשאר אחריו, מבינים שגם תהליך ההתבגרות של החלוץ לא יהיה קצר.
וזה למעשה כל הסיפור של בית"ר בעונה הנוכחית. היא נבנתה לא מאוזנת, אבל לא פחות מכך - מלאה בוסר ושחקנים שהם פרוייקטים לעתיד. אז לשועה לקח חצי שנה להתעורר, פלייטר עדיין לא הניע, אפילו אביאל זרגרי התחיל להציג יכולת גבוהה רק אחרי כמות דו ספרתית של משחקים והתחשלות אמיתית ראשונה בליגת העל. כשמוסיפים את סנטיאגו אוקמפוס שנמצא בשנתו הראשונה בוגרים, את אור זהבי שהושבת לחמישה חודשים והוחזר, את הרכש הנוצץ מתאוסיניו שעד עתה מתקשה במגע פיזי וחייב להיכנס לחדר כושר, ועוד מבלי לדבר על העצבים שהתזונאי חוטף מהתשובות של השחקנים כשהם נשאלים על הארוחות שלהם, אפשר לקבל תמונת מצב הרבה יותר ברורה לגבי מצדה הנוכחי של בית"ר.
ועדיין, ב-8 המשחקים האחרונים צברה בית"ר 13 נקודות מתוך 24 אפשריות. אלה 55% הצלחה בתקופה בה מעל 20 שחקנים נדבקו בקורונה. ב-14 המחזורים לפני כן קצרה הקבוצה 15 נקודות בלבד, כ-35% הצלחה. לא במקרה בבית"ר אהבו את מה שראו במשחקים שקדמו לסכנין ומשה חוגג פירגן לכל העולם אחרי המשחק בטרנר נגד באר שבע, עד שכולם התייצבו ומשהו התחיל להתחבר סוף סוף היה קצת אור בקצה המנהרה, איזשהו בסיס מקצועי שאולי אפשר יהיה לבנות עליו משהו בשנה הבאה.
ואז הגיעה המהלומה מסכנין. בית"ר לא הפסידה את המשחק הזה בגלל אי שילובם של שני שחקנים שהתלוננו על פציעה. היא הפסידה כי משחקים כאלה קורים, זה חלק מחוסר יציבות מנטאלית. אותו סנטיאגו אוקמפוס שבישל את שער היתרון בטרנר נגע ביד בדקות הראשונות. ומה שקרה מכאן לא מפתיע, כי בית"ר מתקשה להתמודד עם פיגור ואיבדה את זה לא מעט פעמים העונה.
השילוב של משחק על הפלייאוף, היריבה המושבעת ושער החובה בפתיחה גרם לרגליים של לא מעט שחקנים לרעוד, כמו שקורה הרבה לאורך השנים במשחקים של בית"ר נגד סכנין. בשער הזה נכנס גם הקהל שהגיע לבית וגן לפני כן לעודד את השחקנים. מפגן תמיכה כזה יכול להיות מתורגם למוטיביציה גבוהה, אבל בבית"ר הוא הופך את הרגליים לכבדות. בשתי הפעמים בהן הקהל הגיע לעודד העונה - לפני הפועל תל אביב ולפני סכנין, בית"ר ספגה שער מהיר ולא התאוששה.
אם בית"ר לא תעלה לפלייאוף העליון, זה לא בגלל ההפסד לסכנין, אלא בגלל החצי הראשון של העונה, בו התעסקה בעיקר בפרוייקט הספורטיבי של "נערי רפול" בבית וגן, ולא בגלל המאמנים אלא בגלל בחירת סגל עם יותר מדי שחקנים שהם אולי מוכשרים עם פוטנציאל גדול אך בשלב הזה מלאים בבעיות מנטאליות ומתקשים להתמודד עם רמת הלחץ והקושי בבירה.
במקרה של נשירה לפלייאוף התחתון יהיה קל מאוד לא להתמודד עם המציאות ולהאשים את המאמנים. אך לאחר שגיא לוזון, ניר קלינגר ורוני לוי הלכו, אולי כדאי פעם אחת שהמועדון יסתכל במראה ויבין שהבעיה היא כמעט הכול פרט למאמנים? שיש כל כך הרבה טעויות שנעשות על בסיס קבוע ואם לא יחשבו מסלול מחדש זהות המאמן כלל לא משמעותית?
מנהל מקצועי כבר לא יגיע, אך אולי פעם אחת כדאי לנסות משהו אחר ולהאמין בדרך? במאמנים שכבר הספיקו להכיר את הסגל ברמה האישיות ויודעים עם מי יוכלו לצאת למלחמה בשנה הבאה? אולי אפילו להגדיל ולתת להם את הקרדיט גם לבחור את השחקנים שיחזקו את הקבוצה? ברכבת ההרים של בית"ר זה נשמע הזוי אך שווה לנסות, קפריזות רק ימשיכו לקחת את בית"ר אחורה, דרך ויציבות הן לא מלים גסות.