הקליפרס
לפני שהחל הפלייאוף ידענו שהבועה תשפיע עליו באופן שקשה היה להמר כיצד הוא ייראה, לאחר הסיבוב השני התמונה התבהרה. בעוד שבדרך כלל ה-NBA זו ליגה של הכוכבים הגדולים, בבועה לחיבור הקבוצתי יש הרבה יותר ערך מאשר לכשרון האישי. שתיים משלוש המועמדות הבכירות לאליפות הודחו בסיבוב הזה ע"י קבוצות נחותות מבחינת כשרון אך מתפקדות הרבה יותר טוב כקבוצה. בעונה רגילה, גם רוב הקבוצות המוכשרות ביותר מוצאות בסופו של דבר את התלכיד המנצח, לא הפעם. מה שלא קרה בחודשים שלפני ההפסקה לא הצליח לקרות בבועה, ובמקרה של מילווקי תלכיד שכן היה קיים לא הצליח להתחבר מחדש.
הקליפרס, שנכשלו בכימיה בסמסטר הקודם (ובכלל מדובר במקצוע השנוא על המועדון הזה), התפרקו לגמרי בשלוש המחציות השניות האחרונות מול דנבר. על הקריסה המדהימה של הקונטנדרית הבכירה ניתן לחשוב משני כיוונים. הראשון הוא הזמני: מדובר בקבוצה חדשה שלא הספיקה להתחבר ולכן לא הייתה ערוכה מנטאלית לסיטואציית הבועה הייחודית, אבל ראינו כבר מספיק קבוצות שאחרי שנה ראשונה קשה מצאו את הנוסחה המנצחת בשנה השנייה (למשל מיאמי של 2012). הכיוון השני הוא המתמשך: משהו לא עובד בשילוב הנפשות הפועלות והמועדון שידוע במסורת הכישלונות שלו, ואם לא יהיה שינוי משמעותי הקריסות הללו ימשיכו לקרות גם בעתיד.
ההנהלה תצטרך להחליט מאיזו נקודת מבט היא ניגשת לקיץ, אבל אין לה כל כך ברירה אלא לקוות שהאופציה הזמנית קרובה יותר לאמת ושמה שקורה בבועה נשאר בבועה. קוואי לאונרד ופול ג'ורג' חתומים לעונה נוספת, כמו גם רוב שחקני הרוטציה, לוותר על הקבוצה הזו בגלל הבועה נראית כמו תגובה מוגזמת מאוד. ההחלטה הגדולה ביותר מבחינת הסגל תהיה האם לתת למונטרז הארל חוזה גדול למרות הפלייאוף המאכזב (סטיב באלמר לא אמור להיות מוטרד מתשלום מס מותרות). בעוד שבמקרה של מונטרז יש סיכוי גדול שהבועה אכן חד פעמית, החוזה המסתיים שלו מעלה תהיה אחרת: האם יש טעם להחזיק כיום שני סנטרים מסורתיים יחסית בכירים, כאשר לא מעט יריבות דורשות מעבר להרכבים של חמישה שחקני חוץ או חמישה קלעי חוץ. יכול להיות שיהיה נכון יותר מבחינת הקליפרס להשתמש בסיין אנד טרייד על הארל, או בחוזה הנוח של איביצה זובאץ, כדי לנסות להשיג עוד שחקן חוץ משמעותי.
החלטה גדולה נוספת קשורה לאיש על הקווים. דוק ריברס הוא אלוף לשעבר ונחשב למאמן של שחקנים ולאחת הדמויות הבכירות בליגה, אבל רשימת הקריסות המנטאליות של קבוצות שלו בפלייאוף הפכה השבוע לכזו שלא ניתן להתעלם ממנה. במצבים כאלה הוא מתקשה לבצע את ההתאמות המקצועיות, ובעיקר לא מצליח להרים את השחקנים שלו חזרה ליכולת הרגילה שלהם. קוואי לאונרד זכה באליפויות שלו עם מאמנים מבריקים שמדגישים קבוצתיות, פול ג'ורג' היה בשיאו באינדיאנה בקבוצה שתפקדה כיחידה הגנתית מובחרת ומחוברת (עד שגם היא התפרקה). התפקיד המרכזי של לורנס פרנק הקיץ יהיה להבין מי האיש שמסוגל לבנות מערכת שתאפשר לשניים האלה להביא לידי ביטוי את מה שהם כבר הראו שהם יודעים לעשות בפלייאוף.
