"ויאדוליד מועדון קטן, והוא נותר מועדון קטן", אמר לפני שנה רנה היגיטה. כמעט שלושה עשורים חלפו מאז ההרפתקה העגומה של השוער הקולומביאני בספרד, אך העלבון עדיין נשאר. השאיפות שלו התפוגגו אז תוך שבועות. הוא חלם לפצוח בקריירה אירופית משובחת, אך במקום זאת לא חזר מעולם ליבשת הישנה. זה היה גם גורלם של חבריו הטובים, קרלוס ולדראמה וליאונל אלבארס. כך התרסק הפרוייקט המסקרן והמרתק ביותר בתולדות הקבוצה בסגול-לבן. ההבטחה היתה עצומה, והאכזבה גדולה אף יותר.
זה התחיל בקיץ 1990, כאשר הכדורגל הקולומביאני היה באופנה. פרנסיסקו מטוראנה, רופא שיניים צעיר וחינני, היה אז אחד השמות הלוהטים ביותר בקרב המאמנים. הוא שאב השראה ממילאן של אריגו סאקי, אך הוסיף לה ניחוח דרום אמריקאי ובנה שתי אימפריות במקביל. את אתלטיקו נסיונל אהובתו, בה בילה כמעט את כל הקריירה כשחקן, הוא הצעיד לזכייה סנסציונית בגביע ליברטדורס ב-1989. בו בזמן, הוא גם העלה את קולומביה למונדיאל, בה היא הציתה את הדמיון וכבשה לבבות, עד שהודחה בשמינית הגמר בידי קמרון של רוז'ה מילה. מיד אחרי הטורניר, החליט מטוראנה שזה הזמן לנסות את עצמו באירופה, ו-ויאדוליד זכתה בשירותיו.
האוהדים בעיר, שנמצאת כ-200 קילומטרים צפונה ממדריד, קיבלו אותו בזרועות פתוחות. הקבוצה תקעה יתד בליגה הבכירה בשנות ה-80', לא היתה רחוקה מזכיה בגביע ואפילו העפילה לגביע אופ"א, אך שאפה לטפס גבוה אפילו יותר. עם איש מקצוע מהפכן וכריזמטי על הקווים, היא האמינה שזה אפשרי. מטוראנה הביא איתו לא רק את עוזרו הנאמן דייגו ברגאן, אלא גם את אלבארס, הקשר האחורי ששילב נחישות וקשיחות עם רמה טכנית גבוהה וכישורי ניהול משחק. הוא השתלב היטב, ולצד ספיגת כרטיסים צהובים בקצב מסחרר שידרג מאוד את המערך. הקבוצה צברה תאוצה ככל שהעונה התקדמה, סיימה במקום השמיני. וריאל מדריד החליטה לפי הדיווחים להמר על המאמן הקולומביאני.
השמועות על כך החלו כבר במאי 1991, הנשיא רמון מנדוסה לא הסתיר את כוונותיו, והיו שטענו כי החוזה נחתם. מטוראנה הזדכה על הדירה בויאדוליד, עבר לבירה והתכונן לקבל את המשרה, אבל משהו השתבש בדרך. ראדומיר אנטיץ' הסרבי נשאר בסנטיאגו ברנבאו, ומטוראנה שב על עקבותיו. ויאדוליד היתה מאושרת מהתפנית, והנשיא גונסאלו גונסאלו (כן, זה השם) נתן לו יד חופשית לחזק את הסגל. כך הוחלט להרחיב את המושבה הקולומביאנית ולצרף את שני הכוכבים הגדולים ביותר של נבחרת מגדלי הקפה. ולדראמה והיגיטה נחתו במועדון הצנוע כדי להצעיד אותו לפסגות חדשות - מי היה מאמין?
התקווה הפכה לסיוט. ולדראמה והיגיטה
המגעים עם הפליימייקר בעל הרעמה הבלונדינית המפורסמת היו מהירים והסתיימו בהצלחה כבר ביוני, תוך הפרעה להכנות קולומביה לקופה אמריקה שעוררה את זעמה של ההתאחדות. ולדראמה עזב את מונפלייה הצרפתית אחרי שלוש שנים כדי להתאחד עם מטוראנה ואלבארס, והשלישיה החלה לשכנע את השוער שלהם להצטרף למשימה. זה לא היה פשוט, ואתלטיקו נסיונל ממש לא רצתה להיפרד מהסמל, אך שבועיים לפני תחילת העונה הושלמה העסקה. "אני בחרתי את השחקנים. אם ניכשל, לא יהיו לי תירוצים", הצהיר מטוראנה, וביציעים הריעו לזרים החדשים - עד המחזור הראשון.
הרומן בין אוהדי ויאדוליד לחבורה הקולומביאנית היה קצר במיוחד, כי היגיטה שגה כבר בבכורה - הוא היה אחראי לספיגה כאשר הסגולים-לבנים הפסידו באיצטדיונם 1:0 לחיחון. המשחק הביתי השני היה גרוע הרבה יותר. בדקה השניה, יציאה הזויה של היגיטה לטוני פולסטר האוסטרי לשלוח את הכדור לרשת החשופה. ויאדוליד הישוותה מיד, אך על סף השריקה להפסקה שמט השוער הקולומביאני כדור פשוט ואיפשר לו לחצות את הקו. ולדראמה לא עשה כלום ונראה מתוסכל וממורמר, לוגרונייס ניצחה 1:2, מטוראנה נותר ללא נקודות אחרי שלושה מחזורים - ושריקות הבוז החלו להישמע בעוצמה.
במקביל, התברר כי ויאדוליד נוהלה באופן שערורייתי בלשון המעטה מבחינה פיננסית, חובותיה האמירו למימדים לא סבירים שסיכנו את קיומו של המועדון, שחקנים רבים לא קיבלו שכר, ואתלטיקו נסיונל לא ראתה פסטה אחת מהסכום שהגיע לה עבור היגיטה. לפי הידיעות בעיתונים, השוער שקל כבר אז לארוז את החפצים ולחזור למולדת, והמועדון לא יכול היה להחזיק אותו. פרסומים אלה פגעו עוד יותר במעמדו בעיני הקהל, ועם כל שבוע שחלף העימות בין הקולומביאנים לאולטראס החמיר יותר ויותר. בשלב מסוים, זו כבר היתה מלחמה. השחקנים איבדו את המוטיבציה, והקהל איבד אמון בהם. הפרוייקט שנראה כה נוצץ על הנייר קרס כמו מגדל קלפים רעוע.
אל תפספס
גם המזל הלך נגד ויאדוליד. טעויות שיפוט גסות נגדה, פנדלים מוחמצים, פספוסים ביזאריים - כל אלה הוציאו את מטוראנה מכליו, והוא אפילו ספג צהוב ראשון בקריירה כשהתווכח עם השופט. זה היה כלום לעומת אלבארס, שקיבל כרטיסים בשני הצבעים בקצב מסחרר, והפקיר לא פעם את המשבצת שלו כאשר היה על המגרש. כל הקולומביאנים היו חלשים להחריד בתבוסה 5:1 לאתלטיקו מדריד, ו-ולדארמה אפילו הוחלף בתחילת המחצית השניה. מטוראנה הצהיר אחרי שריקת הסיום שהוא מתבייש בתוצאה, בעוד היגיטה - שהיה שוב אשם בחלק מהכדורים שנכנסו לרשת - כבר לא שמר את הדברים בבטן.
לשוער נמאס מהיחס של ההנהלה והאוהדים, והוא פרק את הכל בראיון לאל מונדו דפורטיבו. "כאשר אתה לא מקבל את מה שהובטח לך, קשה מאוד לשחק כמו שצריך. הגעתי לכאן עם תקוות גדולות, אבל הכל הפוך ממה שדימיינתי. אני חושב כל הזמן על עזיבה, ומי שצריך לדעת על כך כבר קיבל את העדכונים. אם לא יהיה שינוי לטובה, לא אחזור מחופשת חג המולד בקולומביה", הצהיר השוער.
הביקורת רק התעצמה, וכולם היו על הכוונת. טרזה סורו כתבה בעיתון אל פאיס: "ולדראמה חושב רק על השיער שלו. המועדון שילם המון כסף תמורתו, אבל לא מקבל דבר, והאופי המופנם שלו לא מאפשר לו להשפיע על המתרחש על המגרש. היגיטה הוחתם לבקשתו המפורשת של מטוראנה, שטען כי השיטה תהיה מאוזנת בזכותו, אבל בפועל הוא השוער החלש ביותר בליגה, והעורף סובל מחוסר ביטחון בגללו. היציאות שלו מחוץ לרחבה, סטייל ליברו, לא יעילות כלל, והוא גם לא מתפקד בין הקורות".
