קיצור תולדות האפליה: יותר מ-100 שנים של מלחמות גזע

מסוף המאה ה-19 ועד המאה ה-21 נלחמים הספורטאים האפרו-אמריקנים ומיעוטים אחרים על זכויותיהם הבסיסיות מול ממסד לבן. מג'ים ת'ורפ וג'סי אוואנס, דרך ביל ראסל ומוחמד עלי ועד קולין קפרניק, סטף קרי ולברון ג'יימס. רשימה לא סופית

מוטי בסוק
צילום מסך

בשבת בלילה חודשו משחקי הפליי-אוף ב-NBA. בכך הגיעה לסיומה שביתה בת שלושה ימים בליגה, ונגמר עוד פרק במאבק הגדול של השחורים בארה"ב, מאבק שנמשך כבר יותר ממאה שנה, לשוויון זכויות מלא בספורט ובחברה האמריקאית. רק סמלי שאחד המתווכים בסיום השביתה הפעם היה הנשיא (לשעבר) השחור היחיד בתולדות ארה"ב, ברק אובמה.

הספורט התחרותי כפי שאנחנו מכירים אותו היום התחיל להתפתח בארה"ב ברבע האחרון של המאה ה-19. באולימפיאדות הראשונות, שבין 1896 ל-1912 ייצגו אותה כמעט אך ורק ספורטאים לבנים. ולא רק ספורטאים לבנים, אלא ספורטאים לבנים מבתים עשירים, סטודנטים ובוגרי האוניברסיטאות הטובות בעולם. הכניסה לספורטאים שחורים הייתה אסורה. הספורט הוגדר אז כחובבני. מעשית, מי שבא מבית לא מבוסס, כמו השחורים, לא יכול היה להתפנק ולהקדיש את זמנו החופשי לאימונים ולתחרויות. וכך נולדה מציאות מעוותת שנמשכת עד היום.

עוד בוואלה! NEWS

לברון וכריס פול שוחחו עם אובמה: "נמשיך לשחק - ולהשמיע את קולנו"

לכתבה המלאה
רק עוד פרק אחד מני רבים במאבק (צילום: AP)

עוול ושמו ג'ים ת'ורפ

ב-1912 קרתה לאמריקאים תקלה רצינית. ג'ים ת'ורפ זכה בשתי מדליות זהב, בשניים מהמקצועות היותר יוקרתיים - קרב חמש (לא קיים היום בתוכנית האולימפית) וקרב עשר באתלטיקה קלה, עם שיאי עולם מדהימים. הוא הוכתר למלך האתלטים בעולם. מלך שבדיה גוסטב החמישי אמר לו בשעה שהעניק לו את מדליית הזהב בקרב עשר: "אדוני, אתה האתלט הגדול ביותר בעולם. אני חושב שזכיתי בכבוד רב ברגע זה ללחוץ את ידך".

מדוע זו תקלה? עד 1982 לא הופיע שמו של ת'ורפ ברשימת האלופים האולימפיים. הסיבה היא שת'ורפ היה אינדיאני. בעיני רוב האמריקנים הלבנים הוא נחשב לבן גזע נחות ושנוא. אם מצב השחורים בארה"ב היה באותה תקופה קשה, מצב האינדיאנים היה קשה עוד יותר. לו ת'ורפ היה לבן, הוא היה מקבל ללא ספק מלגה לאחת האוניברסיטאות היוקרתיות והיה יכול להקדיש את חייו לספורט, אבל הוא לא היה. המלגה והאוניברסיטה נשארו מחוץ לתחום עבורו.

בדרכו לשתי מדליות הזהב הביס ת'ורפ את בן ארצו הלבן העשיר אברי בראנדג' (מקום שישי בקרב חמש, פרש מהתחרויות בקרב עשר לאחר שמונה מקצועות), לימים הנשיא הגזען והאנטישמי של הוועד האולימפי האמריקאי (1928-1953) והבינלאומי (1952-1972). ארה"ב נאלצה להצדיע לגיבורה החדש. ניו יורק ערכה לכבודו בברודוויי מצעד הצדעה. ההישגים של ת'ורפ חרו מאוד לראשי הוועד האולימפי האמריקאי - כולם לבנים, כולם עשירים מאוד, בעלי דעות שמרניות ולעיתים גם גזעניות. במקום לחגוג עם העולם כולו את ההכתרה של ספורטאי אמריקאי בתואר מלך האתלטים בעולם, חיפשו הבוסים של הספורט בארה"ב בנרות את הדרך להסיר את ת'ורפ מדרכם.

