הכדורסל חוזר, היציעים נטושים. הגיע הזמן להפסיק את נגינת "התקווה"

השנה: 1991. מלחמת המפרץ הראשונה מתחוללת בעיראק, טילי סקאד נורים לעבר ישראל כמעט מדי לילה, והספורט בארץ מושבת. רוב השחקנים הזרים טסים לבתיהם, נציגותינו בגביעי אירופה בכדורסל נודדות בין ערים ומדינות שונות, והליגה הלאומית (אז הליגה הבכירה) יוצאת להפסקה ארוכה בת חמישה שבועות.

כשהכדורסל חוזר, הוא משנה את פניו. רוב הקבוצות מתקשות לגייס מחדש את שחקני החיזוק ונשענות על מקומיים, והמשחקים נקבעים לשעות אחר הצהריים - שבהן כמעט ואין התקפות טילים מצד צבאו של סדאם חוסיין. צופים מעטים יחסית מגיעים לאולמות, כשלצידם מסיכות אב"כ, והשיבה לשגרה מתחילה עם שינוי נוסף: על רקע הרגשות הפטריוטיים שהציפו את ישראל, מחליט איגוד הכדורסל לקיים נוהג חדש ולנגן במערכת ההגברה את ההמנון הלאומי לפני כל משחק.

29 שנים חלפו, והכדורסל הישראלי עבר לא מעט תהליכים. הענף הפך מקצועני יותר, שיטות ההכרעה בליגה השתנו והשתנו (והשתנו, ושוב השתנו), ובמקום שני זרים בסגל של כל קבוצה - יש לפחות שלושה על המגרש בכל רגע נתון. אלא שנגינת "התקווה" נותרה בעינה.

כשנזכרים באווירה של הימים ההם, אפשר להבין את התנאים שהובילו להחלטה על החלת הנוהג. היא לא נולדה מתוך ואקום. לשם המחשה, ישראל שלחה באותה שנה לאירוויזיון את השיר "כאן" וכמעט זכתה במקום הראשון.

אבל התנאים השתנו מאז. ובשנים האחרונות, כשרובם המכריע של שחקני החמישיות על הפרקט כלל לא יודעים את מילות ההמנון ומשמעותן, וחלקם לועס מסטיק בזמן נגינתו, היא הפכה למיותרת; ביציעים עצמם, שבחלק גדול מהמשחקים נותרים ריקים למחצה, הפך ההמנון למעין שיר עידוד. כמה מהקהלים הכניסו בו שינויים כדי להתאימו לקבוצתם, ובוודאי שלא לזה כיוון המשורר.

המנון לאומי אינו סתם שיר. יש מאחוריו משמעות, והיסטוריה, ומסורת. ולכן חשוב להיזהר מזילותו. הוא יותר מראוי לנגינה בטקסים לאומיים; כאלה, בתרגום למונחים ספורטיביים, הם משחקי נבחרות ישראל, גמרי גביע המדינה שמתקיימים במעמד הנשיא, ואפילו גמר האליפות. אבל מחזורי הליגה רחוקים מלהידמות לאירועים הללו.

בליגת העל בכדורגל (למעט יוזמה מקומית בבית"ר ירושלים) מסתפקים בניגון ההמנון המסחרי של הליגה עצמה. למעשה, מדינות מעטות רואות בהמנון הלאומי שלהן כחלק מהפרוטוקול של כל משחק. מי כן? ארה"ב, סין, רוסיה - שלוש המעצמות הגדולות בעולם, ולצידן ישראל ועוד מספר מצומצם של מדינות, דוגמת ליטא. באמריקה, כמו באמריקה, הפך ההמנון לשואו אמיתי; בארץ מפעילים הקלטה ישנה כדי לצאת לידי חובה.

נוהג דומה, גם אם אינו רשמי, קיים במשחקי היורוליג של מכבי תל אביב. הוא נולד בצורה ספונטנית על ידי האוהדים בפיינל פור ביד אליהו ב-2004, בשעה שהמדינה הוכתה פיגועי טרור, והיו מי שניסו להזיז את האירוע למקום אחר; גם אז הייתה לרגש הפטריוטי משמעות עצומה מאחורי הרעיון, וכש-10,000 צהובים עמדו על הבמה הכי גדולה של הכדורסל האירופי, לעיני מיליוני צופים ברחבי העולם, ושאגו את "התקווה" - איש בהיכל לא נותר אדיש. אבל גם כאן חלפה הספונטניות, הנוהג נותר על תילו, ההתרגשות פחתה והאנרגיות בעת השירה נעלמו כמעט לחלוטין, ולאף אחד אין אומץ לעצור.

השנה היא כבר 2020, ומציאות הקורונה הופכת את הבעיה למוחשית יותר. הכדורסל חוזר ללא קהל ביציעים, ונגינת ההמנון מול הכיסאות המיותמים והשקט המעיק מסביב רק תוזיל את ערכו ותפגע עוד יותר בחשיבותו. באיחור אופנתי של כמעט שלושה עשורים, זו ההזדמנות לשים קץ לנגינת ההמנון. לא כדי לעצור את "התקווה", אלא כדי לשמור עליה ועל כבודה.