גמר המזרח
בעוד שהזרקור הופנה כלפי הקליפרס, לאחר שני משחקים בגמר המזרח לא ניתן יותר להתעלם גם מהאופן בו בוסטון מאבדת יתרונות גדולים ומפסידה משחקים בהם היא נראית בשליטה מלאה בשני הסיבובים האחרונים. הלילה זה כבר התפוצץ והוביל לתסיסה בחדר ההלבשה, מה שבכלל לא בטוח שיתברר כדבר רע. יכול להיות שזה מה שהיה חסר לקליפרס בשבוע האחרון. אבל בינתיים הסלטיקס חפרו לעצמם בור בסדרה בה, בדומה למה שהיה מול טורונטו בסיבוב הקודם, נראה שיש להם יתרונות מקצועיים משמעותיים על היריבה שהם לא מצליחים להביא לידי ביטוי באופן עקבי מספיק.
היתרון הבולט של בוסטון על מיאמי הוא במאבקי אחד על אחד. כל ארבעת שחקני החוץ של בוסטון יודעים ליצור מצבי קליעה, בעוד שמיאמי משחקת כמעט תמיד עם שני שחקני חוץ שלא בולטים ביכולת ההגנה האישית שלהם. במחציות הראשונות של שני המשחקים השחקנים של בראד סטיבנס יצרו את המיס-מאצ'ים הנוחים ביותר עבורם וניצלו אותם. המיס-מאץ' היחיד שמיאמי יכולה ליצור הוא לכפות חילוף בו קמבה ווקר שומר על ג'ימי באטלר, מדי פעם זה קורה בעזרת חסימה של גוראן דראגיץ', אבל זה לא כלי שאריק ספולסטרה משתמש בו באופן קבוע.
אז איך בוסטון נמצאת כרגע בפיגור 2:0? ברמה המקצועית, הסלטיקס ממשיכים להתקשות מאוד כאשר היריבות משתמשות בהגנות לא שגרתיות. ספולסטרה לא המתין לפיגור אלא שלף דאבל-טים על קמבה ווקר במשחק הראשון ואיזורית רוב המחצית השנייה של המשחק השני. השחקנים של בוסטון ממשיכים לוותר על זריקות טובות ולפספס תנועות טובות של חברים מול איזורית, גם כשהם שוברים את ההגנה הם נראים מבולבלים ומרבים לטעות. ברמה המנטאלית, בוסטון לא יודעת לסגור משחקים כשיש לה הזדמנות, היא פותחת פער ואז מורידה רגש מהדוושה, יוצאת מריכוז ומפסיקה לבצע את הפעולות שהובילו אותה ליתרון.
אך הסיבה המרכזית לפיגור של בוסטון היא שהיא פוגשת יריבה שהגיעה לפלייאוף הזה עם הסכין בין השיניים ולא מרפה. מיאמי מוצאת כל משחק את הדרכים שלה להשיג נקודות, את נקודות החוזק של היום הנתון. היא כמעט לא לוקחת זריקות מיותרות ומושכת התקפות מעבר לטווח שהגנות רגילות להתמודד איתו. מי שמגלם את התכונה הזאת בצורה הטובה ביותר הוא הרוקי המרשים טיילר הירו. מומחה השלשות מקבל חסימות ללא כדור ואז מנצל את הפאניקה של ההגנה כדי לחדור ו/או למסור. להירו יש 14 אסיסטים בשני המשחקים הראשונים, והוא תופס כל פעם מחדש את ההגנה המצוינת של בוסטון לא מוכנה לחדירות ולמסירות שלו, אלה לא דברים שמומחי שלשות רגילים עושים.
מיאמי עומדת על מאזן של 1:10 בפלייאוף, למרות שרוב המשחקים שלה היו צמודים. כל שלושת הכוכבים שלה יודעים להתעלות במאני טיים. ג'ימי באטלר ממשיך לבצע פעולות בלתי אפשריות שמכריעות משחקים, גוראן דראגיץ' קולע סלים גדולים בדקות ההכרעה באופן עקבי ובאם אדבאיו מנצח פוזשנים הגנתיים, בשקט או ברעש, ושולט בריבאונד. גם ג'יי קראודר והירו קלעו לא מעט זריקות ששחקני משנה של קבוצות אחרות נוטים להחטיא ברגעי ההכרעה. אריק ספולסטרה מוציא מהקבוצה שלו את המקסימום המוחלט, ועכשיו הוא כבר פייבוריט להגיע לגמר ואולי לפגוש שם את האקס המיתולוגי.
