אליפות בבועה: גמר ה-NBA בין הלייקרס להיט

גדולים על הליגה: הלייקרס משייטים לאליפות מרשימה בדרך בלתי צפויה

הם מוכיחים שאפילו בעידן הסמול-בול הגודל כן קובע, מחזיקים בשחקן ההגנה-התקפה הטוב בליגה, במנהיג שלמד להביא את כולם לשיא בול בזמן. ואם זה לא מספיק, מתברר שגם הספסל שלהם איכותי משחשבנו. עם הדומיננטיות של הלייקרס, לא בטוח שלמיאמי כדאי להחזיר את הכוכבים הפצועים

אסף רביץ
לברון ג'יימס רוקד בגמר ה-NBA (חשבון הטוויטר של לוס אנג'לס לייקרס)

שוב פציעות בגמר

אדם סילבר ומנהלי ה-NBA עבדו כל כך קשה כדי ליצור את פרוייקט הבועה. המועדונים, השחקנים והצוותים המקצועיים הקריבו כל כך הרבה כדי לאפשר לפרוייקט הזה להגיע לסיומו ללא תקלות, כשסביבם המגפה רק מתעצמת. האוהדים חיכו כל כך הרבה זמן ונאלצו לחוות פלייאוף בלי קהל, עם אווירה של משחק נערים ב' במתנ"ס גן יבנה. אחרי כל זה לא מגיע להם, לא מגיע לנו, גמר אנטי קליימטי. אבל אחרי שני משחקים צריך להודות שרוב הסיכויים שזה מה שנקבל.

זה הגמר השני ברציפות, והשלישי בשש שנים, בו אחת הקבוצות מאבדת שני שחקני מפתח בגלל פציעות. בשנה שעברה הפציעות של קווין דוראנט וקליי תומפסון פגעו בגולדן סטייט הפייבוריטית, לכן הן דווקא הגבירו את אלמנט הדרמה בגמר. ב-2015 הפציעות של קווין לאב וקיירי אירווינג פגעו בקליבלנד, שנחשבה לאנדרדוג מול גולדן סטייט בעיקר בגלל הפציעות האלה, ועדיין הצליחה לכפות סדרה תחרותית על הווריירס שאז היו חסרי ניסיון במעמד. הפעם הפציעות פוגעות בקבוצה שמראש הגיעה לסדרה כאנדרדוג, כקבוצה הפחות מוכשרת והפחות מנוסה שצריכה שהכול יתחבר לה כדי שהגמר יהיה תחרותי. זו לא קבוצה שיכולה להרשות לעצמה לאבד את שניים משלושת כוכבי הפלייאוף שלה ולהישאר בעניינים.

קשה לדעת מה חומרת הפציעות של באם אדבאיו וגוראן דראגיץ' ומה הסיכוי שהם יחזרו להמשך הסדרה. דיווחים של קבוצות על פציעות של שחקנים שלהן במהלך גמר ה-NBA אמינים בערך כמו דיווחים על מצבו הבריאותי של הנשיא חודש לפני הבחירות. מה שכן ניתן לדעת זה שפציעת כף הרגל של דראגיץ' ופציעת הכתף של באם הן לא כאלה שבאופן חד משמעי משביתות שחקנים לתקופה ממושכת, אבל מדובר בפציעות באיזורים טריקיים.

בשנה שעברה, דוראנט ניסה לחזור מפציעה במהלך הגמר ותוך 12 דקות קרע את גיד האכילס, מה שהוביל לכך שהוא החמיץ את כל העונה הנוכחית ולא בטוח שהוא יוכל לחזור ליכולת שיא גם בהמשך. אני בטוח שהמקרה של KD יושב בראש של פט ריילי, אריק ספולסטרה והצוות הרפואי של מיאמי כשהם שוקלים אם ומתי להחזיר את הפצועים שלהם. דראגיץ' כבר בן 34 ומשתמש הרבה מאוד בשינויי כיוון ושינויי מהירות, גם אם הוא יחזור קשה להאמין שהוא יוכל להתקרב ליכולת האולסטאר שהוא הציג לאורך הפלייאוף והוא בהחלט יסתכן בהחמרת הפציעה. אם באם יחזור, זה יהיה ישר לשמירה עם אנתוני דייויס ולמאבקי ריבאונד קשים באינטנסיביות של גמר, אלו בדיוק הפעולות שמסכנות את הכתף. מבאס ככל שזה יישמע, בכלל לא בטוח שבמצב הנוכחי של הסדרה ושל שחקני הקבוצה שווה למיאמי להסתכן בפציעה ממושכת שתשפיע על המשך הקריירה של באם או דראגיץ'.

