הפעם האחרונה בה הודח כריסטיאנו רונאלדו בשמינית גמר ליגת האלופות היתה במרץ 2010. גונסאלו היגוואין החמיץ אז שער בטוח, מיראלם פיאניץ' השווה ל-1:1 לקראת הסיום כדי לבטל את היתרון של הכוכב הפורטוגלי, וליון - שניצחה 0:1 במשחק הראשון - חגגה העפלה סנסציונית.
הפיאסקו הזה שיכנע את הנשיא פלורנטינו פרס ללכת על "המומחה" לליגת האלופות, ולהביא לסנטיאגו ברנבאו את ז'וזה מוריניו. השידוך הזה לא עבד לפי התוכניות, והזכיה העשירית המיוחלת - דסימה, כפי שהיא כונתה בבירת ספרד - הגיעה רק אחרי שהמיוחד עזב את המועדון. רונאלדו חגג בגדול ב-2013/14 בתום עונה אירופית אישית היסטורית עם שיא של 17 שערים במפעל, ומאז הוא לא נעצר. החיבור עם זינדין זידאן כמאמן הניב שלוש זכיות נוספות. תוסיפו את ההנפה עם מנצ'סטר יונייטד ב-2008, ותקבלו כבר חמש זכיות. רק פאקו חנטו המיתולוגי מקדים את כריסטיאנו ברשימת השיאנים של כל הזמנים, וליגת האלופות נחשבת בצדק למסגרת האהובה על רונאלדו. איש לא כבש בה יותר ממנו, איש לא כבש בשלבי הנוקאאוט יותר ממנו, איש לא זכה בתואר מלך השערים יותר ממנו.
וזו, כמובן, הסיבה לכך שהגברת הזקנה בחרה להחתימו לפני שנתיים. ניתן להקביל את האובססיה של יובה לזכיה בליגת האלופות לזו שחוותה בזמנו ריאל מדריד כלפי דסימה. היא מוציאה את המועדון מדעתו. בכל ההיסטוריה, זכה המועדון האיטלקי המעוטר פעמיים בלבד במפעל האירופי הבכיר. בליגת האלופות במיתוגה הנוכחי הוא זכה פעם אחת בלבד, אי שם ב-1996. ג'אנלואיג'י בופון האגדי, שהצטרף למועדון ב-2001, עדיין לא טעם את הזכיה בצ'מפיונס-ליג, וזה הכתם הגדול ביותר בקריירה המפוארת שלו. אליפויות מקומיות הפסיקו לעניין את האוהדים כבר מזמן - הרצף נמשך מאז 2012, והזירה הזו משעממת אותם. זה כבר בקושי רלוונטי. מטרת העל היתה ונותרה ליגת האלופות, ולכן גויס למשימה המלך הבלתי מעורער של ליגת האלופות, עבורו שולמו 100 מיליון יורו למרות שהיה כבר בן 33.
כאשר נחת רונאלדו בטורינו, שרו לעברו האוהדים: "תביא לנו את ליגת האלופות". זה היה האיש שניצח את יובה בגמר ב-2017. זה היה האיש שכבש מולה במספרת מטורפת ברבע הגמר ב-2018. כעת סיכנה הגברת הזקנה את ערכיה המסורתיים כדי לזכות סוף כל סוף במפעל, וגם על מנת לחזק את המיתוג הבינלאומי שלה. כי הרי העסקה הזו שברה באופן חד וברור את המוטו לפיו "אף אחד לא גדול יותר מהמועדון". יובה בחרה להנחית כוכב שהיה בהגדרה גדול הרבה יותר מהמועדון. היה מובן מאליו כי ישתלט על כל הכותרות, וגם על הדשא יעבור כל המשחק דרכו - ודרכו בלבד. זה המחיר שההנהלה בראשות אנדראה אניילי ובהשפעתו של המנהל הספורטיבי פאבל נדבד היתה מוכנה לשלם מרצון.
והאובססיה הזו המשיכה גם בעונה שעברה. ההחלטה להפסיק את שיתוף הפעולה עם מסימיליאנו אלגרי התקבלה על ידי נדבד אחרי ההפסד 2:0 לאתלטיקו מדריד במשחק הראשון בשמינית הגמר - והיא נותרה ללא שינוי גם אחרי שרונאלדו הפך את התוצאה עם שלושער בגומלין. הפורטוגלי הפציץ גם בשני המפגשים מול אייאקס ברבע הגמר, אולם זה לא הספיק, והמאמן סיים את חמש השנים במהלכן זכה בחמש אליפויות, ארבעה גביעי איטליה, והצעיד את הקבוצה פעמיים לגמר ליגת האלופות. כל זה ביחד הוגדר כסוג של כישלון, בין היתר בגלל סגנון מבוקר והגנתי מדי. אז אלגרי הלך, ובמקומו הגיע מאוריציו סארי, בצעד שפגע אף הוא באופן בוטה בערכי המועדון.
כי סארי היה אנטי-יובנטיני. כמאמן נאפולי, הוא התבטא פעמים רבות נגד הגברת הזקנה והשיטות שמסייעות לה לשלוט בארץ המגף. הוא אף דוגל בגישה לפיה הסגנון לא פחות חשוב מהתוצאה - וההנאה האסתטית של חובבי הכדורגל הנייטרלים מהקבוצה שבנה בדרום איטליה לא לוותה בתארים. לבוש באימונית ולועס בדלי סיגריות, סארי הוא בדיוק ההיפך מהתדמית המסורתית של מאמן יובנטוס. הוא אף הגיע אחרי שלא הצליח לשחזר את "סאריזם" שלו בצ'לסי, למרות שהזכיה בליגה האירופית העניקה לו תואר משמעותי ראשון בקריירה. היה זה הימור עצום, והוא היה גדול עוד יותר כי הוא התנגש חזיתית עם ההימור הראשון על רונאלדו.
