עסקת המאה: הרווח של יוסי אבוקסיס והמורשת שהשאיר בהפועל באר שבע

בווידאו: התגובות לאחר הזכייה של הפועל באר שבע בגביע המדינה

1. יוסי אבוקסיס עשה את עסקת המאה. באתי, לקחתי גביע, הלכתי לנבחרת. ובאמצע? למי אכפת. זה היופי במאמני נוקאאוט ואבוקסיס הוא מאמן נוקאאוט אולטימטיבי מהטובים שנראו פה. הוא איש של שורה תחתונה. לא מזיז לו האיך, הדרך על הקרחת שלו. מעניינת אותו רק התוצאה הסופית. הנה, חצי שנה קשה עם עזיבת בעלים, תוצאות לא משהו, כדורגל בינוני - והוא הולך הביתה עם גביע, עם ניצחון על מכבי תל אביב וכנראה עם ג'וב חלומותיו. דונלד טראמפ ילד לידו.

בשבוע הקרוב אמור וילי רוטנשטיינר להכין "פרופיל מקצועי מפורט" לגבי המאמן הלאומי המיועד ולקראת המשך הראיונות בוועדת הבלוף המיותרת של אורן חסון, שבה, לכאורה, ממילא הכל ידוע מראש. אפשר היה לחסוך את מסכת הטינופים והביורוקרטיה ולהגיע למסקנה הברורה: התכונות הדרושות לאימון נבחרת ישראל הן: טקטיקה, שורה תחתונה ויכולת להביא תוצאות בזמן קצר. הנבחרת, ולמעשה כמעט כל נבחרת בעולם, צריכה מאמן נוקאאוט. בזה מסתכם הדיון.

התואר הזה הכשיר סופית את המינוי של אבוקסיס, אבל שווה בכל זאת להתעמק יותר על מה שקרה בדרך. בהיסטוריה של קבוצת כדורגל, יש משחקי צומת דרכים שתפקידם להעביר את המועדון מנקודה לנקודה. שבע השנים המוצלחות של באר שבע בצמרת התחילו בארבעה במאי 2013 בנתניה. ניצחון 0:3 שהשאיר את אלונה ברקת בליגה ומשם ההמשך ידוע. גם גמר הגביע היה משחק מעבר שכזה. קבוצת השושלת מתה מזמן. באר שבע החדשה נולדה ב-13 ביולי בבלומפילד.

בין לבין היו שנתיים רעות של בלאגן. באר שבע נכנסה לסחרור של שיכרון כוח, בזבזנות והחלטות רעות. ברק בכר לא היה הבעיה, אבל קונטרול פריק כמוהו לא חי טוב בבלאגן. אבוקסיס, לעומתו, מסתדר עם זה סבבה. הוא העביר חצי שנה בלארגן את המשרד מחדש, לזרוק את מה שלא צריך, לשים בפרונט את האנשים הנכונים, לזהות פוטנציאל ולתת למקום זהות חדשה. הוא הצליח לרענן בזמן קצר. לפיכך, מורשת אבוקסיס (גם אם בתקופה קצרה) בבאר שבע היא מעבר לתואר. המורשת שלו היא הניקיון.

הוא האיש שפטר את באר שבע מעגלי הזהב בדמות הזריהנים, הממנים, ההאסלביינקים וכל שאר סמלי הבזבזנות. בא כמו חברת ניקיון אחרי מסיבה פרועה. כמו יועץ ארגוני לחברה בקריסה. כמו אסף גרניט למסעדה מקרטעת במהפכה במטבח. סידר את העניינים ועכשיו יש בסיס נקי לצאת לדרך חדשה. יש מנהיג (ז'וזואה), יש איכות (אקולטסה), יש שלד, אפילו רצו כמה צעירים לא רעים והכי חשוב, לבעלת הבית חזר התיאבון. בדיוק כמו אחרי אותה שבת בנתניה לפני שבע שנים.

לבאר שבע לא יהיה קל להדביק את הפער ממכבי תל אביב וגם ממכבי חיפה. לשתיהן יש יתרון תחרותי עצום במיוחד במשבר הקורונה - מאגר עצום של שחקני בית שאפשר לשלוף בכל נתון. ובכל זאת, באר שבע תגיע לעונה הבאה מנקודת פתיחה הרבה יותר ריאלית ומפוכחת מאשר היא באה לעונה הנוכחית. היא יודעת מיהי וזה משהו שאסור להמעיט בחשיבותו. מכבי חיפה, למשל, הייתה צריכה שמונה שנים כדי לגלות את עצמה מחדש. אז נכון, היו לבאר שבע בדרך הרבה תצוגות כדורגל איומות, אבל זה אבוקסיס. הדרך לא מעניינת. השורה התחתונה כן.

2. גביע אחרי 23 שנה בעונה כזאת הוא כמו קינוח אלוהי אחרי ארוחה מאכזבת ששילמת עליה יותר מדי. חגיגות גביע בלי קהל, כפי שאמר לואיס אנריקה, "עצובות כמו לרקוד עם אחותך". ברגע סוריאליסטי אחד, שניות אחרי השריקה, אין חוקים ואין קורונה. על הדשא, חבורה אדומה חוגגת עם יחידי הסגולה שזכו להגיע לאצטדיון בעיר החטאים. כמה קומות מעל, עיתונאים ושדרים מקומיים שכחו את העטים, המיקרופונים, המסכות וההנחיות וחגגו יחד. מספיק להביט בהם מהצד כדי לצאת מהאנטי והבאסה של גמר גביע ללא קהל ולהבין שהם מייצגים שמחה אמיתית של עיר שלמה. הם ברי המזל שיכולים להרשות לעצמם להתפוצץ מאושר בלי לחשוש שיקפוץ עליהם איזה שוטר.

ואז, כשהשאגה המזויפת משהו "הגביע חוזר לבירת הנגב" של הכרוז מפרה את מעט האותנטיות שנשארה, הקורונה קופצת עלייך חזרה. והכל נהיה מוזר וקצת עצוב. אחד אחרי השני עוברים המשתתפים ליד הפודיום ואוספים את המדליה כאילו הייתה "יצירה" של הילד שמחכה לך על השולחן בסוף היום בגן. שני מטר מאחור, ככתוב בהנחיות, עומדים המכובדים ומשקיפים על המתרחש. פה ושם ניגש אליהם מישהו להציע את מרפקו. והנה גולת הכותרת. כבוד נשיא המדינה יניח את הגביע על הפודיום, יתרחק והקפטן מיגל ויטור יגיע לאסוף אותו. רגע, זאת הנפה או עסקת סמים?

די אחי, אתה בן אדם רציונלי, לפעמים אפילו נוסטלגי בקטנה. עדיין מתרגש מכדורגל. אתה מבין את רוח התקופה ויודע שההצגה חייבת להימשך, אומר לעצמך שמעמד זה מעמד, טקס זה טקס וכל השיט הזה. אז למה כל מה שעובר לך בראש עכשיו זה: "פאק, עוד מעט סגר ושוב לא נוכל לבקר את סבתא", וגם קצת: "לא ילד רובי ריבלין, טוב שהוא שומר על עצמו ומקפיד על מסכה. אבל רגע, למה בעצם הוא היה צריך את זה?". עזוב נו, תראה אותם, הם חוגגים. הם בזון שלהם. הנה סתיו אלימלך מצלם סרטונים ממופע האש והזיקוקים המוגזם והנה אחד העיתונאים זורק בצחוק: "נשאר להם מיום העצמאות".

אתה מסתכל על הנשיא פוסע בצעדים מהירים מתוך העשן, מתרחק מההתקהלות, המסכה עדיין על פניו, ממהר לחזור לחיים ההזויים של ימי הקורונה הבלתי נגמרים. ובא לך לצעוק. זו לא חגיגה, זה עצוב. זה לא טקס, סתם ניסיון מאולץ לשמר מסורת. המלך הוא עירום. המלך הוא עירום, לעזאזל! אבל קול ההיגיון הפנימי שלך מזמזם לך שמה שאתה רואה עדיף מכלום. הרי מחר בבוקר נתעורר לעוד יום של חוסר ודאות, איומים, דיונים עם משרד האוצר ומי יודע מתי ניפגש שוב. זאת תקופה מוזרה מדי לחיות בה ועוד יותר מוזרה לראות בה כדורגל. אז כנס לאוטו שלך, אחי, וסע. אין פקקים.

3. ביציע הריק מאחורי השער הדרומי הניפו תלו אוהדי מכבי פתח תקוה (גרוטו, זה אתה יא ממזר?) שלט עם הכיתוב: It's all or nothing - הכל או כלום. גיא לוזון לקח את הסלוגן הזה קצת רחוק מדי. ההרכב שלו לגמר היה קיצוני. שישה שחקנים בני 22 ומטה. בקושי שניים עם רזומה בליגת העל. שוער בן 19. בלי זרים ועם כמה "שמות" (באופן יחסי כמובן) על הספסל (ואחרים שנפלטו מהסגל במהלך העונה). אין יותר לוזון מזה, ובקטע הזה, גיא מתחזק יפה את ה-DNA המשפחתי. ללכת עד הסוף עם הדרך שלך בלי לשים אתם יודעים מה על מה יגידו. כך או כך, חגיגה או שמחה לאיד, בסוף אותה דרך, יש מנגל.

הליגה הלאומית היא גן עדן עבור מועדונים כמו מכבי פתח תקוה עם מחלקת נוער משובחת. הקבוצה של הלוזונים אכן עלתה בהליכה וכמו אחרי הירידה הקודמת, תשוב לליגת העל עם שחקני בית שהבוס אבי מעדכן את תג המחיר שלהם as we speak. כשחושבים על זה, משבר הקורונה משאיר לקבוצות הדרג הבינוני שתי אופציות: להסתמך על שחקני בית ו/או לחפש מציאות בשוק הנפלטים והמקוצצים. במילים אחרות, מה שראינו בפלייאוף פוסט הקורונה בליגת העל, מה שראינו מלוזון בגמר הגביע, זה מה שיהיה. זאת המציאות. אז בחייאת, בואו נקבע מעכשיו שמשחררים מקלישאת "תינוקות", סבבה?

צריך להחמיא ולהעריך את גיא לוזון על האומץ והכנות. ואם כבר כנות, לוזון יודע שדור חברון לא אמור להיות השוער הראשון שלו בעונה הבאה. מכבי פתח תקוה מחפשת שוער בכיר וגם פנתה בין היתר לדני עמוס. אפשר לחיות עם טעויות של שוער צעיר ובתנאי שיש לך תכנית לגביו. חברון נזרק למעמד ענק וטעה בענק. אסור להפיל עליו את כל האחריות, אבל צריך לדעת להרים אותו מזה ולהעלות אותו על המסלול כי המשחק הזה ירדוף אחריו. לא מן הנמנע שהמסלול הנכון הוא עונת השאלה בקבוצה בה יהיה שוער ראשון. מממ, אם רק הייתה למשפחה קבוצה בלאומית...

נסיים בהימור. מכבי פתח תקוה, עם הצעירים שהחזיקו מעמד לא רע מול יריבה עדיפה והמאמן הקיצוני, עושה בעונה הבאה טופ 6.