בסוף 1912 נשאו החיפושים שלהם פרי. התברר כי בקיץ 1909 שיחק ת'ורפ העני בייסבול תמורת משכורת חודשית של 60 דולר, סכום לא מבוטל. ת'ורפ לא הכחיש את הדברים. לדבריו, הכסף היה נחוץ לו למחייתו והוא לא עשה כל רע. ראשי הספורט חשבו אחרת, אחרי הכול הוא שיחק תמורת כסף. בינואר 1913 הוכרז ת'ורפ כמקצוען. הסטאטוס של חובב נשלל ממנו רטרואקטיבית ולכל החיים. על פי דרישת הוועד האולימפי האמריקני (!), החזק בוועדים האולימפיים בעולם, שלל הוועד האולימפי הבינלאומי מת'ורפ את שני תאריו. שמו נמחק מרשימת המנצחים באולימפיאדת 1912, גם שיאיו העולמיים. הוא נאלץ להחזיר את שתי מדליות הזהב בהן זכה ואת כל הפרסים האחרים שקיבל.

בפברואר 1950, במשאל שערכה סוכנות הידיעות AP בין כתבי ספורט מכל העולם, נבחר ת'ורפ לגדול האתלטים בעולם במחצית הראשונה של המאה העשרים. ב-1951 יצא לאקרנים הסרט "ג'ימי ת'ורפ - אול אמריקן". ת'ורפ מת ב-1953. אחרי ארונו צעדו רבבות. ב-1955 שינתה עיירת הולדתו את שמה ל"עיירת ג'ימי ת'ורפ". הוא עצמו סבל רוב חייו ממצוקה כלכלית קשה. ב-13.10.82 החליט הוועד האולימפי הבינלאומי לבטל את כל החלטותיו מ-1913 ולהחזיר לו את שתי המדליות.

העוול ההיסטורי תוקן באיחור רב. ג'ים ת'ורפ (צילום: AP)

ג'סי אואנס: מ-4 מדליות זהב לריצות נגד סוסים

את הסיפור הזה כולם מכירים, אחת מאבני הדרך בספורט של המאה ה-20. ב-1932 נערכה האולימפיאדה בלוס אנג'לס. ארצות הברית עשתה כל מאמץ כדי לזכות במקסימום מדליות באולימפיאדה שנערכת על אדמתה ונעשה גיוס ספורטאים כללי. הספורטאים האפרו-אמריקנים זכו לפתע לעדנה. אחרי ניצחונו הכפול בריצות ל-100 ו-200 מטר אמר אדי טולאן, כי הוא וראלף מטקאלף (שני ב-100, שלישי ב-200) זכו להשתתף באולימפיאדה, למרות צבע עורם השחור. זה קרה משום שקברניטי הספורט הלבנים ידעו כי אין להם תשובה לבנה לגרמני המצוין ארתור יונאט.

ההתרחשות הזו פילסה את הדרך לאואנס, שבגיל 23 היה מלך אולימפיאדת ברלין עם ארבע מדליות זהב, בריצות ל-100, 200 ו-100X4 מטר ובקפיצה לרוחק, מול עיניו הרושפות מכעס של אדולף היטלר. אואנס קרע לגזרים, בלב השלטון הנאצי, את התאוריה לעליונות הגזע הלבן. כשנשאל לאחר האולימפיאדה מדוע היטלר לא לחץ את ידו, הוא מיהר להשיב כי הנשיא שלו פרנקלין דלאנו רוזוולט, לא הזמין אותו לבית הלבן אחרי האולימפיאדה כדי ללחוץ את ידו, כפי שנהג לעשות עם ספורטאים לבנים.