עוד בוואלה! ספורט

לוס אנג'לס לייקרס ניצחה את מיאמי 114:124 ועלתה ל-0:2 בגמר ה-NBA

לכתבה המלאה
שוב פציעות של שחקני מפתח, הפעם הן רק מקטינות את אלמנט הדרמה. דראגיץ' (צילום: GettyImages)

הבעיות של מיאמי

המשחק הראשון, עם ההצגה של הלייקרס גם בדקות בהן אדבאיו ודראגיץ' שיחקו, עם 32 הפרש באמצע הרבע השלישי, מאפשר לשאול האם למיאמי היה בכלל סיכוי לכפות סדרה תחרותית גם בסגל מלא. אם אחד או שניים מהפצועים לא יחזרו זו תהפוך להיות שאלה היפותטית, אבל אני מרשה לעצמי לטעון שסיכוי בהחלט היה. המשחק הראשון כלל תצוגת קליעה נדירה של הלייקרס, ולא חסרים תקדימים לקבוצות שהובסו במשחק הראשון בסדרה וחזרו לעניינים (בשידור המשחק הראשון הזכירו את ה-memorial day massacre מ-1985, בו הלייקרס של פט ריילי הובסו ב-34 הפרש על ידי בוסטון במשחק הראשון של הגמר וניצחו את הסדרה).

אם יש קבוצה שיש לה את החוסן המנטלי להתאושש מתבוסה כזאת, ואולי אפילו להפוך אותה לתמריץ, זו מיאמי של פלייאוף 2020. לאורך שלוש סדרות הקבוצה הזו הייתה בלתי שבירה, בגמר האיזורי מול בוסטון המשחקים הכי מרשימים שלה היו אלה שאחרי ההפסדים. אבל לכוכבים הפצועים היה חלק חשוב באופי הנדיר הזה. באם הוא הגילום של הרוח של מיאמי הנוכחית, האופן בו הוא לקח אחריות על ההפסד במשחק 5 לבוסטון ואז התפוצץ במשחק 6 שם עליו חותמת רשמית של מנהיג עם אופי חד פעמי. דראגיץ' המנוסה ידע ללחוץ על הגז בדיוק ברגעים בהם היריבה הייתה על סף שבירה. בלעדיהם, ועם מחליפים שלא היו חלק מהשביעייה הסודית והבלתי ניתנת להכנעה, הקבוצה של ספולסטרה לא הצליחה להביא למשחק השני בגמר את רמת הדריכות, האנרגיות, הביצוע וקבלת ההחלטות שאפיינו אותה במצבים כאלה בסדרות הקודמות.

אבל עוד יותר מהמשמעות המנטלית, החיסרון של הכוכבים יוצר פגיעה מקצועית שאין למיאמי דרך להתמודד איתה. בזמן שטיילר הירו וקנדריק נאן מצליחים לחפות על חלק מניהול המשחק והיכולת ליצור מצבי זריקה של דראגיץ', החיסרון של באם הוא זה שלא ניתן להתגבר עליו, אין בסגל של ספולסטרה שחקן שיכול להיכנס לנעליו. לא בהתקפה, עם התזמון המושלם של הפיק נ' רול עם מובילי הכדור וההנד-אוף עם מומחי השלשות, עם הדרכים השונות לקלוע בצבע, עם יכולת ניהול המשחק מעמדת הסנטר. ובעיקר לא בהגנה. מיירס לאונרד וקלי אוליניק הם דווקא שחקני התקפה טובים שמוסיפים ממד של קליעה מבחוץ, אבל הניסיון להתבסס עליהם כגבוהים הבודדים מול הלייקרס שווה ערך להנפת דגל לבן. ללאונרד, למרות הגובה שלו, אין שום נוכחות בצבע וכשהוא מוקף בארבעה שחקני חוץ אין למיאמי יכולת לעצור חדירות. לאוליניק אין נוכחות בריבאונד וכשהוא מוקף בארבעה שחקני חוץ קשה מאוד למיאמי למנוע מהלייקרס הזדמנות שנייה ושלישית.

אין לו באמת תחליף. אדבאיו (צילום: AP)

הגודל כן קובע

ההרכבים שמיאמי נאלצה להתבסס עליהם במשחק השני, עם ארבעה שחקני חוץ לא גבוהים וסנטר רך, מדגישים עוד יותר את אחד היתרונות של הלייקרס ואחת המסקנות החשובות ביותר של הפלייאוף הזה. במה שאמור להיות עידן הסמול בול, דוהרת לאליפות קבוצה שמתבססת על ניצול יתרון הגודל שלה. ההרכבים שכוללים את לברון ג'יימס, אנתוני דייויס וגבוה נוסף (כולל מרקיף מוריס) מתבררים כבלתי ניתנים להכלה עבור רוב החמישיות בליגה, ובטח עבור הרכבים נמוכים. גם כאשר לצד לברון ו-AD משחקים שלושה שחקני חוץ הגודל והפיזיות של שניהם מספיקים כדי לפרק יריבות מתחת לסל. ללייקרס יש יכולת לשלב את הגודל הזה עם כישרון, ניידות, יכולת מסירה של שניים מהמוסרים הטובים בעולם ומספיק קליעה מבחוץ כדי לא לאפשר להגנות להצטופף. בכל סדרה יש כמה משחקים בהם הלייקרס מנצחים פשוט בזכות היכולת להגיע לצבע, לקלוע שם באחוזים גבוהים מאוד, לשלוט בריבאונד כשכבר מחטיאים ולהשתמש בגודל כדי לאטום את הצבע בהגנה.

הגודל אמור ליצור בפלייאוף קשיים בהגנה על יריבות זריזות וכוכבים שקולעים מבחוץ. גם בפלייאוף הזה סנטרים הגנתיים בכירים כמו רודי גובר, ברוק לופז וג'ואל אמביד נראו כמו נטל בהגנה על פיק נ' רול ומול הרכבים של חמישה קלעי חוץ. אנתוני דייויס מבטל את הבעיה הזאת עבור פרנק ווגל. מול יריבות שקשה לשחק נגדן עם סנטר מסורתי, כמו יוסטון, אין לו בעיה לתפקד כסנטר, לנצל את יתרון הגודל והכוח שלו על סנטרים שהם לא באמת סנטרים, לספק הגנה על הצבע ברמה הגבוהה ביותר ולשמור על שחקני חוץ ברמה של שחקן חוץ. בתחילת הפלייאוף תהינו האם עדיף לקבוצות לשמור על גמישות או להתמסר לסגנון בודד. דייויס הוא הצ'יט של הלייקרס בדיון הזה, הוא מאפשר לווגל להיות גמיש בהרכבים שלו ולמרות זאת תמיד לשמור על יתרון הגודל.

הפריחה של דייויס הופכת להיות הסיפור הגדול ביותר של הפלייאוף הזה בכל הקשור למשמעות שלו עבור הליגה. לא יהיה מופרך לטעון שברגע זה, בעקבות מה שראינו בחודשיים האחרונים, הוא גם שחקן ההתקפה וגם שחקן ההגנה הדומיננטי ב-NBA. הוא נראה בלתי ניתן לעצירה למשך ארבע סדרות, כל פעם באופן קצת שונה, והוא רק הולך ומשתפר ממשחק למשחק, לומד לזהות את הדקות הטובות שלו כדי לקלוע כמה זריקות רצופות וצובר נקודות זולות מריבאונד ודאנקים בשאר הזמן. לאחר חמש שנים בהן קבוצה שפנטזה על אליפות הייתה חייבת למצוא פתרון להרכב המוות של גולדן סטייט, מעתה והלאה ההנחה צריכה להיות שאליפות עוברת דרך היכולת לעצור את אנתוני דייויס, ובניית הסגל תהיה חייבת לכלול מספר שחקנים שניתן לדמיין אותם מתמודדים עם המפלץ.

שחקן ההגנה-התקפה הדומיננטי ב-NBA. אנתוני דייויס (צילום: GettyImages)

הלייקרס הם הרבה יותר משני כוכבים

במשחק הראשון היה רצף של 22 דקות אותו הלייקרס ניצחו ב-45 הפרש, הפכו פיגור של 13 ליתרון של 32 נקודות. לברון ודייויס כמובן כיכבו בדקות האלה, אבל זו ממש לא הייתה רק הצגה של שני סופרסטארים. קנטביוס קולדוול פופ, רייג'ון רונדו, אלכס קארוסו, דני גרין, מרקיף מוריס, קייל קוזמה ודוויט הווארד - כולם היו שותפים לחגיגה, קלעו באחוזים גבוהים, נעו בחוכמה ללא כדור, שמרו עם תיאום נהדר, קיבלו רק החלטות טובות. לפני הפלייאוף היו סימני שאלה (לי לפחות) לגבי שחקני המשנה של הלייקרס, הם נענו אחד אחרי השני.

הלייקרס זו קבוצה שלמה, מאומנת ומחוברת. מאמנים יריבים הגיעו לסדרה מולם עם מטרה להכריח אותם לזרוק מבחוץ, להכריח את שחקני המשנה להתעלות, אז בכל סדרה היו שניים-שלושה משחקים בהם הזריקות של כולם נכנסו באחוזים מצוינים ושחקני המשנה עמדו באתגר בגדול. עד כמה זה לא מובן מאליו ניתן להבין כשנזכרים איך נראו שתי המועמדות הבכירות הנוספות לאליפות. מילווקי, עם סגל שרובו רץ ביחד לפחות שנתיים, לא הצליחה להתחבר בבועה. הקליפרס, שכמו הלייקרס נבנו כמעט מחדש הקיץ, לא הצליחו להביא לידי ביטוי איכויות של שחקני משנה מבטיחים יותר מאלה שמקיפים את לברון ודייויס. קבוצה חדשה לגמרי, עם לא מעט שחקנים שמעולם לא היו במעמדים כאלה, לאחר כמעט חודשיים שהיא מסוגרת בבועה, מספקת באופן עקבי הצגות קבוצתיות מרשימות בפלייאוף והגיעה לשיא במשחק הראשון של הגמר, עם 22 דקות שעומדות בסטנדרטים של קבוצות היסטוריות. זה הישג מקצועי ומנטלי נפלא, שחוסר היכולת של רוב הקבוצות האחרות להתקרב אליו בבועה צריך רק להעצים אותו.

הקרדיט ליכולת הקבוצתית הזאת חייב להתחיל בלברון ג'יימס. בשבוע שעבר כתבתי על האופן בו שחקנים בעייתיים מוציאים מעצמם את המקסימום לצידו, אך זה נכון גם לשחקני משנה חסרי ניסיון עם איכויות מוגבלות. אי אפשר שלא לחזור שוב לפלייאוף 2015, כשלברון עסוק במאבקי כוח עם דיוויד בלאט ומאבד את שני כוכבי המשנה שלו, ובכל זאת קליבלנד הוציאה מעצמה את המקסימום המוחלט בפלייאוף הזה. שחקנים כמו מתיו דלבדובה וטימופיי מוזגוב, שלא מצאו מקום ברוטציה בליגה מאז, נראו באותו פלייאוף כמו שחקני משנה איכותיים של קונטנדרית. טריסטן תומפסון וג'יי אר סמית' התגבשו לשחקנים שתרמו גם לאליפות שנה לאחר מכן. כבר כמה שנים שניתן להיות בטוחים שקבוצות של לברון יגיעו לשיא בפלייאוף, הפעם מדובר גם בקבוצה איכותית שנראית בדרך הבטוחה לסיים פלייאוף בלי אף יריבה שמצליחה להקשות עליה. מפתה להתחיל לחשוב על כך במונחים מסכמים, בעיקר לגבי לברון, אבל הסיכומים יחכו, כנראה לא עוד יותר מדי זמן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully