1.
שניית הסיום לעונת 2019/20, העונה המוזרה ביותר בהיסטוריה. עונה שהחלה לפני כמעט עשרה חודשים, והתפרסה על פני 297 ימים. מכבי תל אביב מנצחת בגמר את מכבי ראשון לציון, בדיוק כמו במחזור הפתיחה, ובזמן שהאלופים בכחול מתחילים לחגוג, מתיישב דני אבדיה על הפרקט, מביט למטה ולוקח כמה שניות של אוויר. אבדיה מבין ויודע מה משמעות הרגע מבחינתו: זה יהיה הזיכרון האחרון שלו מהכדורסל הישראלי, והוא יתויק בדיוק כפי שרצה וחלם.
לפני שנה, באותו מעמד, עם אותה קבוצה ונגד אותה יריבה, אבדיה שיחק 41 שניות בלבד והספיק רק להחטיא שלשה. אלא שלגמר הזה הוא בא כבר ככוכב. כדאי להתעכב שוב על המשפט הזה: בגיל 19, דני אבדיה הגיע למשחק האליפות ככוכב במכבי תל אביב. זה היה רחוק מלהיות משחקו הטוב ביותר, אבל הוא היה האחרון. לא ייזכרו ממנו חמש הנקודות שקלע (פחות משליש מהממוצע שלו בליגת הקורונה), אלא הכתרתו לשחקן העונה, הנפת הצלחת שאליה הוזמן עם ג'ייק כהן, ועוד תמונה אחת עם חבר מיוחד לקבוצה.
אבדיה בן 19, ואמארה סטודמאייר בן 37. אבדיה נבחר ל-MVP של הליגה, וסטודמאייר הוכתר ל-MVP של הגמר. אבדיה בדרך לקריירה מפוארת, וסטודמאייר בדרך לסיים קריירה מפוארת. הם כל כך שונים, וכל כך דומים. אצל יהושפט שום דבר לא עובר בשקט או בשגרתיות: הוא הגיע בקול תרועה רמה להפועל ירושלים, זכה איתה באליפות, עזב, חזר, קיבל את האזרחות הישראלית שעליה נלחמו האדומים, ולבסוף היה האיש שחתום על התואר של מכבי תל אביב. איזה עולם מוזר.
יש כוכבים שמסתובבים עם בייגלה סביב ראשם, ושכל הקלפים מסתדרים איכשהו לטובתם. אבדיה הוא אולי הספורטאי היחיד שהקורונה עבדה בשבילו: עונת הפריצה שלו ביורוליג הסתיימה במומנטום אדיר, ובזמן הקריטי של חודש מרץ, שבו מתחריו בצמרת הדראפט היו אמורים להציג את מרכולתם בטורניר המכללות, פרצה המגיפה ועצרה הכול. ומי היחיד שהמשיך לשחק ולככב? אבדיה, כמובן.
איזו תמונת ניצחון זו עבור הנציג הישראלי הבא ב-NBA.
עוד בוואלה!
2.
בהגעתם למשחקי הכרעה, נתונים מאמני הכדורסל לדילמה תמידית: האם להתאים עצמם ליריבה ולשלוף שפן מהכובע, או להיצמד למה שעשו עד כה ושהביאם עד הלום. יאניס ספרופולוס הלך אמש (שלישי) על אופציה א'. הוא ראה היטב מה עשה ההרכב הגבוה של ראשון לציון - עם דריל מונרו וזאק הנקינס, כשלצידם עוז בלייזר בעמדת הסמול פורוורד - לירושלים, והחליט: לי זה לא יקרה.
מה ההרכב הזה עשה? מלבד הבריחה ליתרון 19:41 בתוך 12 דקות (שבוודאי קשורה גם ביריבה, ולא רק במוליכה), הכתומים שלטו לחלוטין באזור הצבע בחצי הגמר. הם קלעו 28 נקודות מתוכו, ועמדו על 15 מ-16 לשתיים. וזה המסר הראשון שהיווני רצה להעביר לגיא גודס: גם אם איכשהו תנצח אותי, זה לא יהיה בדרך הקלה הזאת. הוא העלה בחמישייה את סטודמאייר לצד אותלו האנטר, וביטל את היתרון היחסי שהוביל את ראשון לציון לניצחון הכפול על מכבי בבית העליון ולניצחון הגורלי על ירושלים בחצי הגמר.
