זה היה עוד שבוע שבו גילה קיירי אירווינג שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. זה התחיל בשיחת ועידה המונית ביוזמתו ובהנהגתו, בה דנו קרוב ל-100 שחקני NBA בדרכי הפעולה שיסייעו לחזק את מחאת השחורים. מהלך ראוי להערכה, על פניו.
אבל אצל קיירי אירווינג כמו אצל קיירי אירווינג, הכל היה רק הכנה לתאונת יח"צ ידועה מראש: הקו שהוביל בניסיון להשבית את הליגה - בזמן שהוא עצמו מושבת, ימים ספורים אחרי שבקשתו להצטרף לבועה בדיסניוורלד נדחתה על ידי ה-NBA - עורר כעס והאשמות בצביעות; אחר כך דלפה תכנית העל היומרנית שאירווינג ניסה לשכנע בה את חבריו לקבוצה - פרישה מה-NBA והקמת ליגה עצמאית מקבילה, בהנהגת השחקנים; קיירי הכחיש, גם כמה מחבריו לקבוצה טענו שמדובר ב"פייק ניוז", אבל עיתונאים מקורבים אחרים התעקשו באמיתות הדיווח, והוסיפו שאירווינג רוקם את התוכנית הזו כבר מזמן; לפרשייה הזו נלוותה עזיבה דרמטית של אירווינג את קבוצת הווטסאפ של שחקני ברוקלין, ועוד גל של ביקורות קטלניות נגדו מצידם של שחקני עבר והווה; אחר כך אירווינג ירד למחתרת, ומקורביו מסרו ש"הוא מרגיש מותקף ושעיר לעזאזל";
ולקינוח, רק כדי להדגיש את הפער בין קיירי הכדורסלן לקיירי הפיגורה, הוצפו הרשתות החברתיות ברגע השיא שלו על הפרקט, בדיוק אתמול לפני ארבע שנים: שלשת הניצחון במשחק 7 בגמר 2016, שנוסחה מתמטית כלשהי כבר הגדירה אותה כ"סל הקלאץ' הכי חשוב בתולדות הפלייאוף". משם היה אפשר בעיקר לרדת. תדמיתית, קיירי קפץ משם בנג'י.
כבר בתחילת הדרך אירווינג היה אישיות יוצאת דופן. בכתבת פרופיל שפורסמה אודותיו ב"ספורטס אילוסטרייטד" ב-2012, חודשים ספורים אחרי שנבחר ראשון בדראפט, הגדירו אותו כ"איש מסתורין", מה שהוא אכן היה: בניגוד למרבית השחקנים ב-NBA שמגיעים לליגה מלווים בפמליה של בני משפחה וחברים, אירווינג היה אינדיבידואליסט ומתבודד. תחומי העניין שלו כללו אסטרולוגיה, ריקוד ונגינה בסקסופון, בעוד הכדורסל לא תמיד היה כל חייו. אבל עד לפני כמה שנים, אירווינג תחזק דימוי תקשורתי יציב למדי, הרחק מהבוז והלעג שמלווה כמעט כל אמירה שלו כיום.
הרבה מאוד השתנה כשיזם את הפרדת הכוחות מלברון ג'יימס, מתנה שלא מפסיקה לתת במונחי NBA. לצידו הוא זכה באליפות היסטורית, הגיע לגמרים, עשה לעצמו שם של שחקן קלאץ' מיוחד במינו וגם תחזק מותג נעליים משגשג. גם אם לברון התקפל מקליבלנד זמן קצר אחריו, כנראה שזה היה החטא הקדמון של אירווינג. מאז הוא לא מפספס להזדמנות להשניא את עצמו על אוהדים, וגם שחקנים: את בוסטון, קבוצה מגובשת, נמרצת ורעננה, הוא פילג מבפנים, והפך לאויב העיר; את שחקני ברוקלין הוא כבר הספיק לקומם לא אחת, גם כשהיה מושבת וגם כשהיה פעיל; ועל פי פרסומים זרים, היה לו חלק נכבד בעזיבתו של המאמן המוערך קני אטקינסון; מה שבוודאי לא הוסיף לו נקודות זו העובדה שבשני המקרים, בוסטון וברוקלין נראו טוב יותר בלעדיו מאשר איתו. וכמובן, בתווך הגיעו תיאוריות הקונספירציה השונות - כדור הארץ שטוח, קנדי נרצח על ידי הבנק הפדרלי של ארצות הברית, ה-CIA ניסה להתנקש בחייו של בוב מארלי - בהן קיירי הביע תמיכה כזו או אחרת.
לאירווינג היו הסברים לכל, הגיוניים יותר או פחות. את הכישלון המנהיגותי בבוסטון הסביר במות סבו, שגרם לו לשקוע בדיכאון. את פליטות הפה נגד חבריו לקבוצה בברוקלין תירץ ב"חוסר הבנה של התקשורת". אבל הוא מעולם לא באמת ניסה להיאבק בתדמית הנבל. אם כבר, נראה שהתאהב בה. באחת הפעמים בהן ספג חיצי ביקורת מהתקשורת אחרי עוד אמירה שנויה במחלוקת, אמר ש"גם את מרטין לותר קינג צלבו". בריאיון אחר השווה את עצמו למנהיגים דגולים בהיסטוריה, והסביר ש"גם הם ספגו הרבה מאוד חרא". המון יומרה, אפס מודעות עצמית.
עוד בוואלה!
המחסור החמור במודעות עצמית הוא שכנראה גרם לו לעמוד בחזית הקואליציה הלוחמת של ה-NBA דווקא עכשיו. אלמלא ההיסטוריה ההסברתית הכושלת שלו, הטיעון שהעלה יכול היה לעורר אמפתיה: ה-NBA הוא אכן בידור להמונים, וייתכן שחידוש המשחקים אכן יגרום למחאת השחורים לדעוך ולהתמסמס. באופן כללי, אפשר למצוא צידוקים גם לסלידה שלו מה-NBA. השחורים אמנם מהווים למעלה מ-80 אחוז מהשחקנים בליגה, אבל ה-NBA עדיין סובלת מתת ייצוג של שחורים בעמדות מפתח אחרות: רק שישה מתוך 30 מאמנים בליגה הם שחורים, ומייקל ג'ורדן הוא הבעלים השחור היחיד.
אירווינג לא פועל בוואקום. את המנדט הוא קיבל משחקני ה-NBA בעצמם: הם אלה שבחרו בו לסגן נשיא ארגון השחקנים, על אף היותו דמות ציבורית שנויה במחלוקת. כשנשאלו על כך, הסבירו שהדימוי התקשורתי של אירווינג רחוק מליישר קו עם הדימוי שלו בעיני שחקנים בליגה - בעיקר אלה שלא משחקים איתו באותה קבוצה וסובלים מהקפריזות, מצבי הרוח והציטוטים המשונים.
"קיירי אירווינג רחוק מלהיות מה שאתם בתקשורת חושבים שהוא. הוא בחור סופר אינטליגנטי, סופר מחושב, סופר אכפתי", אמר נשיא ארגון השחקנים כריס פול.
מצד שני, יש את העובדות: אירווינג בכלל לא מיועד לשחק העונה וחוזה העתק שלו מובטח ברובו, מה שאמור לפסול אותו מלעמוד בחזית המאבק באופן אוטומטי; הניסיון שלו להשבית את ה-NBA יכול לפגוע בפרנסה של מאות שחקנים זניחים ממנו; עם ההיסטוריה שלו, כל מאבק שיוביל נראה אבוד מראש.
כשיחזור לשחק באופן סדיר, אולי יצליח לרכך מעט את האנטגוניזם. אבל תדמיתית המצב שלו כנראה בלתי הפיך - גם אם בהמשך הקריירה יצליח להדביק את הפער שבין כישרונו להישגיו, גם אם הוא ודוראנט ירכבו יחד אל השקיעה עם עוד אליפויות ועוד שיאים, גם אם לאורך הדרך יגיעו סלי ניצחון גדולים והיסטוריים כמו שקלע אתמול לפני ארבע שנים, הוא לעולם לא ייזכר בתור מנהיג שרצה להיות.