אל תפספס
למעשה, שתי ההחלטות הניהוליות האלה סותרות זו את זו. אם הולכים על כוכב על מסוגו של רונאלדו, דרוש מאמן גמיש שיוכל להתאים את המערך על מנת למקסם את התועלת ממנו מבלי לפגוע בתפקוד הקבוצתי - אלגרי הוא הדוגמא הקלאסית לאיש מקצוע כזה. אם הולכים על מאמן מקובע כמו סארי, אשר מיישם רק תבנית אחת בה נדרש לחץ גבוה אותו רונאלדו לא הפעיל מעולם, צריך להתאים את הסגל עבורו. ביחד זה לא הולך, והאוהדים הרגישו זאת מהרגע הראשון. "בחרנו במאוריציו כי הוא המאמן הטוב ביותר עבור יובנטוס בשלב זה", הצהיר אניילי בקיץ שעבר, אך מעטים מאוד הסכימו עם הקביעה.
בסופו של דבר, זכתה יובה באליפות, וסארי התבדח עם שחקניו: "אתם חייבים להיות טובים אם הצלחתם לעשות את זה איתי". ההומור העצמי ראוי להערכה, אך יש בו אמת לא מבוטלת. יובנטוס ממש לא קיבלה את הכדורגל השוטף הראוותני שאפיין את נאפולי של סארי, אלא בדיוק להיפך - הפכה למשעממת עוד יותר בהשוואה לעידן אלגרי, והיתה תלויה בעיקר ברונאלדו ובהברקות של פאולו דיבאלה. בשורה התחתונה, על אף שהפורטוגלי הפציץ 31 שערי ליגה, כבשה הגברת הזקנה 70 פעמים בלבד, ומאזנה נחות בהשוואה לאינטר, לאציו ורומא, שלא לדבר על 98 שערי הזכות של אטאלנטה.
באשר להגנה, הפציעה של ג'ורג'ו קייליני בתחילת העונה התבררה כקריטית, ומתייס דה ליכט התקשה להפגין יציבות בעונתו הראשונה במועדון. 40 שערי חובה היוו נסיגה משמעותית מאוד בהשוואה ל-30 בעונה שעברה, ו-24 בעונת 2017/18 לפני הגעתו של רונאלדו. למעשה, היה זה המאזן הגרוע ביותר מאז 2010/11, כלומר לפני תחילת רצף האליפויות. כמו כן, 83 הנקודות של סארי נחותות בהשוואה לכל העונות עם אלגרי או עם אנטוניו קונטה על הספסל. זו היתה האליפות הכי פחות מרשימה והכי פחות משכנעת בעשור האחרון, ורוב החששות שהיו בנוגע לזהותו של המאמן התממשו. היתה רק דרך אחת להציל את העונה הזו - הקסם של רונאלדו היה אמור לסחוב את הגברת הזקנה להצלחה בזירה האירופית.
ובכן, אתמול התברר כי השאיפה הזו היתה אופטימית באופן קיצוני. רונאלדו אמנם כבש צמד במשחק הגומלין מול ליון, אך ההתבססות המוחלטת עליו היתה שוב בעוכרי יובנטוס. הפורטוגלי אמנם תרגם פנדל מפוקפק מאוד לשער שוויון, וכבש בבעיטה טובה ממרחק ברגלו השמאלית אחרי ההפסקה, אך באופן כללי סיפק תצוגה מאכזבת. הוא מיעט לאתגר את הגנת האורחת ממשחק פתוח, וההגבהות הרבות לרחבה היו סתמיות. יותר מ-30 דקות היו לאלופת איטליה כדי להבקיע שער שלישי אחרי שעלתה ל-1:2. יותר מחצי שעה היו לכריסטיאנו על מנת להשלים שלושער כמו נגד אתלטיקו בעונה שעברה. זה לא קרה, והזמן היקר בוזבז בניסיונות פתטיים. לסארי לא היו פתרונות כלל.
וכך חזר רונאלדו עשור אחורה. שוב הוא מודח בשמינית הגמר. שוב היריבה היא ליון. שוב היגוואין לא עושה הרבה לצידו בהתקפה. שוב פיאניץ' נמצא על המגרש - הפעם כחברו לקבוצה, גם אם במחשבותיו הוא כבר אורז מזוודות בדרכו לברצלונה. עם דז'ה וו כזה, איש לא יופתע אם שוב עברו בראשו של הפורטוגלי מחשבות על עזיבה. עוד בתחילת העונה טען כריסטיאנו כי הוא "לא מאושר בטורינו". מאז לבש את מדי שחור-לבן, הוא כבר לא המלך הבלתי מעורער של ליגת האלופות - וממש לא בטוח שיחזור למעמדו.
בינתיים, הבצורת של יובנטוס הולכת ומתארכת, והמחשבה כי רונאלדו יהיה מסוגל לפתור לבדו את הבעיה מתבררת כאבסורדית. ההרפתקה עם סארי צפויה להסתיים מיידית, אך שאלות רבות יישארו פתוחות, ולא בטוח כי כדאי לאיטלקים להמשיך את הרומן עם הפורטוגלי בן ה-35. על אף שהבקיע 37 שערים בכל המסגרות, חסרונות העסקתו של כריסטיאנו עולים על היתרונות, והמועדון צריך לחשב את המסלול מחדש. ייתכן מאוד כי כדאי לחזור למקורות, ואולי אפילו להחזיר את הלוגו הישן והאהוב. יובנטוס צריכה להיות יובנטוס, ולא לנסות להתחפש לריאל מדריד.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק