כשאורות הבמה כבים: על העדויות המטרידות נגד סשה זברב

העדויות של החברה לשעבר של הטניסאי אלכסנדר זברב מטרידות מאוד. אתה קורא אותן ומתחלחל. ספורטאי מפורסם, כישרוני, מבטיח, בחור צעיר וחביב, טניסאי מוכר ומוערך, שצפית בו לא מעט שעות בחייך - פתאום מתגלה כדמות מעורערת מאוד. אדם אלים ומעורר אימה, שמכה את בת הזוג שלו ומתעמר בה, הופך את חייה לסיוט. הסיפורים קשים. לדבריה הוא היה מטיח אותה על הרצפה, הולם בה, משפיל אותה, מאיים עליה. לא סתם אלימות ובריונות. התעללות.

אולגה שאריפובה שמה. בחורה צעירה, שהכירה את זברב כשהשניים היו טניסאים צעירים בני 14. היא לא הצליחה להמשיך במסלול ולהפוך לטניסאית מקצוענית, הוא הפך לכוכב גדול, והוא רק בתחילת הדרך. הם היו מיודדים כנערים, אחרי כמה שנים יצר איתה קשר, והתפתחה זוגיות. היא הייתה לצדו בכמה טורנירים שבהם עשה את הפריצה שלו, כשהפרשנים היללו, הקהל התמוגג, העולם התפעל מהכישרון שלו, ובחדר המלון התנהג בנבזיות.

השבוע חשפה שהייתה קורבן לאלימות פיזית ולהתעללות נפשית מצדו של הגרמני. זברב מכחיש את הדברים בתוקף, חשוב לציין. הוא כתב באינסטגרם שהדברים לא נכונים. אחר כך כשנשאל על זה במסע"ת הוסיף ש"זה קרה מזמן", כאילו יש לזה חשיבות. אבל שאריפובה, אחרי שחשפה את הפרטים לראשונה, הוסיפה בריאיון ארוך סיפורים מפורטים נוספים מעוררי אימה, מלוות בעדויות. יש לה תמונות של החבורות שלה על הידיים ובצוואר, אחרי שהיה אוחז בה בחוזקה וחונק אותה. תמונות של הבגדים שלה זרוקים במסדרון של המלון, אחרי שזרק אותה מהחדר, אחרי שנמלטה משם יחפה לרחוב, בוכה ומבוהלת. התכתבויות עם חברים שבהן היא מספרת איך לקח לה את הדרכון, מתחננת שייקחו אותה משם, שיאספו אותה, שירחיקו אותה ממנו.

היא מספרת איך היה משפיל אותה, אומר לה שהיא "סתם אפס", מתנהג באובססיביות, מטריד אותה בשיחות בכל פעם שהייתה יוצאת לבד, בלעדיו. אפשר ממש להרגיש את הסיוט שעבר עליה, את הפחד, הייאוש, האימה, הרצון להתאבד. את הסביבה שלוחצת, ההתמודדות מול בן זוג חזק ומפורסם, איך גם הקרובים אליה לא האמינו, איך אמא של ידיד שלה ניסתה לפייס ביניהם למרות הסיפורים שלה, כי בכל זאת, זה סשה זברב. כל כך כישרוני, עם עתיד כל כך מבטיח, והוא נראה כל כך נחמד.

חלק מהסיפורים התרחשו בזמן טורנירים. אחד מהם היה במהלך אליפות ארה"ב. בזמן שזברב התכונן למשחקים גדולים וחשובים, הוא התמודד עם דרמות מופרעות מחוץ למגרש, לכאורה. עם ריבים אלימים, שיחות קשות, שבהן הוא משפיל את החברה שלו, ואחר כך מתחנן אליה לחזור אליו. בטורניר הלייבר קאפ בג'נבה הוא נאלץ לפנות לאחד ממארגני הטורניר כדי שיעזור לו לשכנע אותה לפתוח את הדלת לחדר שלהם, אחרי שנעלה את עצמה בפנים בעקבות מריבה אלימה. שעות אחר כך הוא עלה למגרש, כרגיל.

יש לציין שגם עכשיו, על רקע העדויות והסערה התקשורתית, הוא בכושר מצוין. הוא זכה בשני טורנירים בגרמניה. הוא בחצי גמר טורניר המאסטרס בפריז. הוא פורח תחת המאמן דויד פרר. מי שמביט בו משחק לא יכול לדמיין, למשל, שרק השבוע אקסית אחרת של זברב, הדוגמנית אנדראה פטאה, הודיעה שהיא בהיריון ממנו, בשבוע ה-20, ושאין לה שום כוונה לקיים איתו משמורת משותפת על הילד. "היה לנו משבר, והיחסים בינינו הסתיימו", כתבה, "יש לנו השקפה שונה על החיים... כבר אין בינינו קשר, ולמעשה, אני לא מתכוונת לשתף אותו בגידול הילד".

ספורטאי עולה על המגרש, ואין לך שום יכולת לדעת מי הוא, מה הוא, מה עובר עליו. אנחנו לא מכירים אותם, לא יכולים לדמיין מה מתחולל להם בראש, עם מה הם מתמודדים ואיך הם נוהגים. גם ריאן גיגס נעצר השבוע על ידי המשטרה בחשד שהכה את אשתו. אנדרה אגאסי סיפר פעם איך עלה לגמר אליפות צרפת כשהוא כל הזמן חושב רק על הפאה שעל הראש שלו, מה יקרה אם היא תיפול, רק בזה הוא התעסק משחק שלם. הצופה צופה, ולא יכול לדמיין. המקרה של זברב מפתיע דווקא כי הוא נתפס כחזק מנטאלית. הפער קשה לתפיסה. קשה להבין איך ספורטאי יכול להיות מלא ביטחון על המגרש וכל כך מעורער מחוצה לו.

זברב מצטרף לטניסאי אחר שהואשם באלימות נגד בת זוגו, ניקלוז באסילישווילי, שנעצר בחשד שהכה את אשתו לשעבר לעיני הילד שלהם (והכחיש גם הוא את ההאשמות). הבעיה היא שבניגוד לליגות ה-NBA או ה-NFL האמריקאיות, לאיגוד הטניס העולמי (ATP) אין תקנון ברור בנוגע לאלימות במשפחה. הם לא מתעסקים בזה. באסילישווילי חזר לסבב. שאריפובה אמרה שהיא לא מתכוונת להגיש תלונה נגד זברב, אבל זה לא משנה, כי גם זה לא היה מונע ממנו לשחק. על פי התקנון, "על השחקנים נאסר לנהוג בניגוד להגינות של רוח הטניס". זה לא מספיק לפתיחת חקירה.

מובן מאליו שזו פרשה חשובה, שיכולה לשמש דוגמה, לקדם את המאבק באלימות משפחתית, לעזור לנשים מוכות אחרות שאין להן את האומץ, לספק מהלך הצהרתי מצד איגוד הטניס העולמי, לשנות נורמות (כמובן שבימים אלה היא תחת מתקפה של מעריצי זברב וסופגת השמצות). השאלה היא מה אנחנו, כצופים, כאוהדים, יכולים לעשות. אולי להפעיל לחץ ברשתות ולדרוש שייענש. אולי לדרוש שיתנצל ויקבל טיפול. אולי לכבות את הטלוויזיה כשהוא משחק. אולי לאיים על הספונסרים שלו. אולי ללכת למשחק שלו, ולהניף שלטים. ואולי להשלים עם חוסר האונים, עם העובדה שאין לנו שום אפשרות להכיר את הספורטאים, להבין אותם, לדעת מי הם או מה הם. רק להביט בהם משחקים, ליהנות מהמשחק, ולהתפלל, לקוות, שהם חוזרים הביתה ונשארים בני אדם.