קלי מקארתי: "ראיתי מסביב רק אדום, שחור ואבוקות. עד היום אני מספר על זה לילדיי"

בסרטון: קלי מקארתי במסר לאוהדי הפועל ירושלים

היום לפני 16 שנים, הפך ה-13 באפריל לתאריך שיתויק לנצח באותיות זהב בספר דברי הימים של הפועל ירושלים. ביום הזה ממש, בשנת 2004, זכו האדומים בתואר האירופי הראשון (והיחיד, בינתיים) בתולדותיהם, לאחר שהדהימו את ריאל מדריד 72:83 והניפו את גביע יול"ב בשרלרואה.

6,000 אוהדים ישראלים טסו לבלגיה וצבעו את הספירודום באדום. ירושלים של הימים ההם זכורה בזכות הרוח של דורון שפר, הקילריות של וויל סולומון, הקשיחות של טאנג'י אווג'ובי והפריצה של המאמן שרון דרוקר, אבל השחקן המצטיין הבלתי מעורער של הגמר היה קלי מקארתי. 16 שנים חלפו, והוא נותר האחרון ששיחק לאורך כל 40 הדקות במעמד הזה; הפורוורד קלע 22 נקודות וזכה בתואר ה-MVP.

"עד היום אני שומר כל מה שיכולתי מהגמר הזה", מגלה מקארתי (44) בראיון מיוחד לוואלה! ספורט. "יש לי גופייה ממוסגרת של הפועל, את כדור המשחק, את הנעליים שנעלתי בגמר, את גביע ה-MVP, חתיכה מרשת הסל שגזרנו ואפילו את התג שנתנו לכל אחד מאיתנו כדי להיכנס לאולם".

במידה רבה, מקארתי לא היה רק האיש של הגמר, אלא זה ששינה את העונה כולה. הוא פתח את עונת 2003/04 במכבי ראשון לציון, והפסיד פעמיים לירושלים - בהופעתו הראשונה ובהופעתו האחרונה במדיה; מעברו למלחה הפך את האדומים לקבוצה מאוזנת עד כדי קטלנית, ואף ששיחק במועדון חצי עונה בלבד, הוא זכור עד היום כאחד הזרים האיכותיים והבולטים ששיחקו בשורותיו אי פעם. כעת חוזר מקארתי לזיכרונות מעונת הקסם, ומגולל את המסע המופלא שעבר עד לתואר הראשון בקריירה שלו.

מקארתי מתגורר באשוויל שבאלבמה, ובבעלותו בית ספר לכדורסל שבו מתאמנים 54 שחקנים אמריקאים, מבית ספר יסודי ועד לגיל בוגרים. הוא נאלץ לסגור אותו בגלל מגיפת הקורונה. "אני חי בעיר קטנה, כך שאין כאן מקרים רבים של הידבקויות, אבל גם אנחנו לא נמצאים במצב בטוח, וכל הפעילויות הופסקו.

"עד היום, כשאני מסתובב במרכזי קניות בערים מרכזיות, אני נתקל באוהדים, שהפכו כבר הרבה יותר מבוגרים, והם עדיין זוכרים אותי, את טאנג'י ואת וויל, ומזהים אותי. זה מה שאהבתי בישראל: ברגע שנכנסת פנימה, נתנו לך להרגיש חלק מהמשפחה, וזה נשאר כך כל החיים. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל זו האמת".

למקארתי שני ילדים: בתו אבוני (17) היא שחיינית מצטיינת, שלפני פרוץ המגיפה הייתה אמורה להתייצב למבחנים האולימפיים באורלנדו, ויש לה סיכוי ממשי לייצג את ארה"ב בטוקיו בשנה הבאה; בנו צ'ייס (14) הוא, כמה לא מפתיע, כדורסלן. "שניהם בגובה 1.90 מ' בערך, וצ'ייס הטביע השנה בפעם הראשונה. הוא שחקן טוב שחולם כמו כולם על ה-NBA", מספר האב הגאה ומגרה את בלוטות הסקאוטינג של מאמני ליגת העל.

ב-18 בינואר 2004 קלע מקארתי 21 נקודות והפסיד בבית עם ראשון לציון לירושלים; הוא עזב את האולם בגן נחום במצב מהורהר משהו. "אני זוכר שעידו קוז'יקרו עבר לידי באחת ההתקפות, ואמר לי 'אנחנו לא יכולים לחכות שתבוא אלינו כבר'. אני לא יודע מה פורסם אז בתקשורת, אבל לי לא היה מושג על מה הוא מדבר.

"בסיום, דרוקר חיבק אותי וגם זרק משהו בסגנון שאשמח לאמן אותך שוב. הוא המאמן שהביא אותי לישראל ב-1999 למכבי רעננה, והיו בינינו יחסים מצוינים. למחרת מצאתי את עצמי בפגישה עם דני קליין, גידי דודי ונשיא מכבי ראשון. ירושלים לקחה את החוזה שלי, משהו כמו 140 אלף דולר בעונה, ויום אחר כך כבר התאמנתי במלחה".

"אפשר להגדיר את העונה הזאת במילה אחת - גורל. זה היה התואר הראשון בקריירה שלי, אחרי שכבר שיחקתי חמש שנים בישראל, ואז החלה הפריחה שלי שנמשכה במשך תשע עונות ברוסיה. שפר הגיע אלינו אחרי ששיחק כל כך הרבה זמן במכבי תל אביב וחזר מפרישה. טאנג'י היה סופרסטאר בליגה הישראלית, אבל לא זכה בתארים. וויל היה בחור צעיר, אחד השחקנים המוכשרים שנתקלתי בהם בחיי, וגם אחד המצחיקים.

"אני זוכר שהופענו לאימון אחד, ודרוקר כמו תמיד ניסה להיות רציני ולשדר ביזנס. אבל וויל הגיע עם חבר שלו, פיווי, שליווה אותו בישראל, והם רק עשו שם שטויות. כזה הוא היה. אחד שחי את הרגע, ואז בא למשחק ונותן הצגות.

"שרון היה אחד המאמנים הכי שלמים שפגשתי. עוד כשהיינו יחד ברעננה, אני הייתי בן 24 וגם הוא עוד היה מאמן צעיר בתחילת דרכו, הוא פתח את ביתו בפניי ובפני ג'סי סולטרס, אירח אותנו, ישב איתנו בסלון וצפה איתנו במשחקי כדורסל. אני זוכר שהבת שלו עוד זחלה על הרצפה בחיתול. הוא ידען בצורה בלתי רגילה, והוא אדם אכפתי. את זה לא אשכח לו. אני לא בטוח שהוא קיבל את ההערכה שמגיעה לו על כל העבודה שעשה".

"היה משבר ביטחוני בישראל באותה שנה, ואפילו משחק חצי הגמר נגד ז'לזניק כמעט בוטל. אבל אני חייב להודות שהרגשתי בטוח יותר בירושלים מאשר בחלק מהמקומות בארה"ב. הייתי ער למה שקורה, אבל נזהרתי מאוד ולא הלכתי למקומות שלא הייתי צריך להיות בהם.

"האווירה הזאת עזרה לנו להתכנס בתוכנו כקבוצה ולהתגבש. קוז'יקרו וארז כץ היו לוקחים אותי בערבים לראות איתם סרט ולהזמין פיצה, ומאוד הרגיעו אותי. זה בעצם היה הקסם: איך שחקנים מקומיים מאמצים את הזרים, דואגים להם ומראים להם שהכל בסדר. זה נתן לי המון ביטחון".

"כולנו הרגשנו שאף אחד לא סופר אותנו לקראת הגמר נגד ריאל, וזה רק דירבן אותנו. באיזשהו מקום זה הזכיר לי את המפגשים עם מכבי בישראל: ליריבה יש תקציבי עתק, עם השחקנים והמאמנים הידועים, ואני חושב שהספרדים סבלו מעודף ביטחון עצמי וזילזלו בנו. זה פגע בהם

"דרוקר הכין אותנו כמו משוגע למשחק הזה. אלמר בנט היה השחקן המרכזי שלהם, ושרון אמר לארז כץ, לשפר, לוויל ולרביב לימונד 'אם תצליחו לתקוף אותו ולגרום לו להשקיע בהגנה, הוא יתקשה לשמור על האנרגיות בהתקפה'. אותי הכינו לשמור על אלברטו הררוס, אחד הקלעים הגדולים בהיסטוריה של ספרד. אבל למרות הקריירה המפוארת שלו, ידעתי שאני יותר מהיר ואתלטי ממנו.

"אני מבטיח לך שמהרגע שיצאנו לבלגיה, הייתה לי הרגשה שאנחנו עומדים לנצח. בפעם הראשונה בחיי, לא הצלחתי להירדם לפני משחק. כל כך התרגשתי, וכל כך רציתי כבר לחוות את הגמר. המחצית הראשונה הייתה נוראית מבחינתי. שיחקתי ממש רע, רציתי יותר מדי, וכפיתי את עצמי על המשחק. אני חושב שקלעתי רק שלוש נקודות. הייתי מזעזע.

"ירדתי ממש עצבני לחדר ההלבשה. וויל וטאנג'י ניגשו אליי ואמרו לי 'היי מן, זה בסדר, תשחק את המשחק שלך ותהיה אגרסיבי'. זה היה הקסם בקבוצה: היו לנו כל כך הרבה כלים, שלא היינו צריכים שכולם ישחקו מדהים כדי לנצח. אחר כך, כשנרגעתי, הדברים זרמו, והמחצית השנייה שלי עזרה לנו מאוד בדרך לניצחון...

"באחת ההתקפות טאנג'י הטביע במתפרצת על הראש של אחד משחקני ריאל, וכל האוויר יצא מהמפרשים של הספרדים. באותו רגע ידעתי שאפשר להתחיל לחגוג, אבל לא יכולתי כי הייתי צריך להמשיך לשחק".

"הקריירה שלי נמשכה כ-15 שנים, ומה שאוהדי ירושלים עשו באותו גמר זו אחת מתצוגות העידוד המחשמלות ביותר שחוויתי. מבחינתנו, הרגשנו שאנחנו במלחה. זכיתי אחר כך ביורופליג עם דינמו סנט פטרסבורג וביורוקאפ עם חימקי, אבל אני לעולם לא אשכח את מה שעברנו שם, ועד היום אני מספר לילדיי על זה.

"כשנגמר המשחק, השתגענו על הפרקט. עם האוהדים. טאנג'י הרים אותי באוויר, כולנו הנפנו את דרוקר. אתה זוכר שלא ישנתי בלילה שלפני המשחק? אז גם בלילה שאחריו לא עצמתי עין... כשחזרנו לישראל, שיירת אוהדים ליוותה אותנו משדה התעופה לירושלים, והם צפרו כל הדרך. בעיר עצמה היו חגיגות בכיכר. לא ראיתי דבר כזה בחיי. אני לא יודע כמה אנשים היו שם, אבל כל מה שראיתי זה אדום, שחור והרבה אבוקות אש".

"בקיץ היו לי שיחות עם ירושלים, אשתי ואני רצינו לחזור, וההנהלה הגישה כמה הצעות. אבל אני חייב להודות: באתי מעונה ממש טובה, עם תואר ה-MVP והזכייה בגביע, זו הייתה הזדמנות להשתדרג. ירושלים החליטה לוותר על הכרטיס ליורוליג, והיה לזה חלק בהחלטה שלי, ואז דיוויד בלאט, שכבר היה בעיניי אגדה, פנה אליי והציע לי לעבור איתו לסנט פטרסבורג.

"מכבי תל אביב פנתה אליי פעמיים. בפעם הראשונה באותו קיץ, ולאחר מכן כשסיימתי את החוזה הראשון שלי בחימקי, אבל בשני המקרים לא הגענו למשא ומתן מתקדם. כעבור שנתיים חזרתי עם חימקי למלחה, וניצחנו את הפועל באחד המשחקים המוזרים שהיו לי אי פעם. במהלך היום ביקרתי את כל החברים שלי בעיר, ולא כל כך נעים לי להגיד, אבל המשחק בכלל לא עניין אותי. אפשר היה לראות את זה בסטטיסטיקה. סיימתי עם 1 מ-9 מהשדה.

"מאז פרשתי מכדורסל, ב-2013, ביקרתי פעם אחת בישראל, ובדיוק דיברתי לאחרונה עם אשתי על זה שאנחנו חייבים לבוא שוב. אז עד שנתראה, שימרו על עצמכם, והפועל עולה"!