אואנס הפך בעשרות השנים האחרונות למותג אמריקאי, אבל בזמן אמת זה היה רחוק מכך. רק מעטים מודעים לעובדה כי לאחר האולימפיאדה הוא נאלץ בגיל 23 בלבד לפרוש מהספורט החובבני, כשהוא רק בתחילתה של קריירה שהייתה יכולה להיות מדהימה. הוא היה זקוק לכספים לצורכי מחייה בסיסים לו ולמשפחתו ונאלץ לעבוד במקום להתחרות. לא קשה לתאר מה היה עולה בגורלו לו היה ספורטאי לבן, לא קשה לתאר לאן היו מרקיעים הישגיו לו היה מקבל מלגה לאחת מאוניברסיטאות היוקרה האמריקאיות. במקום זה נאלץ אואנס להופיע מידי יום בקרקסים, לרוץ נגד סוסים, להתחרות במכוניות, במשאיות, באופנועים, בכלבים ועוד. הוא רץ כנגד כל דבר וכנגד כל אחד, כדי שרוכשי הכרטיסים ישלשלו לכיסו דולרים. לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרף ללהקת הכדורסל המקצוענית המפורסמת הארלם גלובטרוטס והדגים את כישוריו בקפיצות כיסאות. רק בשנות החמישים הוא הצליח לעלות על דרך ההצלחה הכלכלית.

בזמן אמת הוא היה רחוק מאוד ממותג אמריקני. ג'סי אואנס (צילום: AP)

ההיסטוריה של ג'קי רובינסון

בסוף 1945 נפגש בראנץ' ריקי, המנג'ר של קבוצת הבייסבול ברוקלין דודג'רס, עם ג'קי רובינסון, ששיחק בליגת הבייסבול של השחורים מ-1936. רובינסון, יליד 1919, למד ב-UCLA והיה בנבחרות הבייסבול, פוטבול ואתלטיקה קלה של האוניברסיטה. במלחמת העולם השנייה גויס לצבא ובמהלך השרות נשפט וזוכה על סירוב לפנות מקום באוטובוס צבאי לחייל לבן.

ריקי, בצעד אמיץ ומהפכני, ביקש להחתים את רובינסון. עד אז לא דרכה רגלו של שחקן אפרו-אמריקני על מגרשי ה-MLB. הבייסבול נחשב לספורט הלאומי בארה"ב. ליגת השחורים (ניגרו ליג) לא שוחקה באצטדיונים הגדולים, אלא במגרשים של בתי ספר תיכונים, בדרך כלל שחורים, המשכורות היו נמוכות והכיסוי התקשורתי דל.

ריקי שאל את רובינסון: "אם אחתים אותך בדודג'רס תוכל לעמוד במתקפות הגזעניות שבוודאי יגיעו, אולי גם מחבריך לקבוצה ?" רובינסון, ללא היסוס השיב, "אתה מחפש שחור שיפחד להתמודד עם הגזענות? זה לא אני".

ב-1946 שיחק רובינסון בקבוצת הבת של הדודג'רס, מונטריאול רויאלס. לפני פתיחת עונת 1947 הוא הגיע, עם הרויאלס לאבוט פילד, מגרשה של הדודג'רס, למספר משחקי אימון. בסיום סדרת המשחקים הודיע לו ריקי כי החליט לתת לו חוזה. לאחר 60 שנה של הפרדה גזעית מוחלטת ב-MLB, היה רובינסון לשחקן השחור הראשון בהיסטוריה בליגת הבייסבול הטובה בעולם, ומאז הכול היסטוריה. הוא היה אז בן 28.

משחק הבכורה של רובינסון ב-MLB היה ב-15.4.47 נגד בוסטון ברייבס. לפני תחילת המשחק הוא קיבל את החולצה 42, ומבלי שהקדיש לחולצה ולמספר תשומת לב מיוחדת מיהר ולבש אותה, כשלימים הפך המספר לסמל המסחרי שלו. רובינסון סבל לאורך הקריירה מהתקפות מילוליות וגם פיזיות. חלק משחקני הדודג'רס, שחקנים שגדלו בדרום הגזעני, סירבו ללחוץ לו יד. הוא זכה לגיבוי מלא של מאמן והנהלת הקבוצה. הנהלת ה-MLB איימה להשעות שחקנים מקבוצות יריבות אם יחרימו משחקים שלו. ב-1951 נשלח מכתב איום לראשי סינסינטי רדס ולמשטרת העיר, ובו אזהרה כי אם רובינסון יעלה לשחק בעיר יירו בו. שחקן הדודג'רס ג'ין הרמנסקי, הציע כי כדי לבלבל את היורה הפוטנציאלי, כל שחקני הדודג'רס ילבשו חולצה עם המספר 42. הצעתו נדחתה, אך משמעותה תהיה היסטורית. הדודג'רס עלו למגרש והמשחק עבר בשלום. כשהם שיחקו בדרום, הגיעו שחורים מכל המחוזות כדי לראות אותם ולהריע לרובינסון.

בסיומה של עונת 46' רובינסון נבחר לרוקי העונה והלוקר שלו בחדר ההלבשה של הדודג'רס קודם לאזור של כוכבי הקבוצה. ב-1949 נבחר לשחקן המצטיין של הליגה. הוא השתתף שש פעמים בוורלד סיריס (סדרת הגמר של ה-MLB) ובתואר זכה ב-1955. הוא נכלל ברשימת האול סטאר של הליגה שש שנים ברציפות (1949 - 1954) לאחר שאת כל הקריירה עשה בדודג'רס. רובינסון פרש ממשחק ב-1956 וכעבור שש שנים נבחר להיכל התהילה של הבייסבול. לאחר הפרישה היה פרשן הבייסבול השחור הראשון בטלוויזיה וניסה להתמנות למנהל של אחת מקבוצות ה-MLB, ללא הצלחה. בשידור הפומבי האחרון שלו לפני מותו ב-1972, קרא לקבוצות הליגה למנות מנג'ר שחור. בקשתו התקבלה וב-1974 מונה פרנק רובינסון למנג'ר קליבלנד.

ב-15.4.1997, 50 שנה אחרי הופעת הבכורה של רובינסון בליגה, הוציאה ה-MLB את החולצה מספר 42 משימוש בכל קבוצות הליגה. באפריל 2007, במלאות 60 שנה למשחק הבכורה שלו, לבשו כל 25 שחקני הדודג'רס (הקבוצה עקרה ב-1957 מברוקלין ללוס אנג'לס) את החולצה 42. הסרט "42", בכיכובו של צ'דוויק בוזמן שהלך בסוף השבוע לעולמו, מספר את סיפור חייו.

סמל שחור. ג'ק רובינסון (צילום: AP)

ג'ורדן שלפני ג'ורדן

כוכבי ה-NBA בעשרות השנים האחרונות הם אפרו-אמריקנים, אבל לא תמיד זה היה כך. השחקן השחור הראשון בליגה הטובה בעולם סומן ככזה ב-1950, ארבע שנים אחרי שזה קרה בפוטבול ושלוש שנים אחרי הבייסבול. ב-1957 97% משחקני ה-NBA היו לבנים. ביל ראסל היה נמנה עם המיעוט, כששיחק בבוסטון סלטיקס בין 1956 ל-1969, לכל אורך הקריירה. לאחר שפרש סיפר ראסל: "היה מותר לך לשחק במשחק ביתי עם שני שחורים בחמישייה, במשחק חוץ עם שלושה וכשאתה בפיגור עם חמישה".

בשנותיו האחרונות היה ראסל מאמן-שחקן בסלטיקס, ובכך הפך למאמן השחור הראשון ב-NBA ובכל ענפי הספורט המקצועני המובילים האחרים (פוטבול, בייסבול והוקי). כשנשאל על כך בתקשורת ענה: "לא קיבלתי את העבודה הזו כי אני שחור, אלא כי רד אאורבך חשב שאעשה אותה טוב". אאורבך היה המאמן הקודם של הסלטיקס ועם פרישתו הפך לג'נרל מנג'ר של המועדון. כשנשאל ראסל אם יוכל לאמן שחקנים לבנים ללא דעה קדומה השיב: "אני לא זוכר שמישהו אי פעם שאל מאמן לבן אם הוא מסוגל לאמן שחקנים שחורים ללא דעה קדומה".

אבל מי שחשב שראסל, שזכה בלא פחות מ-11 תארי אליפות, רווה נחת ותהילת עולם טעה בגדול. הוא רכש בית בפרבר לבן של בוסטון, מה שהוביל לאיומים בלתי פוסקים של שכניו. פרצו לביתו, גנבו ושברו חפצים יקרים, כולל פרסים בהם זכה, כתבו על הקירות של הבית כתובות גזעניות ועשו צרכים על מיטתו. שנים מאוחר יותר, ב-2011, קיבל ראסל מברק אובמה את מדלית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הנחשב ביותר בארה"ב. ב-2017 היה לראשון שקיבל מה- NBA פרס מפעל חיים.

היום, כשאנחנו במחצית השנייה של 2020, ב-NBA 30 קבוצות ורוב גדול של השחקנים הוא אפרו-אמריקאים, רק אפרו-אמריקני אחד הוא הבעלים של קבוצה בליגה הטובה בעולם - מייקל ג'ורדן.

פורץ דרך שלא הצליח להביא לשינוי מוחלט. ביל ראסל (צילום: AP)

מוחמד עלי זורק את המדליה

קסיוס קליי, זוכה מדליית הזהב באולימפיאדת רומא ב-1960 באיגרוף במשקל קל-כבד, היה נער אפרו-אמריקני סימפטי, בן 18 בלבד מלואיוויל, קנטקי. הנער, בן למשפחה בפטיסטית-נוצרית, הפגין יכולת מצוינת ובדרכו לגמר ניצח ארבעה קרבות בקלות. בגמר הוא הביס את הפולני זביגניב פיטריקובסקי, שלוש פעמים אלוף אירופה, עם עבר של 231 קרבות. קליי אהב מאוד את מדליית הזהב שלו. הוא אכל איתה, ישן איתה, וענד אותה כל הזמן. בשובו הביתה ללואיוויל חיכתה לו קבלת פנים של גיבור וכעבור מספר ימים זה קרה. קליי ביקש לסעוד במסעדה פופולארית בעיר מולדתו. בדרך למסעדה הוא נחסם בגסות על ידי חבורת רוכבי אופנוע לבנים. הוא נגרר לתקרית קשה עם כנופית הלבנים הגזענים. לאחר התקרית, רותח מכעס, זרק קליי את מדלית הזהב האהובה עליו לנהר אוהיו.

קליי עבר למקצוענות, זכה שלוש פעמים והפסיד פעמיים את התואר העולמי במשקל כבד, תחילה בשם הילדות שלו ואחרי כן, לאחר שהתאסלם, בשמו החדש מוחמד עלי. הקריירה שלו היתה סוערת וצבעונית במיוחד, בין השאר בזכות הפה הגדול והידוע שלו. הוא סירב להתגייס לצבא ולהילחם בווייטנאם, ישב בשל כך בכלא ולא התאגרף במשך שלוש וחצי שנים. כששב לזירה השתלט מחדש על תואר אלוף העולם במשקל כבד.

ב-1996 זכה עלי, שכבר היה חולה בפרקינסון, בכבוד להדליק את המשואה האולימפית במשחקי אטלנטה. 85 אלף צופים באיצטדיון ו-3.5 מיליארד צופים בטלוויזיה הריעו לו בהתלהבות. נשיא ארה"ב ביל קלינטון אמר לו: "כשראיתי אותך מדליק את המשואה התחלתי לבכות". לקראת סיום משחקים, במחצית גמר הכדורסל, העניק נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי חואן אנטוניו סמארנש מדליית זהב לעלי, עכשיו בן 54, במקום המדליה שצללה בנהר, אף על פי שלפי האמנה האולימפית לעולם לא מחליפים מדליה שאבדה. עלי נישק את המדליה ואמר, "זמנים השתנו. עכשיו אענוד את המדליה בגאווה".

