ביום רביעי, עונת 2019/20 של ה-NBA הושבתה בפעם השנייה. ההשבתה הראשונה הייתה החלטה של הקומישינר אדם סילבר, בעקבות מגפה שהשביתה את כל העולם. מי שיזם את ההשבתה השנייה היה ג'ורג' היל, שחקן מחליף במילווקי, שם אלמוני עבור מי שלא בקיא מאוד בנבכי ה-NBA. היל שכנע את שחקני הבאקס להחרים את המשחק מול אורלנדו כתגובה על הירי של המשטרה בג'ייקוב בלייק כמה ימים לפני כן.
המחשבה של היל וחבריו לקבוצה הייתה שהם יגרמו לזעזוע ודיון על המקרה, יספגו הפסד טכני בסדרה בה הם מובילים 1:3 וימשיכו הלאה. כידוע, זה לא מה שקרה. שאר הקבוצות הצטרפו להשבתה והובילו לביטול יום המשחקים, ספורטאים בענפים אחרים החליטו להחרים משחקים, המחאה קיבלה כותרות ראשיות והנשיא דונלד טראמפ נאלץ להתייחס אליה.
הימים האחרונים מדגישים את הכוח שיש לליגת ה-NBA ולשחקני ה-NBA בחברה האמריקנית כרגע. כמו בחודש מרץ, גם הפעם רק לאנשי הליגה היה האומץ לקבל החלטה שיצרה אפקט שרשרת וסחפה את כל השאר. רבים מאנשי הליגה הם כיום מובילים חברתיים, שגרירים חשובים במיוחד של תנועת המחאה שהתגברה מאוד בחודשים האחרונים. הם משתמשים בכוח שלהם כדי להעלות נושאים חשובים לדיון וכדי להביע את דעתם על מצב הגזענות באמריקה. הם מקימים ומצטרפים למיזמים חשובים ומשמיעים את הקול שלהם באופן חסר תקדים. מי שעדיין מצפה משחקני כדורסל לכדרר ולשתוק, להפריד בין ספורט לפוליטיקה, חי בעולם שכבר לא קיים.
ממקום מושבי בישראל אני לא מתיימר ולא מעוניין לנסות להגיד משהו חדש או חשוב על מה זה אומר להיות שחור בארה"ב, על גזענות ממוסדת בחברה האמריקאית ועל תנועת BLM. אלו נושאים מורכבים שכדאי לכל מי שמתעניין בחברה האמריקנית להתעמק בהם, אך הצורך לגבש דעה חד משמעית לגביהם נוטה להשאיר אותנו בתוך תיבות התהודה הפרטיות שלנו ולבטל נקודות מבט אחרות. הזווית ממנה אני מתחבר לדיון על ההשבתה הקצרה של ה-NBA השבוע היא השאלה מהי מחאה אפקטיבית וכיצד ניתן להוביל שינויים משמעותיים בחברה.
מנקודת מבט מסוימת, שחקני ה-NBA נמצאים במלכוד. הכוח החברתי שלהם נובע מהעובדה שהם שחקני כדורסל מוכשרים, מהיכולת שלהם לספק בידור מוצלח לקהל הרחב. כאשר קיירי אירווינג הציע לשחקנים להחרים את חידוש העונה בבועה, הטיעון המרכזי שלו היה שמשחקי הכדורסל יספקו הסחת דעת מהמחאה החברתית. טיעון דומה עלה גם בימים האחרונים: המשך העונה יאפשר לכל מי שמעוניין בכך לחזור לעסוק בהגנת הפיק נ' רול של דנבר במקום בירי על ג'ייקוב בלייק ובמחאה שהתעצמה בעקבותיו.
אבל אם שחקני הליגה היו מוותרים על המשך המשחקים הם היו מוותרים גם על הקול שלהם. האמירות של לברון ג'יימס אמנם יהדהדו בכל מצב, אבל בלי משחקים בעוד שבוע אף אחד לא יתעניין במה שיש לג'ורג' היל או דוק ריברס להגיד. ביטול העונה היה יוצר אפקט עוצמתי מאוד, אבל זה היה נותר אפקט רגעי. מהר מאוד היינו מוצאים הסחות דעת חליפיות, תמיד יש, המומחיות של החברה המערבית היא ליצור הסחות דעת שמאפשרות לנו לא לחשוב על הזוועות שמתרחשות בעולם כל הזמן.
ההתלבטות של השחקנים האם להמשיך את הפלייאוף או לבטל את העונה הייתה התלבטות בין לשבור את הכלים, ליצור זעזוע שירעיד את החברה ואולי יגרור עוד תגובת שרשרת, לבין הניסיון ליצור שינוי הדרגתי בלי לשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם. לא רק הקול של השחקנים היה נפגע במצב כזה, גם הפרנסה והיכולת להמשיך לעסוק במה שהקדישו עבורו את כל חייהם. לביטול העונה היו יכולות להיות השלכות רחבות, לא רק בפגיעה בשכר. החלטה כזו של השחקנים הייתה מסבכת מאוד את המו"מ בין הליגה לאיגוד השחקנים לגבי ההתנהלות, המסובכת גם כך, בשנה הבאה, מה שיכול היה להוביל לביטול ההסכם הקיבוצי ולשביתה בעונה הבאה. בעלי הקבוצות מאוד תומכים בשחקנים כרגע, אבל לא בטוח שהתמיכה הזאת הייתה נמשכת אם השחקנים היו מקבלים החלטות קיצוניות. בהחלט ייתכן שהבעלים היו רוצים הסכם חדש עם ערובות לכך שהשחקנים יקיימו אותו.
לפי הדיווחים, הרוב הגדול של השחקנים העדיפו לא לשבור את הכלים, מה שהכריח גם את אלה שרצו לבטל את העונה, בהובלת לברון, להתרצות. רוב השחקנים הרגישו, כנראה, שיש להם יותר מדי מה להפסיד. הם משחקים בליגה שעושה הכול כדי לבוא לקראתם, עם הסכם קיבוצי הוגן מאוד, עם קומישינר שמבין לליבם ובעלים שמוכנים להתחייב לעזור להם במאבקים החברתיים שלהם. הבעלים של מילווקי, מארק לאסרי, לא רק שלא כעס על השחקנים שבחרו להחרים משחק, אלא סייע להם בזמן אמת ליצור קשר עם גורמים בוויסקונסין שסיפקו להם מידע על המצב. אם הליגה והבעלים היו נוקטים בגישה מתנצחת מול השחקנים, מאוד יכול להיות שהם היו מגיבים בקיצוניות ובוחרים כן לבטל את העונה.
קל להתייחס להחלטה של השחקנים כוויתור, כפשרה שנובעת מהאינטרסים האישיים שלהם. ניתן גם להרחיב את היריעה ולטעון ששחקני ה-NBA נמצאים במלכוד נוסף בכך שהם שותפים בליגה שהיא חלק מהמערכת האמריקאית. ה-NBA זו ליגה שמתבססת על בעלים מיליארדרים, היא תאגיד עצום שמשתף פעולה עם תאגידים עצומים אחרים וגם עם משטרים טוטליטריים, היא חלק מרכזי מאתוס הספורט והבידור הנוצצים שלא ניתן לחשוב על ארה"ב בלעדיהם. לא ניתן להפריד בין אמריקה הקפיטליסטית, התאגידית והנוצצת לאמריקה הגזענית, כל החלקים האלה נוצרו מאותם מקורות.
הגישה הזו נובעת מהנחת מוצא שהמטרה של מחאה רחבה היא ליצור מהפכה כוללת בחברה, לפרק הכול ולהתחיל מחדש. מחאה עממית רחבה תמיד מושכת אליה את הקולות שדורשים מהפכה, פעמים רבות הם הופכים להיות הקולות הדומיננטיים יותר במחאה. אבל זה לא אומר שאלה הקולות שמייצגים את רוב המוחים. פעמים רבות, גם בזמן שאנשים דורשים שינוי עמוק ומהותי בחברה שלהם, הם עושים זאת מתוך עמדה שלא מעוניינת להרוס את כל מה שקיים.
בחברות דמוקרטיות יציבות כבר אין מהפכות, בין היתר כי רוב האנשים מרגישים שיש להם יותר מדי מה להפסיד, שהמצב יכול להיות הרבה יותר גרוע. יש בחברות כאלה שינויים דרמטיים, אך הם תמיד מתבססים על הקיים, בעייתי ככל שיהיה, ותמיד זקוקים לזמן כדי להבשיל. השינויים שמצליחים להשפיע על החברה, לחלחל, בדרך כלל מתחילים מאקטים קיצוניים אך לא קיצוניים מדי, כאלה שמזעזעים את הציבור באופן שמאפשר לו להזדהות עם המצוקה ולהבין את הצורך בשינוי.
ארה"ב לא תהפוך מחר לחברה נטולת גזענות, אבל השינוי ביחס לשחורים ולגזענות בהחלט קורה: השיח משתנה, הסטנדרטים של מה שלא ניתן לקבל משתנים, הדינמיקה בין הקבוצות השונות בחברה משתנה. לשחקני ה-NBA יש חלק חשוב בשינוי הזה. הבחירה שלהם בצעד קיצוני אך לא קיצוני מדי תוכל לעזור להם להמשיך להיות סוכני שינוי משמעותיים לטווח ארוך. את הספורט האמריקאי ואת היחס בין הספורטאים לחברה הם כבר שינו ללא היכר, ניתן להניח שהספורטאים בענפים האחרים ימשיכו לחכות למוצא פיהם.