אנשי הדממה: טננבאום וקלינגר בלטו על רקע השקט של ליגת העל

בספרו המפורסם של ג'ורג' אורוול "1984" מוכנס הגיבור וינסטון סמית' לחדר 101, בו מוצג בפניו הסיוט הגדול ביותר שלו: עכברושים. סמית' מעולם לא סיפר לאיש על הפחד הזה, אבל הוא לא היה צריך: משטרת המחשבות תמיד הייתה שם וידעה מה יגרום לו להתהפך ולבגוד בעקרונותיו. מאז שנהגה במוחו של אורוול לפני למעלה מ-70 שנה, הביטוי "חדר 101" הפך לסמל מובהק של דיקטטורה פולשנית החודרת לתודעה.

101 היה במהלך מהדורות החדשות של יום שישי גם מספרם של חולי הקורונה החדשים (בהמשך הוא גדל ל-115). מספר מאיים ולא רק בגלל המטאפורה שלה הוא מחויב, בוהק בעוצמתו על רקע נתוני השיפור המשמעותיים מתחילת מאי. האופוריה שפקדה אותנו הוחלפה במגננה, וכל זה קרה בדיוק 24 שעות לפני שליגת העל עמדה לצאת לדרך במתכונתה המחודשת. מאוחר יותר עלה ב"כאן 11" סרטון של מאות חוגגים ב"האומן 17", שלא השאירו מקום לספק: כל המחסומים נפרצו.

השתלשלות אירועים כמו זו של סוף השבוע האחרון היא חדר 101 של מנהלת הליגות. העלייה במספר החולים והפרות ההנחיות הן העכברושים שרואים שם לנגד עיניהם. לאש הבוערת ממילא הצטרף דיווח על כך ששלוש קבוצות נוער של בית"ר ירושלים נכנסות לבידוד. זבוב על הקיר בביתו של ארז כלפון בוודאי היה עד לתחושות שליוו אותו ושלעולם לא נגלה בעצמנו, אבל הוא לא היה לבד במאבק להדחקת הפחדים. גם אם כלפון ידע שהמשחקים יתקיימו, כנראה שהוא הבין שקהל כבר לא נראה ביציעים השנה. "אני חושב שלא רק למנהלת הליגות היה נוח להחביא את ההתעסקות בנושא", אמר לי אתמול בבוקר גורם באחת הקבוצות הבכירות בליגת העל, "גם משרד הבריאות לא אמר מילה. ההרגשה היא שמעדיפים שם לעצום עיניים ולשתוק. אל תשכח באיזו מערכת של לחצים הם עמדו".

היקיצה בשבת בבוקר הייתה מוזרה. כדורגל. הערב יש כדורגל. כבר שכחנו את משמעות המילה "תוחלת" לחיים. ללכת לים זה נחמד (לחלקנו, לפחות), גם מסעדות הן בילוי בסבבה, אבל שגרת צפייה בספורט היא מה שבאמת היה חסר לנו. כמה גדול ההבדל בין הציפייה המעייפת לעוד מאבק מתיש בין אריק ודובי ב"חתונמי", לבין ספירת השעות לאחור לקראת מחזור משחקים. עכשיו זו כבר לא הכרזה רחוקה על חזרה ולא משחק בבונדסליגה. עכשיו כדורגל הוא המציאות שלנו.

הגעתי לבלומפילד ב-18:00, שעתיים לפני כדי להרגיש את ה"אווירה". ביקור העונה במשחקים של כל המארחות- מכבי, הפועל ובני יהודה תל אביב - באצטדיון המחודש הבהיר עובדה אחת פשוטה: משחק של האלופה הוא הפחות פשוט לצפות בו. התנועה, החניה, התורים העצומים בשווארמיות והמזללות שמסביב הופכים את העסק למסובך יותר, לפעמים פחות נעים.

כמה מוזר לבוא למשחק שאמור לאכלס 25 אלף איש, לחנות הכי קרוב שאפשר ולהתקדם באין מפריע לשערי האצטדיון. כל הרחובות כבר ריקים, הסמטאות כולן שלי. ליד שער 4 נתקלתי בכיתוב "ברוכים השבים", שעוצב והוצג אי שם בשנה שעברה לקראת חזרתו של האצטדיון מהפסקה בת יותר משלוש שנים. איזו משמעות מוזרה הוא מקבל פתאום.

