פנים אמיתיות: בית"ר מתביישת להיות הפועל תל אביב

השנה הסוגרת של שני העשורים הקודמים הייתה היסטורית עבור הפועל תל אביב. ב-99/00 היא לקחה דאבל מוחץ, ב-2009/10 שחזרה את ההישג באופן דרמטי במיוחד. שני ההישגים הללו היו תוצרים של תהליכים, של בנייה בת 2-3 עונות. להפועל תל אביב 19/20 לא היו שום יומרות לשמר את נקודת הציון הזאת. ההערכה לפיה היא תתמודד בפלייאוף התחתון ואולי גם נגד הירידה גובתה על ידי המציאות, לא רק עד שניר קלינגר החליף את ניסו אביטן אלא גם תקופה ארוכה לאחר מכן.

הפועל תל אביב הייתה מאז ומתמיד קבוצת גרילה. שם חיים על מלחמות, לפעמים גם פיזיות. משה סיני, אחד שראה דבר או שניים במועדון וגם ברח ממנו זמנית בזמן שאלי "קוקוס" כהן השליך עציצים בבית ברנר, חווה את זה שוב על בשרו כשנאבק עם האחים ניסנוב על שכר השחקנים ואיים להקריב את עצמו בגלל המאבק הזה. בכל ההיסטוריה בת כמעט 100 השנים של המועדון הייתה לו תקופה שפויה אחת: הקדנציה של סמי סגול, משה תאומים ומוטי אורנשטיין. אז היה ניהול הגיוני שבמקרה גם התחבר עם הישגים, היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. בואו נגיד שלא הניהול המחפיר של האחים ניסנוב הוא שחיבר את הקבוצה, אבל הפועל תל אביב, כמו המאמן שלה, מכורה למעמד האנדרדוג ולכן מצליחה למרות הקשיים.

את הדברים הללו בהחלט אי אפשר להגיד על בית"ר ירושלים של משה חוגג. אם הפועל תל אביב התוותה לעצמה קו של "ככל שיענוהו כן יפרוץ" ופיתחה עם השנים חוש הישרדותי, בית"ר מכוונת כל הזמן לשמנת בלי קשר אמיתי למציאות. לזכותו של חוגג ייאמר שהמגלומניה והמאניה-דיפרסיה לא החלו בתקופתו, אבל הוא בהחלט דאג לשכלל אותן עם הצהרות נטולות קשר למציאות. בית"ר סימנה את עצמה כמועמדת לאליפות, או לכל הפחות לסגנות, בתחילת העונה על אף שלא היה לה שום בסיס לכך. ההצהרות שמו לשחקנים משקולת של 100 טון על הכתפיים, כל כוכב שהגיע הפך מיד למושיע.

בבית"ר אין אמצע, יש רק שחור או לבן. כמו בעונת 2012/13, אז הגיעו סדאייב וקאדייב והקבוצה הידרדרה מריצה יפה בצמרת לקרבות תחתית, גם הפעם הגיע האקס פקטור שטרף את הקלפים. אסור לזלזל, חלילה, בקורונה שפגעה בכולם וגם בחוגג ברמה האישית, אבל רצוי להתעכב על ההתנהלות הבעייתית של המועדון והעומד בראשו.

"משבר הסנדוויצ'ים" שעליו דיווח אופיר סער לפני שבועיים פגע מאוד בבית"ר. מעולם לא הייתי בעמדה של חוגג ולכן קטונתי מלשפוט ניהול תקציבי של קבוצת כדורגל. זמנים קשים מחייבים החלטות קשות ועניין הסנדוויצ'ים אולי לא נעים, אבל ייתכן שהיה מתבקש. הגיוני גם שהבעלים לא הרגיש בנוח להתמודד עם המצב, אבל התגובה המידית שלו הייתה מוזרה. באותו יום הוא הוציא הודעה הזויה על מכירת מנויים לעונה הבאה, בזמן שאיש אינו יודע אם ומתי יגיע בכלל קהל למשחקים. בתכנית של אופירה אסייג ואיל ברקוביץ' ב-102 נשאל באותו ערב האם בית"ר תתחרה במכבי תל אביב ובמכבי חיפה בעונה הבאה והשיב "בטח שכן".

למה? על איזה בסיס? איך בית"ר ירושלים יכולה להתחרות במכבי תל אביב ובמכבי חיפה? שתי הקבוצות הללו שופכות תקציבי עתק על מחלקת הנוער ומרפדות את הסגל בהרבה מאוד שחקנים משלימים. בבית"ר פוטר המנהל המקצועי של המחלקה שמוליק חנין ואיש לא הגיע במקומו (יוסי מזרחי מאמן את קבוצת הנוער, הוא לא מנהל מקצועי). גם בהפועל תל אביב הענייה שמר המנהל המקצועי עומר בוקסנבוים על המשרה. שם מבינים שלצד שמות צריך לשחק גם עם שי אייזן ועמית מאיר.

זו הבעיה של חוגג ושל בית"ר: הם לא מוכנים לשדר את המסר הזה. בית"ר נראית כמו הבחור הראוותן מהשכונה שנוהג במרצדס, ובבית שלו מחכים מכתבי התראה על ניתוק חשמל ומים. כשאתה משדר ציפייה שונה מהמציאות, האמת תתפוצץ מתישהו בפנים. ואגב, זה הזמן להיזכר כמה חוגג חיכה למפגש של אמש.

הנפגע העיקרי מהסיטואציה הוא רוני לוי. אני לא משתגע על טקטיקת הבלנדר של לוי, שהערבוב הוא בדמו והמשפט "מקווה שנתחזק בינואר" זורם בעורקיו, אבל במקרה הזה נוצר רף ציפיות שהוא באמת לא יכול לעמוד בו. גם המסרים הכפולים של הבעלים לא עוזרים. ב-10 בינואר התייחס חוגג למעמדו של לוי וצוטט באתר הרשמי של הקבוצה: "אני מאוד מרוצה מהדרך בה מתנהלת בית"ר ירושלים מקצועית מתחילת העונה ועד היום... בכוונתי לשבת במהלך השבוע הקרוב עם יוסי ורוני על מנת להמשיך את ההתקשרות בינינו גם בעונה הבאה".

הישיבה הזאת התארכה מאוד, כי הודעה עדיין לא זכינו לראות. חוגג יהיה חייב להבין מתישהו שהשטיקים האלה כבר לא עובדים, שהוא צריך להיות כן עם האנשים במועדון וגם עם האוהדים ולתקשר להם את מה שקורה באמת. מותר לשדר את רמת הציפיות האמיתית ביחס למציאות במקום לצייר תמונה ורודה של מועדון עשיר ומאבקי אליפות. לפעמים לא צריך להתבייש להיות הפועל תל אביב.