אויב העם היהודי: השבוע בו ראסל ווסטברוק הפך לנספח בסיפור של אבדיה

דייגו מראדונה מת, והעולם התאבל על אדם שהיה נרקומן ואלכוהוליסט, מחובר למאפיה ולרודנים, ירה על עיתונאים, רימה ושיקר, בגד בבנות זוגו והתכחש לילדיו, ולא פעם נראה בציבור כשבר כלי, מסומם וחולה. מראדונה היה אהוב לבנו, וכל החולשות והנפילות היו לא רק חלק בלתי נפרד ממנו, אלא גם הגורם לאהבה ולהזדהות, שהובילה גם לדאגה ולרחמים עם השנים, ואף להתעצמותה של האגדה. קל להתאהב בהם, בבעייתיים ובחלשים, קל להזדהות איתם, להבין אותם, לרחם, להביט בהם נאבקים בעוצמות ובשדים ובמצבי הקיצון שהחיים ייעדו להן, ולהרגיש חמלה.

כי מה לעשות, רובנו אנשים סדיקים, שבירים, רגישים. רואים את מראדונה קורס בנאפולי, ומבינים בדיוק למה. מעריכים שייתכן מאוד שגם לנו היה קורה אותו דבר. זוכרים את הרקע שלו, יודעים מאיפה בא ומה עבר, מבינים כבר שהמעבר המהיר בין שכונות עוני בבואנוס איירס לבין פסגת העולם הוא לא משהו שאפשר להתמודד איתו, הלא התפרקות ושיגעון הם מתבקשים ומובנים מאליהם. למעשה, מבחינת רבים מאיתנו, מסי ורונאלדו הם הם המוזרים, יוצאי הדופן, הם המופרעים שמתמודדים עם ההצלחה בצורה "נורמלית", אצלם כנראה משהו לא בסדר אם הם מצליחים לשמור על כזאת יציבות ורמה גבוהה לאורך כל כך הרבה שנים, בלי להסתבך בצרות, בלי ליפול ולהתרסק, רובוטים שכאלה.

אולי בגלל זה יש לי כזו חולשה לראסל ווסטברוק, ייתכן שבגלל זה אני מאוהב בשחקן הזה. אוהב לראות אותו, מדמיין מה עובר לו בראש, מזדהה איתו, מעריץ אותו, מרחם עליו, הכול ביחד. כי כמו מראדונה, ווסטברוק לא מצליח להסוות את החולשות שלו. הוא חשוף לחלוטין. כולם רואים אותו ככלבלב הפרוע שהוא, עם זנב שמתכשכש בלי הרף, שלפעמים מרוב התלהבות לא משתלט על מעשיו, רואה עוגה טעימה ומסתער עליה ובדרך שובר את השולחן, דורס את בעליו, ואחר כך, כשכולו מכוסה קצפת, יושב בפינה ומצטער על הכול, מתחרט, מבין את הטעות שעשה, זנבו עדיין זז מצד לצד כשהוא מתקשה להשתחרר מסערת הרגשות.

השבוע ווסטברוק נכנס לחיינו בהפתעה, בהתנגשות אופיינית, כשבוקר אחד גילינו שהוא עובר בטרייד וישחק לצדו של יקיר האומה דני אבדיה - וחרב עלינו העולם. ובגלל הטירוף החולני סביב אבדיה, מאחר שהבחור הצעיר הזה הוא התקווה והאור של כולנו, ישראלים רבים קרעו את דש הבגד כאשר גילו שאויב המשחק ראסל ווסטברוק הצטרף לוויזארדס, ומעתה הכדור לא יגיע לידיו של דני שלנו, איזה אסון.

