בווידאו: לוקה דונצ'יץ' מתאמן לקראת חידוש עונת ה-NBA
בעוד שבועיים תחודש עונת ה-NBA. כדי לאפשר למשפט הזה להיכתב, לפני 11 ימים יצא לדרך הפרויקט המורכב ביותר בתולדות הליגה והמסובך ביותר בספורט העולמי בתקופת הקורונה. בפעם הראשונה בה הוא נהגה, הרעיון של להכניס את כל ה-NBA לתוך בועה בדיסני וורלד ולקיים בה את המשך העונה נשמע מופרך אפילו ביחס לתקופה ההזויה בה אנו חיים. כאשר הוצגה התוכנית המלאה, התברר שהיא עמוסה בסימני שאלה מכל זווית אפשרית: בריאותית, גופנית, נפשית, חברתית ותחרותית. בכל זאת, ולמרות שכמעט כל אחד יכול להרגיש שהאינטרסים שלו נפגעים, יש בליגה קונצנזוס רחב לכך שמדובר בדרך הטובה ביותר, ואולי הדרך היחידה, להציל את העונה. לקונצנזוס הזה יש רק סיבה אחת: זהות האיש שקיבל את ההחלטה.
אדם סילבר הוא ה-MVP האמיתי של העונה הזאת, יהיה מה שיהיה בבועה. האופן בו הקומישינר ניהל את משבר הקורונה ב-NBA צריך לשמש כשיעור בניהול ומנהיגות. בעידן בו אנו מחפשים נואשות אחר מישהו או משהו שניתן לסמוך עליו, בימים של משבר אמון חריף עד כדי כך שהוא מעמיד בספק את היכולת של האנושות לייצר מנהיגים וגופים שמסוגלים להתמודד עם משבר בסדר הגודל של הקורונה, סילבר מהווה תזכורת חשובה למה שכן ניתן לצפות לו. עם שילוב של הכנה קפדנית, יכולת לקבל החלטות קשות, יכולת לעבוד עם אנשים ורגישות חברתית, סילבר איחד סביבו מערכת של אלפי אנשים והפך אותה לגוף אחד שפועל למען מטרה משותפת.
כדי להבין את החשיבות של סילבר בתקופה הזאת, צריך להתחיל מההתחלה. בזמן שכולנו עוד היינו עמוק בהכחשה, סילבר החל להתכונן למשבר אפשרי כבר בינואר. הדיווחים המוקדמים מסין הובילו אותו להתייעצויות רבות עם מומחי בריאות עולמיים ובהמשך לעדכוני קורונה כמעט יומיים לנציגי הקבוצות, לבעלים ולראשי ארגון השחקנים. כך, בזמן ששיא המגפה עוד היה באירופה והאמריקאים המשיכו להאמין שהם חסינים, ב-NBA כבר היו ערוכים לתרחישים רבים. ב-10 במרץ, כאשר רודי גובר התלונן על תסמינים שיכולים להתאים לקורונה, נציגי הליגה ידעו לפעול באופן מיידי עם הרשויות באוקלהומה סיטי כדי לארגן לו בדיקה מהירה, שהתוצאה החיובית שלה הגיעה למחרת, מעט לפני המשחק שאמור היה להתקיים בין OKC ליוטה.
ההחלטה של סילבר לבטל את כל המשחקים שעוד לא החלו באותו הערב ולהשעות באופן מיידי את הליגה לפחות לחודש נראתה מובנת מאליה בדיעבד, אך בזמן אמת היא הייתה קיצונית וקשה. ההשלכות הכלכליות והמקצועיות של החלטה כזאת הן עצומות, קל מאוד היה להסס, להתלבט, לכנס ישיבה, לחפש צעדי ביניים. אך סילבר קיבל את ההחלטה שלאף אחד אחר לא היה אומץ לקבל. לפני ההחלטה שלו הספורט בארצות הברית פעל כרגיל עם קהל מלא. אחריה, כמעט מיד, בוטלו עשרות אירועים ונסגרו כל הענפים. אפילו באירופה, למרות מספרי ההדבקה הגבוהים, עדיין היססו לקבל החלטות קשות. באותו היום בו סילבר הודיע על סגירת ה-NBA עוד התקיים משחק ליגת אלופות עם קהל בין ליברפול לאתלטיקו מדריד, שכלל אלפי אוהדים ממדריד שהייתה אז אחד ממוקדי התחלואה המרכזיים. לא מופרך לטעון שהנחישות של סילבר תרמה למניעת עשרות אירועי הדבקה המונית פוטנציאליים, שהיו הופכים את הגל הראשון להרבה יותר קטלני.
לעומת המהירות בה סילבר קיבל את ההחלטה לעצור, את ההחלטה לחזור הוא קיבל מאוד לאט. בתקופה הזו בלטו יחסי האנוש המצוינים שלו, שמאפשרים לו לשמור על יחסים טובים עם שני הסקטורים החשובים בליגה: הבעלים והשחקנים. מדובר, כדאי לזכור, בבעלים מיליארדרים ובשחקנים מולטי מיליונרים, שלאורך השנים הרבו להסתכסך אחד עם השני, בינם לבין עצמם ועם הנהלת הליגה. סילבר הצליח ליצור יחסי עבודה טובים מאוד עם כולם, בעיקר עם ראשי ארגון השחקנים מישל רוברטס וכריס פול, מה שהקל עליו מאוד להעביר מסרים לא קלים מבלי ליצור תסיסה בקרב אף אחד מהגורמים.
הכלי החשוב ביותר ביחסי האנוש של סילבר הוא גם הפשוט ביותר: הוא יודע להקשיב. הוא קיים שיחות מרובות עם הבעלים ועם נציגי השחקנים, בכולן הקפיד לתת במה לכל מי שרוצה לדבר ולשאול. הוא הקשיב לתסכולים, נתן מקום לביקורות, התעניין בעצות ואיפשר לכל אחד להרגיש שמתחשבים בו בתהליכי קבלת ההחלטות. במהלך גיבוש מתווה החזרה הוא התנהל בפתיחות, בדק איך רעיונות שונים מתקבלים ושמע הסתייגויות. הוא דיבר בכנות על מורכבות המצב, על המחיר שכולם יצטרכו לשלם ונתן גם לשחקנים וגם לבעלים תחושה שטובת הכלל נמצאת בראש מעייניו.
כאשר פרצה המחאה החברתית בארצות הברית, היא הייתה יכולה בקלות להפוך לגפרור שמצית את חבית חומר הנפץ גם ב-NBA. הרי מדובר בליגה בה שחקנים שרובם שחורים משחקים עבור בעלים לבנים (פרט למייקל ג'ורדן) ונתונים למרותו של קומישינר לבן (ויהודי). אלו תנאי הפתיחה הנפיצים ביותר שניתן לחשוב עליהם בהקשר של המחאה. ניתן רק לדמיין איך המשבר הזה היה מתפתח אם דייויד סטרן, שהצטייר כמי שמנותק מהשחקנים ומהתרבות שלהם, עדיין היה מנהל את הליגה. סילבר נתן מקום לזעם של השחקנים. כאשר התפרסמה הקריאה של קיירי אירווינג להחרים את חידוש העונה כחלק מהמחאה, הוא לא הגיב ואף הבהיר שלא יעמוד בדרכם של שחקנים שיבחרו בדרך הזאת. בסופו של דבר לא הייתה לכך היענות. ה-NBA בעידן סילבר נחשבת לליגה שתומכת במאבק השחורים יותר מכל ליגה אחרת, וגם בגל המחאה הנוכחי היא הצליחה להתמקם בצד שלהם. הבחירה לאפשר לשחקנים להחליף את שמם על הגופייה בסיסמאות של צדק חברתי לא תשנה את העולם, אך היא תיתן לשחקנים את התחושה שמקום העבודה שלהם מבין אותם ותומך בהם.
עוד בוואלה!
לאחר פירוק כל המוקשים מסביב, אנו מגיעים למתווה עצמו. הבועה בדיסניוורלד דורשת משחקני ה-NBA ומהצוותים שסביבם משהו שלא נדרש מאף ספורטאי אחר בעולם: לעזוב את ביתם, את משפחתם, את קהילתם, לתקופה של מספר חודשים בה אסור יהיה להם לצאת ממתחם לא גדול. הקבוצות שיגיעו לגמר יישארו בבועה כמעט שלושה וחצי חודשים. בעוד שהמשפחות יוכלו להצטרף לאחר כחודשיים, זו תמשיך להיות סיטואציה מאוד לא קלה, בטח עבור מיליונרים שרגילים לבנות את הסביבה האידיאלית עבורם. היכולת לקיים אורח חיים ספורטיבי תהיה מוגבלת, אפשרויות הפנאי לא יהיו רבות, הגבלות התנועה יהיו מעיקות וכל חריגה מההנחיות תעלה לשחקנים בבידוד ממושך שיפגע בהם ובקבוצה שלהם. בתוך כל זה, השחקנים יצטרכו למצוא דרך להיות בשיאם המקצועי ואם יתקשו בכך יהיו חשופים לביקורות ברשתות החברתיות עם הרבה פחות גורמי תמיכה מאשר הם רגילים.
השמירה על בריאות השחקנים תהיה פרויקט שלם בפני עצמו. סילבר הדגיש שהשם בועה מטעה כי לא ניתן ליצור איזור סגור הרמטית, אנשים רבים ייצאו וייכנסו לאורך החודשים ותידרש הקפדה מושלמת על כללי הריחוק כדי למנוע מהשחקנים להיות במגע איתם. השחקנים ייבדקו באופן יומיומי, אך כל מצב בו שחקן נדבק בזמן שהוא בבועה יסכן מאוד את המשך העונה. מה יקרה אם הוא יספיק להדביק חצי מהקבוצה שלו באימון לפני שהוא מתגלה? מה יקרה אם הוא יספיק להשתתף במשחק? פלורידה היא אחד ממוקדי ההדבקה העולמיים כרגע, וקשה להאמין שניתן יהיה להימנע לחלוטין מתקלות.
בנוסף, הסוגייה הבריאותית לא תהיה שלמה מבלי להתייחס גם לסכנת הפציעות. השחקנים נדרשים לחזור לכושר משחק מלא עם הכנה מינימלית ולהיכנס לתקופה של עומס משחקים לא רגיל אפילו בסטנדרטים של ה-NBA. לא בטוח עד כמה לצוותים הרפואיים יהיו כלים לאפשר לשחקנים התאוששות גופנית מלאה בין המשחקים. ניתן להבין שחקנים שמעדיפים לא לסכן את עצמם במצב כזה, בעיקר כאלה שמתאוששים מפציעות.
לפורמט המשחקים ניתן להקדיש כתבה שלמה. סילבר בחר להכניס לבועה 22 מתוך 30 הקבוצות בליגה, מה שיכול ליצור מרמור גם אצל הקבוצות שלא נכנסו וגם אצל אלו שנכנסו ולא מאוד מעוניינות בכך. הקבוצות ישחקו שמונה משחקים שבעזרתם ייקבעו הדירוגים הסופיים. סילבר הוסיף גם שינוי משמעותי לחוקים, בדמות טורניר בין המקום השמיני לתשיעי בכל קונפרנס, אם הפער ביניהן יהיה של פחות מארבעה משחקים. הקבוצה שבמקום התשיעי תצטרך לנצח את הקבוצה שבמקום השמיני פעמיים ברציפות כדי לתפוס את מקומה בפלייאוף, ניצחון אחד בשני משחקים יספיק לקבוצה שבמקום השמיני כדי לשמור על מיקומה. ההחלטה על מספר הקבוצות איפשרה לניו אורלינס של זאיון וויליאמסון, אולי השחקן שמושך הכי הרבה קהל בליגה כרגע, להיכנס לבועה. ההחלטה על טורניר העלייה לפלייאוף מגדיל מאוד את הסיכוי שלו להשתחל גם לפוסט סיזן. קשה שלא לחשוב שזה לא היה שיקול מרכזי בהחלטה על הפורמט, אבל גם על כך לא נשמעה כל ביקורת. נראה שכולם מבינים שהאטרקטיביות של זאיון חשובה כרגע לכל הליגה.
אחת השאלות המעניינות ביותר היא עד כמה נצליח לראות את המשחקים בבועה כבעלי משמעות ועד כמה אליפות בעונה כזאת תרגיש ראויה. חלק מהקבוצות יגיעו עם סגלים מאוד חסרים ולחלקן שחקנים שמתאוששים כרגע מקורונה, אף אחד לא יודע כמה זמן הם יצטרכו כדי לחזור לכשירות מלאה. פציעות והידבקויות במהלך החודשים האלה מאיימות להשאיר מעט מאוד קבוצות, אם בכלל, עם סגלים איכותיים. הפלייאוף בבועה יבטל את יתרון הביתיות, גורם חשוב מאוד ב-NBA שקבוצות עבדו קשה כל העונה כדי להשיג אותו. זה פוגע במיוחד במילווקי, בעלת המאזן הטוב בליגה.
לאור כל זאת, אני חוזר לטענה מפתיחת הכתבה שעצם קיום הבועה והקונצנזוס לגביה הוא הישג עצום של אדם סילבר. כמעט לכל בעלים יש סיבה להתרעם על הפורמט, לכל שחקן יש סיבה לחשוש, אבל נראה שכולם מאמינים שזו האפשרות הטובה ביותר ומגויסים על מנת להוציא ממנה את המיטב. סילבר נתן לשחקנים ולאנשי הצוות חופש מלא להחליט האם הם משתתפים בבועה או לא והקבוצות שיתפו פעולה בכך שלא יצרו לחץ על שחקנים עם בעיות משפחתיות, סכנת פציעה או אפילו חוזה שמסתיים והם לא רוצים לקחת סיכון. בסופו של דבר, הרוב הגדול של השחקנים בחרו כן להשתתף.
ההישג של יצירת הבועה לא מקטין מהאתגרים שיעמדו בפני סילבר בהמשך הדרך. הוא יצטרך לפתור באופן מיידי בעיות שכרגע אף אחד עוד לא יודע לדמיין, לקבל עוד ועוד החלטות שאין להן כל תקדים ואולי יידרש שוב להכריע האם להוריד את השאלטר ולבטל את המשך העונה. הדרך לסיום מוצלח של הפרוייקט עדיין רחוקה. אה, ויש גם את העונה הבאה, שההכנות אליה כבר נמצאות בעיצומן. כיצד ניתן לקיים עונה מלאה בתקופת קורונה, עם כל הטיסות והמלונות ותפעול האולמות השונים? עד כמה חמורה תהיה הפגיעה הכלכלית של עונה מלאה ללא קהל? איך זה ישפיע על תקרת השכר ועל משכורות השחקנים? ה-NBA היא אולי הליגה שתסבול יותר מכל אחת אחרת מההשלכות של התמודדות ממושכת עם המגפה. אבל אנשי הליגה יכולים להיות יחסית רגועים, כי הם יודעים שהנכס החשוב ביותר של ה-NBA כרגע הוא האיש שמנהל אותה.