זה היה נוקאאוט מהיר. הקבוצה ההיא, עם ה-15 מ-16, לא הצליחה להתקרב בכלל לטבעת. ההגנה התל אביבית נכנסה לראשו של מונרו, והוציאה אותו מאיפוס. הוא סיים את המחצית עם 2 מ-10 מהשדה, ראשון לציון ספגה 22 נקודות מהצבע (וקלעה רק עשר), קיבלה שלוש נקודות מהספסל (27 ליריבה) וצברה אפס נקודות במתפרצות (11 לתל אביב).
בדקות שבהן האנטר וסטודמאייר שיחקו יחד, הם קלעו 13 נקודות ב-75% מהשדה, בעוד יריביהם - מונרו והנקינס - נתקעו על ארבע (ב-25%). וזה מספיק כדי לעשות את ההבדל, אפילו בערב שבו דיאנג'לו הריסון מנפק את התצוגה הגדולה ביותר לשחקן זר בגמר הפלייאוף הישראלי (כולל סדרות!) וסקוטי ווילבקין, מר 1 מ-14 לשלוש, מתחרה איתו על תואר ה-MVP של ראשון לציון.
אז נכון, לספרופולוס היה את המזל ו/או השכל להזניק את האנשים הנכונים והבלתי צפויים שיספקו לו את מרווח הביטחון לרגעים הקשים שבהם כלום לא הולך. טיילר דורסי, 2 מ-17 לשלוש עד למשחק ההרחקה של ווילבקין נגד הפועל תל אביב, ירה 12 מ-22 בשלושת המשחקים מאז, אבל את כל 14 נקודותיו קלע במחצית הראשונה; סנדי כהן (השלישי), ששווה 0.8 נקודות נגד קבוצות שאינן מכבי אשדוד והפועל חולון, הדהים עם 16 משלו - אבל את הסל האחרון שלו ניפק 12 דקות מהסיום.
ברגעים הקובעים והמכריעים, כשראשון לציון סגרה וסגרה, והלחץ החל לדבר; וכשהתברר כמה ווילבקין מאוהב בתדמית של ההוא שיכול להחטיא ערב שלם ולקלוע את הזריקה המכרעת (אבל החטיא שוב ושוב) - באו הוותיקים, המנוסים והנכונים, והכריעו את גורל האליפות. מכבי תל אביב קלעה 17 נקודות ברבע הרביעי, ושמונה מהן הגיעו מידיו של סטודמאייר.
3.
הפיינל פור האחרון (עד שיוכח אחרת) היה המותח מכולם; 11 נקודות הפרש הצטברו בו בשלושה משחקים, מעט יותר מבכל אירוע אחר. והמחזה בו היה סוריאליסטי משהו, כשניירות הקונפטי נורים באוויר, אבל היציעים כמעט ריקים. סוריאליסטי משהו, ועצוב מאוד. אלו הם חיינו בזמן האחרון.
הגל השני שכבר נחת בארץ הקודש, עושה את דרכו לעבר אירופה, ואין לדעת איך תיראה עונת 2020/21. הליגות המקומיות, יש להניח, מסוגלות להכיל את האירוע הזה - אבל המפעלים הבינלאומיים עומדים בספק גדול לקראת מועדי הפתיחה המקוריים שלהם באוקטובר.
אפשר להתווכח על נחיצותה וחשיבותה של הליגה בתקופה הזו. נכון שהרמה לא תמיד הייתה הכי גבוהה, ורוב הקבוצות ירדו ברמתן, עד כדי כך שחלקן לא דמו לאלו שפתחו את העונה. ההתעקשות לשמור על פורמט הליגה המקורי כמעט לחלוטין הייתה מסוכנת, והילכה על חבל דק, אבל בסופו של דבר ניצלה ונשמרה.
היו בצד החזרה לפעילות גם לא מעט יתרונות: בישראל, בניגוד לרוב מדינות העולם, היה כדורסל. רבים מחובבי הענף עלולים להגיע לחורף הקרוב אחרי שמונה חודשים נטולי ספורט. ולצד המצב הפוליטי הכאוטי, המשבר הכלכלי והבריאותי במדינה, זו הייתה בריחה מבורכת מהמציאות. על אף הקשיים שנגזרו על השחקנים, ולמרות התלונות שהשמיעו, בידודם בתקופה שבה יש אלפי נדבקים בארץ הוכיח את עצמו; הוא, ולא אחר, זה שאיפשר לבועה הספורטיבית להמשיך ולהתנהל, ולא להתפוצץ. והוא, כמובן, אינו רלוונטי לעתיד, כי בידוד יכול לעבוד (בקושי) במשך חודשיים, אבל לא כדרך חיים למשך עונה שלמה.
עונת 2019/20, טוב שהייתה, וטוב שנגמרה. שלא יחזרו עוד כמוה לעולם.