האמריקנים, כולל החוגים הפוליטיים וממסד הספורט שסלדו ממנו בשנות השיא שלו כמתאגרף, התפייסו איתו. עלי הפך לאחר האולימפיאדה לאח"מ בארה"ב וגם מחוצה לה. ב-2005 קיבל עלי את מדליית החירות הנשיאותית. הוא היה אחד מנושאי הדגל האולימפי בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון ב-2012 והלך לעולמו ב-2016 כשהוא בן 74.

הממסד שסלד ממנו התפייס איתו לאחר הפרישה. מוחמד עלי (צילום: AP)

הכוח השחור והתמיכה הבלתי צפויה

באולימפיאדת מקסיקו ב-1968 נרשם פיצוץ גדול בטקס חלוקת המדליות לריצת 200 מטר. המנצח בריצה זו, עם שיא עולמי של 19.83 שניות, היה האפרו-אמריקני טומי סמית, שהקדים את האוסטרלי פיטר נורמן ואת בן ארצו השחור ג'ון קרלוס. בעת השמעת ההמנון האמריקאי לכבוד המנצח הניפו סמית וקרלוס, שניהם סטודנטים בקולג' סן חוזה בקליפורניה וחברים בפרויקט האולימפי בארה"ב לזכויות אזרח, אגרוף קמוץ עטוף בכפפה שחורה. סמית הניף את אגרוף יד ימין, קרלוס את אגרוף יד שמאל. שניהם הרכינו ראש בעת השמעת ההמנון ועלו לדוכן המנצחים בגרביים שחורים ללא נעליים, כדי להצביע על עוני השחורים בארה"ב.

נורמן, מורה בן 26 לחינוך גופני באוסטרליה, שהזדהה עם המחאה, ענד כמו סמית וקרלוס סרט המסמל את זכויות האזרח. סמית לבש צעיף שחור סביב צווארו, כדי לסמל את גאוות השחורים. זו הייתה הפגנה של "הכוח השחור", גוף מיליטנטי בארה"ב, שהיה באותה תקופה פופולארי בחוגים מסוימים, ובו היה חבר גם מוחמד עלי. כשסמית וקרלוס ירדו מהפודיום הקהל שרק להם בוז. הוא אמר: "הקהילה השחורה תבין את מה שעשינו הלילה".

ההפגנה של סמית וקרלוס עוררה הדים רבים בעולם כולו. רוב התגובות היו אוהדות. האירוע נחשב לאחת ההצהרות הפוליטיות הבוטות והידועות בהיסטוריה האולימפית. דובר הוועד האולימפי הבינלאומי מיהר להגיב: "זוהי הפרה מכוונת ואלימה של עקרונות היסוד של הרוח האולימפית". זה, כזכור, אותו ועד אולימפי שלא אמר מילה וחצי מילה על ההצדעה במועל יד באולימפיאדה הנאצית ב-1936. "ידידנו" אברי בראנדג', שהיה ב-1936 יו"ר הוועד האולימפי האמריקני ועכשיו יו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי, תקף את סמית וקרלוס בחמת זעם. הטיים מגזין, על רקע הלוגו של חמש הטבעות האולימפיות, כתב באותיות בולטות, "כועס יותר, מרושע יותר, מכוער יותר".

סמית וקרלוס ננזפו על ידי הוועד האולימפי. למחרת גורשו השניים על ידי ראשי משלחתם. העיתונות הלבנה גינתה אותם והם קיבלו מכתבי שנאה, כולל איומים ברצח. סמית וקרלוס נודו מהענף. לימים אמר קרלוס: "ההזדהות של פיט האוסטרלי איתנו ברגע הגורלי הייתה דבר מדהים. באותו רגע הוא הפך לאחי". גם בהמשך התחרויות במקסיקו חזרו ספורטאים שחורים על הצדעת המחאה של "הכוח השחור" על דוכן המנצחים בעת השמעת ההמנון הלאומי שלהם, כמו למשל כל רביעיית הגברים המנצחת בX400-4 מטר. הם לא גורשו ממקסיקו.