ומאחר שבין אחינו אנחנו יושבים ומכירים היטב את הנפשות הפועלות, אפשר כבר לדמיין איך ווסטברוק עומד להפוך לאויב העם היהודי בשנה הקרובה, איך יועמד למשפט כל בוקר. בראשי אני כבר שומע את הדיונים העילגים עליו בתוכניות הרדיו, את ההאשמות נגדו ("נו אז אני שואל אותך משה, זה שחקן זה?"), את הלכלוכים וההשמצות, את הזעם שיהפוך למתקפה ומתישהו גם לדרישה - שחררו אותו, היפטרו מווסטברוק, שימו את הכדור בידיים של דני.

כמובן שלא רק בישראל ווסטברוק סובל מתדמית בעייתית, והיא די מוצדקת. הכול כבר נאמר על ווסטברוק, על שני הצדדים שלו שהולכים זה לצד זה: הכישרון הגדול לצד האנוכיות והרדיפה אחר מספרים, האתלטיות המדהימה לצד חוסר היציבות, האינטנסיביות והתשוקה הגדולה לצד הנטייה להיכנס עם הראש בקיר, כל סלי הניצחון וכל הנפילות בקלאץ', כל האסיסטים וכל ההתעסקות העצמית, הרגעים היפים לצד הפעולות המטופשות, הניצחונות הגדולים וההפסדים הגדולים.

ועם זאת, קצת כבוד חברים. עדיין מדובר בשחקן שהיה פעמיים מלך הסלים, פעם אחת MVP, והעמיד ממוצעי קריירה שאבדיה ישמח עכשיו על חצי מהם. יותר מזה: גם מעריצי אבדיה (כמוני), שסבורים שהפסטיבל סביבו מוצדק, הרגישו השבוע שהסיקור שלו עלול להיות מעט מעיק, אם נמשיך לחשוב שהרוקי הישראלי האלמוני הוא הסיפור הגדול ומרכז העולם, וכל שיקולי הקבוצה נוגעים רק אליו.

אפשר רק לדמיין מה היה חושב ווסטברוק אם היה קורא את התגובות בישראל על צירופו לוושינגטון, על החששות של הישראלים שכוכב העל, שהיה באולסטאר ושיחק בדרים טים, עלול לפגוע בכוכב העל שלהם (עם כל הכבוד לדאנק על דאטומה). ייתכן שהוא מגחך וצוחק, ייתכן שהוא מוצא עוד מקור מוטיבציה. סביר להניח שהוא כבר יודע שהוא הפך לשעיר לעזאזל האולטימטיבי, השחקן שהכי כיף והכי קל להיטפל אליו ולהניף אליו אצבע מאשימה, כאילו הוא תמיד אשם בכל הכישלונות, באוקלהומה סיטי ועכשיו ביוסטון, כאילו לא היו בעיות אחרות, צ'וקרים אחרים, או פשוט יריבות עדיפות.

ולכן אמשיך לאהוב את ווסטברוק, אחי הבעייתי והמושמץ, שרוצה ורוצה ונחוש ונחוש ולא תמיד מצליח אבל ממשיך לנסות. והכול אצלו כל כך פרוע ואקספלוסיבי, שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים ולהתמסר לספקטקל. ולצערו הרב, הביקורות רק מגבירות לו את המוטיבציה להוכיח, מה שמבלבל אותו עוד יותר ומשפיע על קבלת ההחלטות שלו; ואילו היו שואלים אותו, ודאי היה מסכים לוותר על חצי מהסטטיסטיקה שלו עבור טבעת, היה מסכים לוותר על הכדור, לעלות מהספסל - אבל מה לעשות שמבחינתו הוא תמיד הכי טוב על המגרש והכלי ההתקפי הכי קטלני, כך שזה עוול למסור למישהו אחר? והכול אצלו זה אמוציות, מרוב תשוקה הוא מאבד את האיזון, ואלה השחקנים הכי כיפיים שיש. וכמה נחמד עבורנו כחובבי ספורט, שעוקבים אחרי אין סוף סיפורים במקביל, לראות את שני קווי העלילה האלה, של ווסטברוק ואבדיה, נפגשים ומתחברים, ומצפים בקוצר רוח לראות לאן זה יתפתח.