"האווירה סביב הקבוצה לא טובה", התלונן מטוראנה, והודה באופן חסר תקדים שהוא שוקל להשתמש בכוכבים הקולומביאנים רק במשחקי החוץ על מנת לחסוך מהם שריקות בוז באיצטדיון הביתי. עם זאת, תוך זמן קצר זה כבר לא היה רלוונטי. בשלהי דצמבר, אחרי תיקו 2:2 אומלל מול טנריפה שהיתה בנחיתות מספרית במשך כל המשחק, מימש היגיטה את האיום - ופשוט הלך לדרכו. "אני מותש מנטלית, הראש שלי לא עובד, וגם הגוף לא מקשיב לי יותר. אני מקווה שעזיבתי תעזור לקבוצה. שיהיה לכולם בהצלחה. העסק הזה ממש לא הלך לפי התוכניות", הוא אמר - ושב למדיין.
בלעדיו, עלו ולדראמה ואלבארס לקרב מול ברצלונה בקאמפ נואו בתחילת ינואר. כאשר ספגה ויאדוליד שער לא מוצדק לדעתם, הם התפנלו בצוותא על השופט אנדוחר אוליבר. "הם קראו לי זבל וגנב, וקיללו את אימי. אני עובד כבר 30 שנה, ומעולם לא שמעתי עלבונות כאלה משחקנים", אמר אוליבר, שהרחיק את שניהם. עבור אלבארס, היה זה אדום שלישי ב-12 משחקים בלבד. עבור ולדראמה הוא היה ראשון, אבל הוא גם כבש שער אחד בלבד בליגה הספרדית. שניהם סיימו אז את דרכם בקבוצה, פחות מחודש אחרי היגיטה. הפליימייקר הלך לאינדפנדיינטה מדיין, הקשר האחורי בחר באמריקה קאלי. גם הם לא חזרו אף פעם לאירופה.
מטוראנה נשך את השפתיים ונשאר עוד קצת. הוא אפילו הצליח לנצח את ריאל מדריד, בסוג של נקמה על אי החתמתו בקיץ, אך הקבוצה המשיכה לשקוע בתחתית, והוא פוטר בתחילת אפריל. התוצאות רק הורעו לאחר מכן, והקמפיין של ויאדוליד - לה ציפו הפרשנים בתחילת העונה לפחות כרטיס לאירופה - הסתיים בירידת ליגה. הזרים הכי איכותיים שלה על הנייר התבררו כגרועים ביותר בתולדותיה.
ויש לומר כי באופן כללי לא ממש הולך לויאדוליד עם זרים. האוהדים זוכרים לטובה כוכבים מסוימים - ובראשם הקשר ההונדורי ג'ילברטו יירווד שהלהיב בתחילת שנות ה-80, השוער הארגנטיני קרלוס פנוי ששמר על יציבות בעשור ההוא, הבלם הבוליביאני חואן מנואל פניה שהיה סלע איתן בעורף בין 1995 ל-2004, והחלוץ הקרואטי אלן פטרנאץ אשר עדיין מוביל את דירוג הכובשים של הסגולים-לבנים בכל הזמנים עם 55 שערי ליגה, אבל בסך הכל מדובר במועדון אשר מזוהה בעיקר עם הספרדים המקומיים.
זה המצב גם כעת. הרכש החדש שון וייסמן, שקיבל את החולצה מספר 9 בפרוייקט של רונאלדו, הוא אחד הזרים הבודדים בסגל. כוכב העבר הברזילאי, שהחליט לרכוש את המועדון לפני שנתיים, הוא כמובן "הזר" המפואר ביותר שידעה ויאדוליד בפער ניכר. השמות הגדולים הבודדים שנוסו על הדשא נחלו פיאסקו מהדהד, ודווקא לשחקנים צנועים יש סיכויי הצלחה גבוהים יותר. זה משפר את סיכוייו של הסקורר הישראלי להותיר רושם טוב באיצטדיון חוסה סורייה. אם יבלה בו מספר שנים טובות ויקרע רשתות, הוא יהיה אחד הזרים הטובים בהיסטוריה של ויאדוליד. באופן קצת משעשע, הרף הזה פשוט נמוך.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק