האיש עם הסיכה כבר היה מוכן לפוצץ את הבועה ולשלוח את כולם הביתה, אבל מיאמי מסרבת להתפנות. הצגה אדירה של החבורה המופלאה של אריק ספולסטרה הפכה את משחק 5 של הגמר לקלאסיקה מיידית ואת הגמר עצמו למותח וצמוד הרבה יותר מכפי שניתן היה לשער לאחר שני המשחקים הראשונים והפציעות של כוכבי ההיט. כמה מחשבות על משחק נהדר, ועל המשך הסדרה.
1. נתחיל מהסוף. קצת מאכזב לראות את שובו של דיון "הכוכב חייב לקחת את הזריקה האחרונה גם אם שומרים עליו שלושה שחקנים" כאילו אנחנו ב-2011. הנוכחות הרוחנית של קובי בריאנט בפלייאוף של הלייקרס, וכנראה גם החזרה לתודעה הקולקטיבית של הזריקה האייקונית ההיא של מייקל ג'ורדן בזכות 'הריקוד האחרון', העצימו את הביקורת המטופשת על ההחלטה של לברון ג'יימס למסור לשלשה פנויה במהלך האחרון של המשחק, כששני שחקנים סוגרים עליו והשלישי נמצא מאחוריהם. לדיון הזה כן יש תוקף אליו אחזור בהמשך, אך בתמונה הגדולה טוב שהסופרסטארים כיום, ולברון בראשם, מבינים שזריקה טובה של חבר לקבוצה עדיפה על זריקה גרועה שלהם גם ברגעים הכי מכריעים.
הבעיה האמיתית במהלך האחרון הייתה איכות המסירה של לברון. כפי שהוא הסביר נהדר בעצמו, הוא השיג ניצחון טקטי בכך שמשך את כל הגנת מיאמי נמוך מאוד, מה שהותיר את דני גרין חופשי לחלוטין באמצע קשת השלוש, בדיוק מול הסל, שזה המקום הנוח ביותר לזרוק ממנו שלשה פרט לפינות. אבל המסירה של קינג ג'יימס הייתה נמוכה ומעט ימינה מדי, מה שהכריח את גרין להתכופף הצידה, להתיישר בחזרה ולעלות לזריקה פחות נוחה ממה שנדמה במבט ראשון. אחד מתחומי המומחיות של גרין הוא היכולת להתייצב מהר מאוד לשלשה, אבל אם הוא היה מקבל את הכדור ישר לחזה היה לו הרבה יותר זמן להתארגן והזריקה הייתה הרבה יותר טובה.
לגבי דני גרין, כדאי לציין שמדובר באחד מקלעי השלשות הגדולים בתולדות גמר ה-NBA. הוא קלע 56 שלשות במשחקי גמר, מקום חמישי בכל הזמנים יחד עם רוברט הורי, וקלע אותן ביותר מ-42 אחוזים. אבל את המספרים האלה הוא השיג בעיקר בזכות הגמרים של 2013 ו-2014 עם סן אנטוניו (ומול מיאמי ולברון), בעוד שבשנים האחרונות אחוזי השלשות שלו נמצאים בצניחה. הוא גם סוחב פציעה בגמר שכנראה משפיעה על הזריקה שלו. בסגל של הלייקרס אין מומחי שלשות בשיאם, לכן גרין המנוסה הוא כנראה השחקן שפרנק ווגל היה רוצה שייקח את הזריקה הזאת.
אל תפספס
2. אם מחפשים צדק, הגיע למיאמי לנצח את המשחק הזה והגיע לה להפוך את הסדרה לצמודה. היכולת של ההיט אתמול לא הייתה חריגה, לכל אורך הפלייאוף היו משחקים כאלה בהם היא הוציאה מעצמה את המקסימום המוחלט. מיאמי מומחית בלזהות מי השחקנים החמים שלה ולשחק עבורם, גם אם זה אומר להקדיש כמה דקות במשחק גמר לתרגילי חסימות שהמטרה שלהם היא לפנות את קנדריק נאן, שנשלף ממעמקי הספסל בעקבות הפציעה של גוראן דראגיץ', לזריקות מחצי מרחק. וברגע שמיאמי זיהתה שמדובר באחד מהימים האלה של דאנקן רובינסון, היא עבדה קשה מאוד כדי לסדר לו מבטים מתקבלים על הדעת מול הגנה שעבדה קשה מאוד כדי למנוע אותם ממנו. לתופעת רובינסון יש משחק של לפחות שש שלשות בכל סדרה בפלייאוף הזה, וגם במשחקים בהם הוא לא פוגע הוא מרתיע את ההגנה כמו סופרסטאר נוסף.
השחקן המרכזי שמיאמי שיחקה עבורו הוא, כמובן, ג'ימי באטלר. ההתאמה המרכזית של ספולסטרה עבור באטלר לאחר המשחק הקודם היא שבמקום שהוא יקבל חסימות על קו השלוש, איזור ממנו הוא מהסס לעלות לזריקה, הוא קיבל אותן הרבה יותר נמוך, לפעמים כמעט בצבע. כך, אם אנתוני דייויס ששמר עליו ניסה לעבור מתחת לחסימה באטלר היה יכול לעלות לקליעה מחצי מרחק, או להפוך את עצמו לחוסם לקלע שנע אליו להנד-אוף. ספולסטרה השתמש גם בחסימות של שני שחקנים לבאטלר, אחד מכל צד, מה שהקשה על הגנת הלייקרס להבין מהיכן באטלר יתקוף.
השינויים האלה אפשרו לבאטלר לקחת מה שההגנה נותנת בכל מהלך, ולמשך שניים וחצי רבעים הוא מקסם כל פוזשן באופן מרשים מאוד. בהמשך הוא כבר נראה עייף, והיכולת שלו להשתלט על המאני טיים עם עוד כמה תגובות נהדרות לתגובות של ההגנה, וקליעת זריקות מחצי מרחק ומהעונשין, שייכת כבר לאופי הייחודי שלו. בדרך כלל לא זוכרים מהלכים שמסתיימים בסחיטת עבירות, אבל שתי העבירות שג'ימי סחט הגיעו לאחר ניצחון מרשים שלו בפיק נ' רול. במהלך הראשון הוא תקף עוד לפני שהחסימה הגיעה, ניצל את הצעד שאנתוני דייויס עשה לכיוון החסימה כדי לעבור אותו מהצד השני. במהלך השני רוב הקרדיט כנראה מגיע לספולסטרה, שארגן תרגיל בו ג'יי קראודר (שהוא חוסם טוב מהצפוי) שינה ברגע האחרון את כיוון החסימה, במקום לחסום מימין כדי לנסות לכפות חילוף הוא התמקם מאחוריי לברון, ששמר על באטלר, בזמן שמרקיף מוריס ששמר על קראודר עדיין חיפש את החסימה בימין. השינוי בכיוון החסימה יצר לבאטלר נתיב חופשי לטבעת, שאפשר לו להגיע עם תנופה ולכן לסחוט עבירה מדייויס שהגיע לעזור.
3. הסיבה העיקרית לכך שמיאמי, ביום כל כך טוב שלה, לא הובילה ב-15-20 הפרש אחרי שלושה רבעים היא יום הקליעה החריג של לברון ג'יימס. ביום של 6-9 משלוש (כשאחת ההחטאות היא הזריקה בשנייה האחרונה מהחצי), באמת שאין יותר מה לעשות נגדו. השלשות הן מה שההגנה מוכנה להכיל מול לברון, ההגנה של מיאמי המשיכה לתת לו מטר גם כשהיה ברור שהוא חם הלילה כי אחרת אין לה כלים להתמודד עם יכולת החדירה והמסירה שלו. השלשות של לברון היו מתוזמנות נהדר, פעם אחרי פעם הן עצרו מומנטום אפשרי של מיאמי. לברון בא במטרה לסגור את הסיפור וכמעט תמיד זה מספיק לו, קשה לצפות ממנו ליותר ממה שהוא עשה אתמול. אבל הפעם הוא פגש שחקן שמסוגל להתמודד איתו ראש בראש גם בימים כאלה ובקבוצה שהגיעה חדה יותר מהקבוצה שלו.
שני דברים נוספים עבדו עבור הלייקרס והשאירו את החבורה של פרנק ווגל במשחק. הראשון הוא משחק הריצה שסוף סוף בא לידי ביטוי בסדרה הזאת. במשחקים הקודמים מיאמי הייתה נהדרת ביכולת להימנע מאיבודים ולרדת להגנה מהר כדי למנוע מאחת מקבוצות הריצה הטובות בליגה להשיג נקודות מהירות. אתמול הלייקרס כפו איבודים והחטאות מהסוג שמאפשר לרוץ אחריהן, כל מיני חטיפות בתוך הצבע וגגות שמוציאים את הזורק מהמהלך הבא. נדמה שהשחקנים של הלייקרס נהנים יותר לקלוע כשהם רצים, רוב השלשות שנכנסו לשחקני המשנה הלילה היו במשחק מעבר, בזמן ששלשות בדרגת קושי דומה במשחק העומד לא נכנסו.
היתרון השני של הלייקרס היה הכושר הגופני ברבע האחרון. ספולסטרה השתמש בשבעה שחקנים וסחט את השחקנים הבכירים שלו עד לקצה, בהתאם לרמת הייאוש בה הוא היה, בעוד שווגל השתמש בתשעה שחקנים, נתן לשני הכוכבים מנוחה סבירה ואף אחד אחר לא שיחק יותר מ-31 דקות. ברבע האחרון היו כמה דקות בהן נדמה היה שמיאמי נגמרה פיזית, בזמן שהלייקרס רק העלו הילוך באינטנסיביות ההגנתית עם שחקנים רעננים ונמרצים. זה קרה בעיקר בכמה דקות מנוחה שספולסטרה היה חייב לתת לדאנקן רובינסון, ובלעדיו ההתקפה של ההיט נראתה חסרת אונים מול ההגנה של הלייקרס. אבל אז מיאמי שלפה את הנשמה התשיעית שלה וחילצה ניצחון.
4. מה עכשיו? המשחק השישי (וגם השביעי, אם נגיע אליו) יתקיים לאחר יום מנוחה בודד, ועל פניו מדובר ביתרון ללייקרס. לברון שיחק חמש וחצי דקות פחות מבאטלר אתמול, וזה יכול להיות משמעותי לקראת המשחק הבא. אך אצל הלייקרס מתחיל להתעורר סימן שאלה סביב הבריאות של אנתוני דייויס. מדובר בשחקן שתמיד היה מאוד מועד לפציעות קטנות, וגם בפלייאוף הזה נדמה שלא עובר משחק בלי דרמה או שתיים סביב פציעות אפשריות שלו. קשה לדעת אם הוא באמת נפצע יותר מאחרים או שפגיעות קטנות משפיעות עליו יותר משחקנים אחרים, אבל הלילה כבר לא ניתן היה להתעלם מכך שהאפקט המצטבר מקשה עליו.
אך עוד יותר משאלת הכשירות הפיזית, במשחק הבא ידבר החוסן המנטלי. אחרי שמפספסים הזדמנות לסגור סדרה בפעם הראשונה, הפעם השנייה והשלישית יכולות להיות הרבה יותר קשות מבחינה מנטלית, בטח בגמר. הפעם הלייקרס יגיעו למשחק עם תחושה שהם חייבים לנצח, וזה יכול להוציא מהם את המיטב אך יכול גם מאוד להלחיץ. שחקני המשנה של הלייקרס נראו מצוין לאורך הפלייאוף, אבל במאני טיים של משחק האליפות הראשון הזריקות שלהם כבר לא נכנסו. איך גרין יגיב להחטאה שכולם מדברים עליה? איך מרקיף יגיב לכמה טעויות מכריעות (כולל ניסיון המסירה לדייויס בשניות האחרונות שדווקא היה רעיון טוב)? איך KCP יגיב להחטאות שלו בדקות האחרונות?
לברון ראה את זה קורה מהצד השני, ראה את שחקני המשנה של גולדן סטייט קופאים במשחקים 5-7 של גמר 2016, הוא יודע טוב מכל אחד אחר כמה הגמר מלחיץ ובאיזו קלות סדרה יכולה להתהפך, לכן היה לו חשוב כל כך לסגור את הסדרה אתמול. זה מחזיר אותי לדיון מתחילת הכתבה ולמובן בו נכון שהכוכבים הם אלה שצריכים לקחת זריקות גדולות: ברגעים מכריעים באמת צריך אופי חזק מאוד כדי לקלוע גם זריקות קלות, לכן מתבקש שהסופרסטארים יהיו אלה שייקחו כמה שיותר מהזריקות האלה, גם אם הן קשות יותר. אבל יש דרגת קושי מסוימת בה לא הגיוני יותר שהכוכב יתעקש לזרוק, והגנה של יותר משחקן אחד יכולה למנוע גם מהסקוררים הגדולים ביותר להגיע למצבי זריקה הגיוניים. אם מיאמי תרגיש שהידיים של שחקני המשנה של הלייקרס רועדות, ספולסטרה ישלח דאבל-טים קבוע על לברון בדקות ההכרעה ויכריח אותם לזרוק.
הדיון הזה מתקיים בזכות היכולת של מיאמי להחזיק מעמד בסדרה, מה שמחזיר אותי למשחק השלישי. מה שנראה אז כמו ניצחון ניחומים יכול להתברר כמשחק שהשאיר את ההיט בחיים מספיק זמן כדי להכריח את הלייקרס לבחון את הגוף של אנתוני דייויס ואת החוסן המנטלי של שחקני המשנה. מיאמי תגיע כאנדרדוג גם למשחק 6, זה היה המצב בתחילת הסדרה וזה בטח המצב בלי דראגיץ' וכשבאם אדבאיו בתפקוד חלקי. אבל מבחינה מנטלית, עדיף להיות אנדרדוג במשחקים כאלה, מה גם שמיאמי ממשיכה להיראות כמו קבוצה ששום דבר לא מפחיד אותה, גם לא משחקי הדחה בגמר.