הניו ז'ורנליזם, ז'אנר שבו העיתונאי מעמיד את עצמו במרכז, מת אי שם בסוף האייטיז. במידה מסוימת, עיתונאי ספורט אמור להתנהג כמו שופט כדורגל, לא לשכוח שלא הוא הנושא, אלא השחקנים, המאמנים והקהל. אבל רגע, אני הקהל, אני ואולי עוד 50 איש ביציע. ככל שזה תלוי בי, הייתה לי אפשרות לתלות שלטי תמיכה, לצעוק לשחקן X "בוא לפה" ואפילו לעשות גל מקסיקני עם עודד שלו, עורך מדור הספורט של "ישראל היום" שישב לידי ("לידי". בערך שלושה מטרים ממני). אפילו לקלל את השופט אפשר, אם כי לא מומלץ, כי במצב הזה הוא יכול לשמוע.

לא צעקתי. אפילו שי סידי לא צעק. יש שני דברים שישרדו פצצת אטום: ג'וקים והחריזה של סידי בשערים של מכבי תל אביב. אתמול הוא היה מתון, מאופק, ממלכתי, מודע לכך שהוא כורז לאצטדיון ריק. קצת חבל. בסתר לבי קיוויתי שהוא יעשה את מה שהוא עושה תמיד - יקרע ל-100 האנשים שנכחו במגרש את עור התוף. זו הייתה יכולה להיות חתיכת הטרלה.

אז אפילו סידי אפסן את הצעקות בבוידעם. מי שכן הרים את הקול לא אחת היה דניאל טננבאום. לפעמים נדמה היה שהסיבה העיקרית שטננבאום צועק היא כדי להעיר את השחקנים, שהתקשו מאוד להתרגל לאווירה המוזרה הזאת. בפעמים אחרות השוער צעק כי הוא הבין שלפניו לא משחק איתן טיבי אלא שרן ייני החלוד. בשאר הזמן הוא לא צעק, הוא פשוט הציל.

היו המון סיבות לחשוד בטננבאום בשני הסיבובים של העונה הרגילה. הוא קנה בצדק את המקום בהרכב, אבל בזכות ההגנה הטובה שלפניו לא קיבל מספיק קרדיט. הוא היה "בסדר". סוגר פינה, תרתי משמע. הנקודות של אתמול כבר עליו לגמרי. טננבאום רצה את הניצחון יותר מכל שחקן אחר של מכבי תל אביב וגם תפס אותו בשתי הידיים, שוב תרתי משמע. הוא חיפה על הטעויות של ייני, וכל מה שאפשר היה לחשוב עליו הוא מה היה קורה לו היה עומד בשער באום אל פאחם. גם אז היה לייני משחק לא טוב, אבל אז היה מאחוריו אנדראס יאניוטיס חסר המזל והביטחון.

מכבי תל אביב לא נראתה מספיק טוב. יש שיתלו את זה, במידה רבה של צדק, בהפסקה הארוכה, אבל האמת פשוטה: מכבי תל אביב לא נראתה מספיק טוב בהרבה משחקים העונה, לפעמים אפילו ביכולת נחותה מזו של אתמול. היא פשוט עשתה מה שהיא עושה תמיד: ניצחה. ולאדן איביץ' העלה את מתן חוזז, והאחרון שבר לו את הקרח בדקה הכי נכונה. וככה פתאום מכבי חיפה הפסידה והכול נגמר לפני שהתחיל.

זה היה חתיכת אנטי-קליימקס. הרבה אוהדים של מכבי תל אביב טענו שאם העונה לא תחודש יש להכריז על הקבוצה שלהם כאלופה. העונה חודשה, ואז באה מכבי חיפה בעצמה ובכל זאת עשתה את זה בשבילם. מ-6 זה צמח ל-9 ואנחנו תוהים אם ובעיקר בשביל מה כל זה היה שווה. כמו לקרוא ספר מתח עד האמצע, לזרוק אותו לכמה חודשים על המדף ולחזור ישר אל חמשת העמודים האחרונים כדי לגלות את הפואנטה.

