שברים סביב לה: על שרשרת הטעויות האחרונה של משה חוגג

כשרוני לוי קיבל את הבשורה על הפסקת עבודתו בבית"ר ירושלים, תחושה קשה של דה ז'ה וו בוודאי אפפה אותו. נומה קאליו, טאוטה, מכבי חיפה - השמות השתנו, הסיטואציה חזרה כמעט בקופי פייסט. ההבדל היחיד הוא שבקדנציה ההיא יוסי בניון עזב קצת לפניו. אירופה לא עשתה, בלשון המעטה, שירות טוב למוניטין של לוי בשנים האחרונות, אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שתהליך החלפתו לא החל ביום חמישי, אלא הרבה לפני כן, אי שם לפני תחילת עידן הקורונה.

חוסר ההערכה של אוהדי בית"ר למאמן היה נטוע כבר מזמן. הם לא אהבו את הכדורגל שלו, שלטעמם היה הגנתי מדי. "איזה מאמן פחדן" שרו לו מהיציע, בימים שעוד היה יציע, אחר כך התחילו גם להגיע אליו הביתה. הביקורת הייתה לעתים מוצדקת, אלא שהכלים של לוי היו מלכתחילה מוגבלים. בין ההצהרות המפוצצות של משה חוגג על ריצה לאליפות והפיכת בית"ר למכבי תל אביב ומכבי חיפה למציאות נפער בור עמוק, בור שאליו כל מאמן היה נופל, בין אם הוא הגנתי, התקפי או אם קוראים לו יורגן קלופ.

במבט מהצד, בניון לא היה חייב ללכת. הציפייה לשמירה על לויאליות אמורה להגיע מצד האיש שהובא על ידי בעל המקצוע המפוטר, והרי בניון הוא זה שהביא את לוי, לא להפך. אלא שלבניון כנראה נמאס. בתור מנהל טכני האחריות לבניית הקבוצה היא עליך, אתה נמדד בתוצאות לא פחות מהמאמן. על אף שהאש כולה הוסטה לכיוון לוי, בניון תפס מעצמו אחראי, הוא ראה לאן העסק הולך. עזבו את ההדחה עצמה, ברגע שהבעלים מחליט מעל לראש שלך ומנפה אותך מקבלת ההחלטות, אתה מבין שאין לך מה לעשות יותר בארגון.

התמונה, כמו כל תמונה במקרים כאלה, יותר גדולה ומורכבת. "רכבת הרים לא פשוטה בשבילי", כתב לאוהדים בהודעת הפרידה. בואו נתרגם לכם את המשפט הזה עם פרשנות פחות פוליטיקלי קורקט: לא רכבת הרים אלא חתיכת קרקס. גם בניון, כמו לוי, לא חף מטעויות לאורך הקדנציה הקצרה בבית"ר, רק שהכישלונות הללו צמחו על קרקע בעייתית מאוד, וקבלת ההחלטה של חוגג כנגד רצונו של המנהל המקצועי רק הבליטה עד כמה היא בעייתית.

זה לא רק המהלך האחרון. בניון מאוד לא אהב את הניסיון של חוגג לצרף את עומר אצילי. הוא הבין שאם בית"ר תקלוט לידיה את החלוץ, היא תבדל את עצמה סופית מהקבוצות המובילות האחרות גם ברמה הערכית. מבחינתו זה היה ייהרג ובל יעבור. הפיטורים של רוני לוי פשוט היו הקש.

לכן, בשורה התחתונה זה נראה כמו מהלך נכון של בניון, אבל הוא יצטרך להבין בהמשך שהוא לא יכול לקשור את גורלו בזה של לוי. אם הבעלים הבא שירצה אותו כמנהל יידע שאיתו מגיע בחבילה אחת גם המאמן (בלי קשר ליכולותיו המקצועיות או לאישיותו, פשוט מתוקף היותו תנאי למינוי), הנאמנות הזו עלולה להיות בעייתית.

בעל המאה הוא בעל הדעה. זה תמיד נכון, ואם חוגג רצה לפטר את לוי גם בלי לשאול את בניון זו זכותו. גם על הדרך שבה התקבלה ההחלטה אפשר להתווכח, עד כמה שהיא לא נעימה. הרי במה שונה ההודעה של שחר למאמן ב-2016 מההודעה של חוגג? פיטורים אף פעם לא נראים ונשמעים טוב. לעולם יהיו תלונות על הדרך, על המהות, על העיתוי.

אלא שעם המהלך הזה יש בכל זאת כמה כשלים. הפרידה לא הייתה צריכה להגיע אחרי ההדחה מאירופה. חוגג לא העריך את לוי, היה קשוב גם לטרוניות האוהדים והסיבה העיקרית להמשך ההתקשרות בין הצדדים הייתה החוזה היקר של המאמן. ובכן, מה שהיה עולה הרבה כסף ביוני יעלה עכשיו אותו דבר, מינוס בונוסים על העפלת שלב באירופה. אכן, חשיבה מבריקה.

הצרה הגדולה יותר היא שיחד עם הפיטורים של לוי חוגג כבר הלך אול אין גם עם השחקנים. מה שהחל בשבועות האחרונים בגישה הלא יפה, בלשון המעטה, כלפי דן איינבינדר חלחל אל היתר. קנס קולקטיבי הוא מהלך פסול בעיניי. אתה לא רוצה את השחקנים האלה? תחליף אותם. אתה לא מרוצה מההתנהגות של אדם ספציפי במגרש? תעניש אותו. ב-2020, במיוחד לאחר שממילא הייתה שנת קיצוץ, לא קונסים על יכולת ירודה. איך אתה מצפה שהשחקנים הללו יילחמו עכשיו בשביל המועדון ובשבילך אחרי כל מה שהם עברו מאז מרץ? האם זאת המשמעות הנסתרת של "ואהבת לרעך כמוך"?

בית"ר ירושלים נמצאת כרגע במוד של הישרדות. לא משנה מה יהיו ההצהרות של חוגג ו/או של המאמן החדש שיגיע, מאבק על מקום בצמרת לא יהיה פה, לפחות לא בשלב ראשון. צריכים לקרות הרבה דברים כדי לאחות את השברים. אימון אחד תחת יוסי מזרחי ומיד הפועל חיפה. נראה שלפחות בבית אחד בארץ שמחים על כך שהמשחק הזה יתקיים ללא קהל.