ה-5 במאי, שיחול מחר (שלישי), הוא תאריך שנכנס לספרי ההיסטוריה של הכדורסל הישראלי. ביום הזה, בשנת 1993, השלימה הפועל גליל עליון את מסע הקסם הגדול ביותר בתולדות הענף: היא ניצחה את מכבי תל אביב 80:88 במשחק החמישי והמכריע של סדרת חצי גמר הפלייאוף, והדיחה אותה מכס האלופה אחרי 23 שנים רצופות שבהן החזיקה בתואר. אחר כך המשיכה, גברה 1:3 על הפועל תל אביב וזכתה בעצמה באליפות. רצה הגורל, ודווקא באותה עונה חולקה הצלחת הראשונה בישראל.
פנים רבות היו ל"עונת הדובדבנים", כפי שהיא זכורה עד היום; מהשואו של פיני גרשון על הקווים, עבור בשילוב שבין דורון שפר הצעיר לבראד ליף הוותיק, ועד החיבור בין הקיבוצניקים בגליל לבין חסידי חב"ד וקמפיין ה"משיח, משיח, משיח" שכבש אז את האולם בכפר בלום. אבל האדריכל האמיתי של הניצחונות הללו, שלאורך העונה כולה היה ה-MVP הבלתי מעורער של האלופה שבדרך, היה אנדרו קנדי.
20.6 נקודות למשחק קלע הפורוורד בממוצע; הוא לא ירד מספרות כפולות אפילו פעם אחת, וזו הייתה רק עונה אחת מתוך 12 שבהן שיחק בישראל (מחציתן בגליל). עד היום הוא מחזיק בתואר מלך הסלים של הליגה מקרב הזרים בכל הזמנים עם 5,100 נקודות.
קנדי היה אז בן 27, והיום הוא בן 54, מתגורר בשיקגו ועובד כסקאוט בוושינגטון וויזארדס מה-NBA. לכבוד יום השנה לליל הדובדבנים, הוא נענה לאתגר של וואלה! ספורט והשיב מביתו בשיקגו על שאלון מקיף מא' ועד ת'. לפניכם תשובותיו.
אליפות.
"או מיי גאד, עברו 27 שנים?! היינו קבוצה קטנה מהקיבוץ, ובדיוק באותה עונה התחילו השידורים הישירים הקבועים של משחקי הליגה בטלוויזיה. שידרו אותנו לא מעט, וראו שאהבנו לשחק יחד. הייתה לנו תחושה שכולם מסביב בעדנו ושכל המדינה רוצה שננצח".
בראד ליף.
"הייתי אז צעיר ורווק, ובימיי בגליל התגוררתי בקריית שמונה ובבית הלל. בראד ואשתו קארן פתחו בפניי את הבית שלהם. הם הזמינו אותי לארוחות, נתנו לי להישאר אצלם כמה שאני רוצה. כך זה היה במשך שנים. הם ממש אימצו אותי. אני בקשר עם בראד עד היום, אנחנו נפגשים המון. לפני שווירוס הקורונה התפרץ ישבתי עם הבן שלו טי.ג'יי לארוחת ערב באינדיאנפוליס. איזה מוזר לראות את הבן של בראד משחק ב-NBA. אני זוכר אותו כתינוק, ומספר לו כל הזמן סיפורים מביכים על עצמו. הוא תמיד שואל שאלות ורוצה לשמוע סיפורים על אבא שלו".
גליל עליון.
"הרגשתי מההתחלה שאנחנו ממש טובים ושיש לנו את הקבוצה האיכותית ביותר. עונה לפני כן זכינו בגביע המדינה, ושמרנו כמעט על כל הסגל. היו לנו שחקנים מגוונים, ששיחקו בכמה עמדות ויצרו בעיות מצ'אפ לכל יריבה. בראד ואני היינו שחקני חוץ, אבל תיפקדנו כשחקני פנים. שלחנו את דורון שפר לפוסט אפ, הגבוהים מייק גיבסון וסטיב מאלוביק המנוח זרקו מבחוץ. הדברים האלה בילבלו את היריבות. והכי מיוחד: באמת אהבנו זה את זה. בצורה מיוחדת. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל לא הזיז לנו מי יקלע הכי הרבה נקודות. אני קלעתי הכי הרבה לאורך העונה, ובפלייאוף היה מישהו אחר בכל ערב".
דורון שפר.
"אחד השחקנים האהובים עליי בכל הזמנים. רכז כל כך מיוחד. הוא היה רק בן 21, והוא פשוט שלט במשחק, הוא היה כל כך רגוע. הוא התעלה דווקא במשחק האחרון שהביא לנו את האליפות. אנחנו עדיין מתכתבים מדי פעם בפייסבוק".
היסטוריה.
"אני שמח שעדיין זוכרים אותנו ואת ההיסטוריה שעשינו. הדבר שלא אשכח הוא כמה כולם שמחו כשלקחנו את האליפות. זה היה מדהים. התרגשתי במיוחד בשביל תושבי הצפון, שבאותו זמן חוו כל כך הרבה דברים שליליים. הם ספגו ירי בלתי פוסק של טילי קטיושה מלבנון, ולהביא להם שמחה וגאווה זה היה דבר מיוחד מאוד".
וושינגטון וויזארדס.
"זה המועדון שאני עובד בו היום, בתור סקאוט לשחקנים מקצוענים (Pro personnel scout). הייתי אמור לסיים עכשיו את העונה הראשונה שלי שם. בהתחלה הייתי בפיניקס סאנס, ואחר כך במשך שש שנים ביוסטון רוקטס".
זכייה.
"החגיגות נמשכו המון זמן. כשעזבנו את האולם בכפר בלום, יצאנו למסעדת בשרים של חבר בשם מקס בקריית שמונה, ומשם המשכנו לאיזשהו בר... אני לא זוכר את שמו, אבל הוא כנראה היחיד שהיה אז באזור הגליל. אחר כך כולם באו אליי הביתה. היה לי בית גדול, שתינו ואכלנו שם עד הבוקר. למחרת נסענו לחוף הים בתל אביב, ובערב כבר הייתה לנו פגישה קבוצתית בקריית שמונה".
חמשת אלפים ומאה נקודות.
"מה פתאום (בעברית)? זאת הפעם הראשונה שאני שומע על זה... אני קלעתי הכי הרבה נקודות מכל הזרים בישראל?! אולי זה בגלל ששיחקתי הכי הרבה שנים בארץ? לא, בעצם היו כאלה ששיחקו יותר ממני. וואו, תודה"!
טרום עונה.
"אוי לא, אני מבין כבר לאן זה הולך. בילי מרטין היה אז אחד מחבריי הטובים. עד היום הוא כזה, אגב. רק לפני שלושה ימים דיברנו בטלפון. הוא נבחן בהפועל גבת, קיימנו איתם משחק אימון, והוא קלע נגדי איזה 45 נקודות. החברים בקבוצה ידעו שאני לא הורג את עצמי באימונים, שאני יודע איך לנהל נכון את הגוף שלי. התייחסתי למשחקי טרום עונה כמו שמתייחסים אליהם ב-NBA, לא שיחקתי בצורה רצינית במיוחד. אבל זו הייתה העונה הראשונה של פיני גרשון, והוא לא הכיר אותי. הוא חשב שזייפתי כדי לעזור לבילי, והוא מאוד כעס עליי, עד כדי כך שרצה לוותר עליי ולחתוך אותי. טוב שהוא לא ויתר בסוף, הא?".
ישראל.
"בסוף, תמיד חזרתי לישראל. פעמיים עזבתי, וכעבור שנה חזרתי. בסוף נשארתי כאן 12 שנים. ההורים שלי ראו את החדשות, עם כל הקטיושות בגליל, וחשבו שאני משוגע. הם ניסו לשכנע אותי לחזור הביתה, ניסיתי להסביר להם איך החיים כאן באמת, והם לא הצליחו להבין. הרגשתי קירבה למקום הזה. לא יכולתי לעזוב, מבחינתי זה היה כמו לנטוש את המשפחה. העובדה שכל השחקנים האמריקנים נשארו, עשתה הרגשה טובה לאנשים, וזה מאוד שימח אותם. ביקרנו ילדים ופצועים, והרגשנו את זה. זו באמת הייתה תקופה קשה".
עוד בוואלה!
כסף.
"אם אני לא טועה, בעונת האליפות בגליל השתכרתי 140 אלף דולר. הבנתי מההתחלה שלא הכסף הוא זה שבהכרח חשוב לי, אלא יותר לפתח יחסים וחברויות. אני חושב שהשגתי את זה. לא התעשרתי מאוד מהכדורסל, אבל הרווחתי חברים לחיים. יש כל כך הרבה אנשים שהכרתי בישראל ונותרו חבריי עד היום: דיוויד וכנרת בלאט, אנתוני פארקר, אריאל מקדונלד, דריק שארפ, עמית גל, עידו קוז'יקרו, ריאן סטאק, אריק קמפבל שהיה כמו בן בשבילי, גור שלף שהוא אחי הקטן והגאון, דרור קולינס שמתגורר היום באוסטרליה".
ליל המפתח.
"כמובן שאני זוכר את משחק האליפות, אבל יש משחק אחד שזכור לי במיוחד כמשחק מפתח. נסענו לאילת, משום מה נקלענו לפיגור מאוד גבוה, והצלחנו לחזור. החברים מסרו לי עוד ועוד ועוד כדורים פנימה, ואיכשהו ניצחנו".
מכבי תל אביב.
"עבורנו, הזרים, מכבי הייתה עוד קבוצה. קבוצה חזקה, אבל כזו שאנחנו מסוגלים לנצח, וזה בדיוק מה שעשינו. לא פחדנו ממנה, ולא עניינה אותנו ההיסטוריה שלה".
נבחרת החלומות.
"אתה רוצה את חמישיית כל הזמנים של החברים ששיחקו איתי בישראל? מאיר טפירו, שפר, ליף, סטאק, מייק גיבסון".
סדרת הגמר.
"נגד מי שיחקנו בגמר, נו? הקבוצה עם דיוויד ת'רדקיל. זה היה הרצליה? אה לא לא, הפועל תל אביב! הגענו לסדרה אחרי שהדחנו את מכבי בחצי הגמר, ולא חששתי מנפילה. היה לנו בדיוק את הביטחון שצריך כדי לנצח. גם כשהפסדנו באחד המשחקים בסדרה, לא היה לי ספק שזה יהיה חד פעמי".
עידו קוז'יקרו.
"הוא באמת הלך להישרדות?! איזה ילד הוא היה. כבר אז הוא היה קילר. הוא היה הולך אחריי לכל מקום, וניסה ללמוד ממני איך אני מרים משקולות, מה טכניקת הזריקה שלי. אז אולי הוא לא הפך לקלע גדול, אבל עזרתי לו לצמוח ולהיות שומר טוב".
פיני גרשון.
"פיני היה בטוח בעצמו לאורך כל הדרך, והיה לו ברור שנזכה באליפות. הוא כל הזמן דיבר על זה. הוא היה כמעט יהיר, כמו שפיני יודע. הוא סמך עלינו ונתן לנו חופש, ורק העלה את הביטחון שמלכתחילה היה לנו בעצמנו. לפעמים אנשים לא מבינים אותו, חושבים שלא אכפת לו מהפרטים הקטנים, אבל הדבר הכי גדול בו זה הביטחון שהוא נוסך בך. הוא פייטר אמיתי".
צרפת.
"אחרי הזכייה באליפות, הייתי במשא ומתן עם הגליל על חוזה חדש, והוא לא הסתיים בטוב. אני חושב שגם הפועל אילת והפועל ירושלים פנו אליי, אבל אף אחד לא היה רציני. כנראה הם לא האמינו שאעזוב את הגליל. אני מניח שגם הגליל לא האמינו, ולכן הם התנהלו בהתאם ולא נתנו לי את מה שחשבתי שמגיע לי. אבל אז קיבלתי הצעה ממש טובה ממונפלייה, והרגשתי גם שאני צריך הפסקה קטנה, אז הלכתי לשם. אחרי שנה חזרתי לישראל, וכעבור שנתיים הייתי שוב בגליל".
קצפת ודובדבנים.
"טוב, זה קל. פיני עם קצפת על כל הפרצוף בחדר ההלבשה, אוכל דובדבנים בלי הפסקה. ומסביב מוזיקה אדירה (מתחיל לשיר בעברית): 'משיח, משיח, משיח, אוי אוי אוי אוי אוי אוי'"!
רמת גן.
"הקבוצה שבה סיימתי את הקריירה ב-2002. ארז אדלשטיין היה המאמן. הוא תמיד בא מוכן, הוא היה אסטרטג. הוא התפטר באמצע העונה, וההנהלה ביקשה ממני לשמש מאמן/שחקן. הקבוצה כבר הייתה מוכנה בזכות ארז, ואני רק הייתי צריך להוציא לפועל. זו הייתה עבודה קלה, וניצחנו. הקרדיט מגיע לארז. במשחק הבא הוא כבר חזר. זה המשחק היחיד בו אימנתי אי פעם".
שיקגו.
"הבית שלי. אנחנו מתגוררים באזור עירוני ואין לנו בית גדול מדי, או חצר. הילדים לומדים מכאן בגלל הסגר, וכן, לפעמים הימים ארוכים מאוד. 70 אחוזים מהמתים בשיקגו הם אפרו-אמריקנים. זה נורא. חייבים להתייחס לדבר הזה ברצינות, ואנחנו שומרים על עצמנו. אני צופה המון בנטפליקס, והתמכרתי לפאודה. אני כל הזמן צופה בזה, ועומד לסיים את הסדרה".
תעלומת מייק גיבסון.
"אף אחד לא יודע מה איתו. הוא מדרום קרוליינה, והוא תמיד היה בחור מופנם. מייק בא לבקר אותי שנתיים אחרי שפרש, אבל מאז לא ראיתי אותו. אני מקווה שהוא בסדר".