לאחר מכן סמית וקרלוס שיחקו ב-NFL, סמית בסינסינטי בנגלס וקרלוס בפילדלפיה איגלס. ב-2008 קיבלו השניים את פרס האומץ על שם ארתור אש, הטניסאי האפרו-אמריקני הגדול עם שלוש זכיות בגראנד סלאם, כהוקרה על מה שעשו. סמית היה לפרופסור לחנוך גופני במכללת אוברלין. ב-1999 הוא הוכרז לספורטאי השחור של המיליניום בקליפורניה. קרלוס היה ב-1984 איש הקשר של מארגני האולימפיאדה בלוס אנג'לס עם הקהילה השחורה בעיר. נורמן, הצלע השלישית על הפודיום, ננזף על ידע הוועד האולימפי האוסטרלי על תמיכתו בסמית וקרלוס והתקשורת באוסטרליה נידתה אותו. הוא לא השתתף באולימפיאדת מינכן ב-1972, אף על פי שעבר את המבחנים באוסטרליה. ב-2006 היו סמית וקרלוס בין נושאי הארון שלו בהלוויתו באוסטרליה.

אחת ההצהרות הפוליטיות הבוטות והידועות בהיסטוריה האולימפית. טומי סמית' וג'ון קרלוס (צילום: AP)

המעבר לפוליטיקה

בעשור השני של המאה ה-21 ספורטאים אפרו-אמריקניים בולטים, כמו לברון ג'יימס וסטף קרי, מובילים את מחאה הספורט האמריקאי נגד האפליה של הקהילה שלהם, ובעיקר נגד ברוטאליות המשטרה מול אזרחים, כזו שהסתיימה לא פעם במוות. המאבק העיקש מכולם היה זה של קולין קפרניק, ששילם ועדיין משלם מחיר כבד.

ב-2016 כרע קפרניק, הקוורטרבק של סן פרנסיסקו פורטי ניינרס, ברך בעת השמעת ההמנון לפני פתיחת משחק ליגה. קפרניק רצה בכלל לשבת, אבל התייעצות קצרה שכנעה אותו לנקוט בכריעה, פעולה שבארה"ב ובעצם בכל מדינה נחשבת לחילול הקודש. המהלך שלו היה גם הוא תגובה לדיכוי השחורים בארה"ב. הצעד התקבל תחילה בביקורת רבתי בארה"ב. הנשיא דונלד טראמפ קרא בספטמבר 2017 לבעלי הקבוצות ב-NFL לסלק מהקבוצות שלהם שחקנים שיחקו את קפרניק, אבל מאז קרו הרבה דברים. בעקבות עוד ירי בלי כל סיבה של שוטרים לבנים באזרחים שחורים, הכריעה של קפרניק הפכה ליותר ויותר מקובלת בארועי ספורט בארה"ב וגם מחוצה לה.

אף קבוצה ב-NFL לא חתמה על חוזה עם קפרניק, אבל נייקי שיתפה אותו במסע פרסום ענקי ובעלי הקבוצות בליגה חויבו, לאחר מאבק משפטי, בהסכם של פשרה לשלם לקאפרניק פיצוי של עד 80 מיליון דולר בשל שיתוף הפעולה ביניהם להחרמתו.


חידוש פעילות הספורט האמריקני המקצועני בשבת היה בבחינת כורח המציאות, שכן נשק השביתה הוא כמעט הנשק האחרון. זה היה עוד פרק במאבק הנמשך יותר ממאה שנה. מה שהחל במלחמות אלימות כנגד ספורטאים עניים שינה את אופיו. היום הספורטאים האפרו-אמריקנים המובילים הם מיליונרים. המאבק מתרכז יותר ויותר בזירה הפוליטית-תקשורתית, ולא רחוק היום שבו יגיע הפרק הבא.

מוטי בסוק פרסם בשנה האחרונה שני ספרים, "המשחקים האולימפיים, אתונה - טוקיו (1896 - 2020)", ו"סמים וספורט".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully