כוכבית של מועקה: גם הרגעים הגדולים בכדורגל מעוררים תחושת פספוס

אוהדי באר שבע מדמיינים איך היה נראה הניצחון בטרנר. מנור סולומון פספס חוויה בלתי נשכחת בברנבאו. רבבות אנשים מרגישים כל שבת שנלקח מהם חלק מהותי מהמשחק. כדורגל בלי קהל, זה משהו שאי אפשר להתרגל אליו

  • הפועל באר שבע
צפו ב-1:3 של הפועל באר שבע על סלביה פראג (באדיבות ספורט 1)

1. כן, האדם סתגלן. גם אוהד הספורט. לוקחים מהמשחק את החלק הכי מהותי - הקהל, האווירה, התפאורה, כל הרוח שאמורה להניע אותו - ואנחנו עדיין צופים במשחקים, כמו שוטים מכורים. ההסתגלות התמוהה ביותר היא לסאונד המולבש. לקולות הרקע של העידוד. לזוועה הזאת, שבהתחלה נראתה חולנית והזויה, ועכשיו מובנת מאליה (כמו תור מחוץ למכולת, מדבקות על המדרכה, שני מטר בין אנשים עם מסיכות). כי לא רק שהתרגלנו לשירי עידוד מוקלטים, אלא יותר מזה, כבר למדנו להעריך את המיומנות המשתפרות של אחראי הסאונד. "פשש, תגובה מהירה עם השריקת בוז לשופט", ממלמל הצופה, "כל הכבוד". כבר אין את התחושה הלא נעימה שמישהו מחליט בשבילך איך היית מגיב. אין את המבוכה על כך שלמעשה הקהל הוא כל כך שבלוני וצפוי (או צועק "יש", או שורק בוז). פשוט הסתגלות למצב מופרע. העיקר שישחקו.

עוד בוואלה! NEWS

בהפועל באר שבע חוגגים: "זה לא פחות הירואי" מהניצחון במילאנו

לכתבה המלאה
מה שווה חגיגה, אם אין עם מי לחגוג? (צילום: דני מרון)

2. ברקע כל הזמן נמשכת תחושת הפספוס. אוהדי מכבי תל אביב רואים משחק בית ראשון באירופה, משחק ראשון בבלומפילד אחרי שבועות, ומדמיינים איך היו ממלאים את האצטדיון, מה היו שרים, הכל היה נראה אחרת. אוהדי הפועל באר שבע רואים ניצחון גדול, ומדמיינים איך הוא היה נראה בטרנר, איזה אנרגיות יכלו להיות שם, איזה פספוס של ערב, איזו חוויה נגזלה מהילדים. גם אם השחקנים חוגגים בסיום, הצהלה היא אחרת, בודדה. הנה שער ניצחון דרמטי, ואתה יודע שהדבר הכי יפה נלקח ממנו: גוש ענק מאחורי השער שבבת אחת מתרומם ומתחיל לקפוץ, להשתולל, לשיר. זו צביטה שלא נגמרת. על המשחק יש כוכבית ענקית של מועקה.

עוד בוואלה! NEWS

מאמן סלביה פראג זועם: "בושה שהשחקנים החיוביים של באר שבע שיחקו"

לכתבה המלאה
עונה עם כוכבית. מכבי תל אביב חוגגת (צילום: ברני ארדוב)

3. שאלת יתרון הביתיות נמשכת, והופכת מעניינת. הנתונים מראים ירידה מינורית באחוזי ההצלחה של הקבוצות הביתיות בזמן הקורונה לעומת לפני הקורונה. כלומר, אין השפעה מהותית של הקהל עצמו. חסרונו לא משנה דרמטית את התמונה. אז מה כן משפיע? מה יתרון הביתיות כן נותן? כנראה רק תחושת ביטחון פסיכולוגית, היכרות עם התנאים, ובעיקר מסורת שיוצרת תודעה, תחושה של שחקן שזה "השטח שלו" והוא חייב להיות יותר דומיננטי, גם אם המגרש ריק.

מצד שני, גם ההכנה הייחודית למשחק חוץ משתנית. גם פה משהו מתפספס. אחרי אחד הניצחונות הדרמטיים של מכבי תל אביב על אריס סלוניקי, בימים בהם משחק חוץ ביוון נחשב למשימה בלתי אפשרית, דורון ג'מצ'י סיפר שלמעשה משחקי חוץ הם הדבר האמיתי, כי הקבוצה ב"זון מיוחד". "אתה מרוכז יותר, דרוך יותר, יותר נצמד לתוכנית משחק, מנתק את עצמך מכל המסביב, לפעמים דווקא בחוץ אתה בשיא שלך", סיפר ג'מצ'י. גם זה נלקח. אלמנטים בסיסיים מהמשחק נעלמו. ובכלל, אוהד לא זוכר איפה המשחק מתרחש. אנחנו מארחים בשבת או משחקים בחוץ? מי יודע, מה זה משנה.

האם בברנבאו זה היה נראה אחרת? האם היה קופא, או אולי אפילו משחק טוב עוד יותר? מנור (צילום: אימג'בנק GettyImages | Diego Souto)

4. איך התנאים השפיעו על מנור סולומון? יש שיאמרו שהוא ניצל את העובדה שהמשחק מול ריאל מדריד היה במגרש אימונים קטנטן נטול אווירה (כמה קשה ועצוב לראות את ריאל שם, עם היציעים הקטנים האלה כמו במגרש ברמת השרון, שלא הולמים את מידותיה), ושאולי הסנטיאגו ברנבאו, או כל אצטדיון גדול אחר שהיה מחליף אותו בתקופת השיפוצים, היה משתק אותו והוא היה קופא מול 80 אלף איש בהיכל המפואר (בדיוק כמו שסקוטי פיפן כינה את פלייאוף ה-NBA שבבועה כ"כדורסל שכונתי" נטול לחץ, בתנאים שאיפשרו לשחקני משנה לפרוח). אין ספק ששער מול ריאל בוולדבבס הוא לא כמו גול בברנבאו. מצד שני, לא נתפלא אם בברנבאו הוא היה פורח אפילו יותר, עם יותר דריכות וריכוז בזירת כדורגל קסומה, וגם פה הצביטה לא מרפה: איזו חוויה הוא פספס. לכבוש את השער הנפלא הזה, לשמוע תסכול של 80 אלף איש, להרגיש סביבך קולות פליאה ותדהמה, לפעמים לקהל בברנבאו גם יש נטייה למזוכיזם ולהריע ליריבה ברגעי שבר כאלה. אוי, איזה הבדל.

לפעמים לא צריך קהל בשביל לתת את כולך. דרבי (צילום: רויטרס)

5. כדורגל זה עניין קהילתי, חברתי, חווייתי, משפחתי. אנשים צופים ביחד בספורט, ממלאים יציעים, ברים, מתגודדים סביב מסכים ברחוב. לאוהדי כדורגל יש את ההרגלים שלהם, את הטקסים שלהם, את ההוויי לפני משחקים ואחרי משחקים ובמהלך משחקים. הם נהנים מהדרך למגרש ומקפידים על החניה הקבועה ועל מה הם שותים ואוכלים לפני. ההליכה ברגל לעבר האצטדיון היא תמיד רגע קסום, שבו אנשים מכל המינים ומכל הסוגים (במיוחד נחמדים ההורים והילדים) מתקבצים ומגיעים מכל הכיוונים באינספור שבילים ועולים לרגל אל המקדש, ונכנסים לעולם עם קולות וצבעים ייחודיים, וחוקים ששמורים רק לו. זו בריחה, זה עונג, זו מסורת, זה הכל. ומי שהזדמן לו יודע: עצוב במיוחד לראות את האצטדיון מבחוץ במהלך משחק, לזהות את האורות ויציעי הענק, ולהבין שמשחקים בדממה הזאת. ולא שזו הצרה הכי גדולה בחיינו עכשיו, וברור שזה עדיף מכלום - אבל עוד כמה זמן יכול הספורט להמשיך ככה, מנותק מהכוח שמניע אותו?

עוד בוואלה! NEWS

"לא מכיר אותו, ועדיין גאה בו!": יורגן קלופ מחמיא למרכוס רשפורד, למרות היריבות

לכתבה המלאה

6. ואז, פתאום, מתחיל משחק, ולפעמים מצליחים לשכוח מהכל. למשל, הדרבי של ליברפול. אברטון עולה למשחק בטירוף אמיתי, על גבול הברוטליות. ואתה יודע, זה לא הקהל שמדליק אותה. השחקנים לא צריכים לשמוע שירי עידוד שידחפו אותם ויעניקו להם אנרגיה כדי להיות מפומפמים. זה לא שהיו אבוקות באימון המסכם, ושלטי אוהדים "רק תביאו לנו רגל". זו פשוט מסורת. אחרי חיים שלמים, זה כבר זורם לך בגוף, ערכים שלמים שטמועים בך. כדורגלנים שמעולם לא שיחקו בקרב העירוני של ליברפול, ויודעים מה זה דרבי, יודעים מה מצופה מהם. אז הם בכל זאת עולים למגרש, ונותנים את כל מה שיש להם. הוא ריק, אבל הם מרגישים את האנרגיות. לפעמים זו נחמה לא קטנה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully