עוד לבנה בחומה: הפרשה שמנציחה את התדמית של הכדורגלן

בווידאו: בצל פרשת המין, שחקני מכבי תל אביב מגיעים לאימון

כבר מזמן אין לי ציפיות מכדורגלנים, אבל אותו ממש חיבבתי, את אחד השחקנים החשודים בקיום יחסי מין עם קטינה בת 15. מה זה חיבבתי, אהבתי. מתי עליו. הוא תמיד נראה לי בחור טוב (יחסית). הרגשתי קשר אמיתי איתו, כאילו אנחנו מכירים, בגלל המסע שעברנו ביחד, כברת דרך מלאת טלטלות מגבשות. הרגשתי כאילו יש בינינו אחווה, בגלל כל הניצחונות וההפסדים שחווינו זה לצד זה. חשבתי שהוא בחור חיובי, גם בגלל שהוא מדבר בנימוס ונראה חביב וענייני, אבל גם בגלל שאוהד מטבעו הוא תמים וטיפש וחסר תקנה, ויש לו מבט חד מימדי על המציאות: אתה או איתנו, או נגדנו.

והוא היה איתנו. קל לקנות אותנו. אנחנו רק רוצים להתמסר. נוח לנו לחיות בשקר הזה. השקר הזה, הקשר הזה, הוא מה שמחזיק את הענף. הוא הבסיס הכלכלי שלו. תלבש חולצה בצבע הנכון, ומשם הדרך ללב שלנו סלולה. שים גול, ואתה מלך. תן גליץ' או שניים, ואתה גיבור. תן כדור עומק חכם שפורץ הגנות, תעשה את זה כמה שנים רצוף, תביא תואר או שניים, ואתה אליל. תצטרף לקהל לאיזה שיר אוהדים, תניף צעיף לעבר יציע האולטראס, וזהו, אתה סמל. עבורך נגיע למגרש, נעשה אווירה, נדליק את הקהל בבית, נציף אותו ברגש, נגרום לו לשלם כסף. ובאמת, כבר מזמן אין לי ציפיות מכדורגלנים, אבל לפעמים אתה נסחף, מרשה לעצמך להתאהב. ואותו - אותו באמת חיבבתי.

זה לא שאנחנו בהלם. כבר מזמן אנחנו לא חושבים שספורטאים הם אנשים מוסריים, או מצפים מהם למשהו מיוחד. להפך. אנחנו רואים אותם באינסטגרם, גאוני הדור הם לא. שומעים אותם מתראיינים אחרי משחקים, ומבינים שאין שם הרבה. רואים את אורח החיים שלהם, ומופתעים שאלה גיבורינו. שומעים את הבדיחות שלהם, רובם לא נראים כמו החתן האידיאלי. כבר יודעים שאם יציעו להם שכר גבוה יותר, הם יהפכו לסמל של היריבה. כבר נכווינו, נפגענו. מבחינת האוהד, הפרשה הזאת היא עוד שכבה לעור העבה שפיתחנו עם השנים. אל תיקשר, אל תצפה מהם לכלום.

כמובן שהכדורגל הוא רק שולי פה. הדיון שמתפתח מהפרשה מראה שזו סוגיה גדולה יותר. זה עניין מגדרי, על חוק ומוסר פרימיטיבי, על גברים שמגנים על זכויות של גברים לשכב עם קטינות ומסירים מהם אחריות. על בחורות צעירות שעוברות התעללות, על תרבות אלימה ואכזריות רשת, על משפחות שחטפו מהלומה. אבל אם בכל זאת זונחים לרגע את הדבר האמיתי ומתמקדים לרגע בכדורגל, אם בכל זאת חושבים לרגע על שטויות כמו תדמית הענף ועתידו, מבינים שזה רגע משמעותי.

התגובה לפרשה תהיה מהותית. בדרך כלל אחרי אירועים כאלה מגיעות התגובות האוטומטיות מארגוני הנשים, תגובות שהן כל כך מהירות ונחרצות ושופטניות, עד שהן מאבדות מערכן. משאר הארגונים נשמרת השתיקה. ההתאחדות, המנהלת, ארגון השחקנים שמגן על אחיו ולא על המשחק. לכן היה נחמד לקרוא את התגובה של שר הספורט הנכנס: "צריך להיזהר מלהסיק מסקנות נמהרות מדי מהמקרה הספציפי הזה, אבל זו הזדמנות לאמירה רחבה יותר - ספורטאים מהעולם המקצועני וההישגי צריכים להוות דוגמה אישית". הבעיה שדוגמה אישית לא מצטלמת טוב בסטורי.

ואם לספורטאים יש אחריות, זאת של הבעלים גדולה יותר. לא קל יהיה למיטש גולדהאר לקבל את ההחלטה על עתידם. אם הם יואשמו במין עם קטינות, נראה שזה ברור. אם המשטרה תסגור את החקירה, ההחלטה תהיה מורכבת יותר. הוא יהיה חייב לשכוח משיקולים מקצועיים וכלכליים, ולחשוב על העניין המוסרי, הדוגמה האישית, המסר, המהות. מה עושים? זורקים אותם? מתנערים? מצהירים ש"אנחנו משפחה ולא נזנח את בנינו ששגו וטעו"? כל החלטה תעורר מחלוקת.

ובסופו של דבר, יש את האוהד שיושב בבית. זה שכבר פיתח עור עבה. זה שנזהר שלא להתאהב ולקחת ללב, אבל עדיין נסחף. זה שכבר נכווה ונפגע, התבגר והפך לציני, אבל עדיין בתוך הקלחת. הוא עוקב בעניין אחרי הפרשה, וכל הסטיגמות שלו מתחזקות. הוא לא מבין איך הכדורגלנים האלה התנהגו בכזאת חוסר אחריות. הוא לא מבין את חוסר הזהירות. הוא שוב ממלמל לעצמו "איזה מטומטמים", או "איזה מגעילים", או "השכל ברגליים", או שוב מחשבות על שתן שעלה לראש וצעירים פוחזים שמרוויחים יותר מדי, מרמור ודחייה, המון כעס וסלידה.

כי כשהכדורגל עולה לכותרות בכאלה נסיבות, יש לזה השלכות. הסכנה האמיתית היא עוד אבא שיגיד "אין מצב שאני הופך את הבן שלי לכדורגלן, לא מוכן שהילד יסתובב עם טיפוסים כאלה". או עוד ספונסר שיגיד "אני לא מוכן שהבחור הזה ילבש חולצה עם השם של החברה שלי עליה, זאת בושה". עוד איש עסקים שיגיד "אין סיכוי שאני משלם על פרסומות למשחק כדורגל, מי בכלל רוצה את הקהל הזה". הסכנה היא לא מהאוהד שנעלב ונפגע, אלא מזה שמפסיק להרגיש, שלבו מתאבן. שידליק את הטלוויזיה, יסתכל על הבחורים, יעקם פרצוף, יגיד "וואלה, את ההוא דווקא חיבבתי פעם" - ופשוט ירגיש דחף אינסטינקטיבי להעביר ערוץ.