אל תפספס
פריוויו לגמר המערב
באופן די מדהים, לקראת גמר המערב שיחל הלילה כולם מדברים על דנבר וכמעט מתעלמים מהלייקרס של לברון ג'יימס, מהפייבוריטית האחרונה שעדיין עומדת. בזמן ששלושת המאמנים האחרים שהגיעו לגמרים האיזוריים זוכים למחמאות מוצדקות, פרנק ווגל הרבה פחות מוערך ולא בהכרח בצדק. ווגל הכין פתרונות הגנתיים מושלמים ליוסטון וג'יימס הארדן בסיבוב הקודם, והיכולת שלו למצוא פתרון לתופעת ניקולה יוקיץ' תהיה אחד ממפתחות הסדרה. כדי להתמודד עם הארדן לא מספיק היה למצוא הברקה אחת (דאבל-טים מאוחר, בעיקר כשהוא מתחיל את הכדרור הקצר שלפני העלייה לסטפ-בק), אלא צריך היה קבוצת הגנה איכותית שמבצעת רוטציות מושלמות מעמדת חיסרון. ווגל בנה את קבוצה ההגנה האיכותית הזו, כל השחקנים שלו מחויבים וממושמעים ברמה חריגה. הלייקרס עשו מה שהקליפרס לא כי הם כן התחברו לקבוצה של ממש.
ההחלטה הגדולה הראשונה שווגל יצטרך לקבל קשורה לחמישייה ולרוטציה שלו. יוסטון גרמה לו לוותר על ג'בייל מגי ודוויט הווארד ולהכניס את מרקיף מוריס לחמישייה. מרקיף קלע מצוין מבחוץ, לקח חלק במאמץ ההגנתי והחמישייה הראשונה איתו סיפקה מספרים מטורפים (נט רייטינג של 54.9 ב-30 דקות). לא בטוח שמרקיף בנוי למשימת ההגנה על יוקיץ', אבל גם מגי מאוד יתקשה בהגנת הפיק נ' פופ של הג'וקר עם ג'מאל מארי. הנוכחות של מרקיף בהתקפה תכריח את יוקיץ' לעשות מה שלא נדרש ממנו בשתי הסדרות הקודמות: לשמור על קלע חוץ. זה מצב שעשוי לחשוף את הקשיים ההגנתיים שלו יותר מאשר לתקוף אותו באופן עקבי בפיק נ' רול.
הרכבים נמוכים יקלו על ווגל להשתמש במה שאמור להיות נשק יום הדין מול הסנטר הסרבי. אנחנו לא רגילים לחשוב על אנתוני דייויס כשומר אישי, מכיוון שאין כמעט שחקני פנים דומיננטיים בליגה. אבל מול דנבר, הוא עשוי להתברר כסטופר האולטימטיבי של יוקיץ'. בהגנת הפיק נ' רול, הוא זריז מספיק כדי לעזור על מארי, לחזור אל יוקיץ' לפני שהוא מספיק לשחרר זריקה ולמנוע ממנו אופציית חדירה. הוא גבוה מספיק כדי להפריע לזריקה של יוקיץ' מבחוץ וחזק מספיק כדי להתמודד איתו בפוסט. לא בטוח שווגל ירצה לתת לדיוויס את המשימה ההגנתית הזו באופן קבוע, אך כאשר זה יקרה זה עשוי להיות האתגר הגדול ביותר שהג'וקר נתקל בו עד כה.
בצד השני, גם לברון ייתקל בסטופר מסקרן. לג'רמי גרנט יש את השילוב בין גודל לאתלטיות, והוא מתמודד יפה עם כל סוגי שחקני החוץ הקיימים בליגה. בסיבוב הקודם הדאבל-טים של דנבר על קוואי היה אפקטיבי מאוד, מול לברון השאיפה היא לא להגיע לשם, אלא להכיל אותו באחד על אחד כדי למנוע ממנו להביא לידי ביטוי את יכולת המסירה. טורי קרייג ואולי גם גארי האריס יקבלו דקות על לברון, ומידת ההכלה של כל אחד מהם תהיה משמעותית. פול מילסאפ וגרנט יתחלקו במשימת השמירה על דייויס, שמולו הגיוני יותר להביא עזרה אגרסיבית ולהכריח אותו למסור.
לשתי הקבוצות יש שחקני משנה שמרגישים יותר ויותר טוב ככל שהפלייאוף מתקדם. מייקל פורטר ג'וניור הראה מול הקליפרס ניצוצות של הסקורר הגדול שהוא עוד יהיה, הפעם יהיה לו קרב אישי מול קייל קוזמה שיכול לעשות את ההבדל בכמה משחקים. אם פלייאוף רונדו, שצץ מחדש בחיינו מול יוסטון, ימשיך לככב מול דנבר, הוא יהפוך את הדקות בהן אחד מכוכבי הלייקרס נח להרבה יותר פשוטות. דבר אחד בטוח לגבי הסדרה הזאת: שום דבר לא יגרום לנו להרגיש שהסיפור גמור, עד הבאזר של הניצחון הרביעי של אחת הקבוצות.