המשחק האחרון של מכבי חיפה התקיים ב-9 במרץ. זה היה בסמי עופר נגד הפועל באר שבע ללא קהל. אז היא הפסידה 2:1 ואיבדה את הגביע. אתמול היא חזרה לאותו אצטדיון, שוב ללא קהל, הפסידה 2:1 להפועל תל אביב ואיבדה את האליפות. לכאורה, קשר ברור בין הדברים ובוודאי עולות בכפר גלים טענות בסגנון "עם האוהדים שלנו זה היה נראה אחרת".

יכול להיות, אבל לא זו הסיבה שסגנית המוליכה איבדה שני תארים לפני ואחרי הפגרה הארוכה. גם לא החיסרון של נטע לביא (יותר מהכול, חיכינו למשחק הזה כדי שהוא ירצה את ההשעיה הזאת שלו, רבאק). מכבי חיפה הפסידה לבאר שבע והפועל תל אביב משום שהיא הגיעה לקצה גבול היכולת, כמו שקורה לקבוצות טובות אבל לא טובות מאוד. היא חסרה את העומק שנדרש לריצות ארוכות בכלל ולכזאת שדורשת כניסה מהירה וחריגה לכושר בפרט. ביום רביעי מכבי חיפה תגיע לבלומפילד למה שאמור להיות טקס האשכבה הרשמי של העונה. בתוך ארבעה ימים היא צריכה לעשות שינוי של 180 מעלות מול מכבי תל אביב. הדבר היחיד שנשאר מסקרן כרגע הוא לראות אם ועד כמה יצליח לה.

בליגת העל מסתובב מאמן אחד, ולאדן איביץ', שהפסיד רק משחק ליגה אחד בשתי עונות שלמות כמעט. בהנחה שמכבי תל אביב תזכה באליפות, הוא יהיה מאמן העונה אפילו אם ירשום עוד הפסד. בליגה נטולת איביץ', התואר הזה שייך לחלוטין לניר קלינגר. בניגוד לקריירה שלו כשחקן, כמאמן קלינגר גדוש בחוסר יציבות. לצד עונות טובות היו לו שנים של נפילה. הוא הגיע להישגים כנגד השכל הישר, ואין הישג שמגדיר את זה כמו העבודה שלו בהפועל תל אביב השנה.

ההופעה של האדומים בחיפה אתמול הייתה, בראש ובראשונה, הוכחה לכך שהם באמת בפלייאוף העליון. מי בכלל זכר או השלים עם זה? הפועל תל אביב יכלה להסתפק בסופרלטיבים האלה, אבל תכונה אחת אי אפשר לקחת מקלינגר: הוא לעולם לא מוותר. מבחינתו, משחקים לעיני 30 אלף איש או מול יציעים ריקים, במאבקי תחתית סוערים או במאבק מיקום חסר משמעות, דורשים את אותן רמות של אנרגיה. זה מה שהוא שידר לשחקנים וזה מה שהם נתנו לו גם בחיפה. הפועל תל אביב אתמול נתנה הצגה של קבוצה בטוחה, גאה ומנוסה וכל זאת כשבהרכב שלה עמית מאיר, שי אייזן ודורון ליידנר.

העונה הזאת תוכתר כהצלחה עצומה של קלינגר, שלקח מועדון במצב קשה מאוד והעלה אותו לצמרת. במצבה של הפועל תל אביב כבר הגיע הזמן שלו לחשוב על העונה הבאה ובעיקר להיזכר בפעם האחרונה שחווה הצלחה, עם הפועל חיפה ב-2017/18. אחר כך התגלע קרע עצום עם יואב כץ והגיע המעבר לקדנציה קצרה ולא מדהימה בבית"ר ירושלים. קלינגר צריך לחשוב איך להימנע מגורל דומה. עם קבוצה במצב כלכלי רעוע עוד יותר מזה שבו הייתה ממילא ועם האחים ניסנוב כקברניטי הספינה, המשימה שלו תהיה קשה יותר מכל משחק שאימן בתקופה האחרונה.

היה גם משחק בטדי. ראיתי את התקציר. קשה להגיד שארבע הדקות האלה התבררו כחיוניות.