פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        חביב אוחיון: "קשה לחשוב שהכדורגל לא יהיה חלק מהחיים שלי יותר"

        חצי שנה אחרי הפציעה הקשה, השוער הצעיר סיפר לראשונה על תקופת השיקום ומה שעובר עליו בפוסט מרגש באינסטגרם: "התמודדתי עם קשיים שלא ידעתי שקיימים"

        חביב אוחיון: "קשה לחשוב שהכדורגל לא יהיה חלק מהחיים שלי יותר"

        בווידאו: חביב אוחיון הולך לראשונה מאז הפציעה

        כחצי שנה מאז הפציעה הקשה שעבר בצווארו לאחר שנפל במהלך אימון אישי בחוף הים בהרצליה, ובעיצומו של תהליך שיקום ארוך אותו הוא ממשיך למרות מגבלות תקופת הקורונה, חביב אוחיון פרסם היום (חמישי) פוסט באינסטגרם ובו סיפר לראשונה על המאבק היומיומי ואמר בין היתר: "לשחק כדורגל זה הדבר שהכי חסר לי בעולם ואני הכי מתגעגע אליו. קשה לי לחשוב שאולי זה לא יהיה חלק מהחיים שלי יותר".

        חביב אוחיון שוער הפועל חדרה (טל לוי)
        מעורר השראה. חביב אוחיון (צילום: טל לוי)

        הפוסט המלא:

        "לפני שישה חודשים נפגעתי בעמוד שדרה הצווארי ונכנסתי לניתוח חירום.

        "הרופאים אמרו שהסיכוי שאחזור לתפקוד מלא נמוך מאוד, סיכוי של 5-6% שאוכל להזיז את הרגליים וספק אם הטווח תנועה בידיים ישתפר או שאר הנזקים שנגרמו מהפציעה יהיו מאחוריי יום אחד. במשך חודש נכנס רופא כל בוקר, בדק את התחושה והרפלקסים וביקש שאנסה להזיז את הרגליים וזה לא צלח. ככה כל יום ראיתי את הרופא יוצא עם פרצוף מאוכזב.

        "הגעתי לשיקום אחרי חודש ששכבתי במיטה, הפרופסור הראשי בדק אותי ואמרתי לו שנראה לי שאני מזיז את הבוהן ברגל, הוא הסתכל עליי ואמר שאני צודק. מיום ליום התעוררו עוד מקומות בגוף, הורידו אותי עם מנוף לכיסא גלגלים, ההרגשה הייתה מוזרה ולאט לאט התחלתי להבין עוד קצת על המצב. התחלתי שיקום אינטנסיבי שלא מתמקד רק בללמוד ללכת מחדש, השיקום מתמקד בלהגיע לתפקוד יומיומי ועצמאי עד כמה שאפשר".

        View this post on Instagram

        לפני שישה חודשים נפגעתי בעמוד שדרה הצווארי ונכנסתי לניתוח חירום. הרופאים אמרו שהסיכוי שאחזור לתפקוד מלא נמוך מאוד, סיכוי של 5-6% שאוכל להזיז את הרגליים וספק אם הטווח תנועה בידיים ישתפר או שאר הנזקים שנגרמו מהפציעה יהיו מאחוריי יום אחד. במשך חודש נכנס רופא כל בוקר, בדק את התחושה והרפלקסים וביקש שאנסה להזיז את הרגליים וזה לא צלח. ככה כל יום ראיתי את הרופא יוצא עם פרצוף מאוכזב. הגעתי לשיקום אחרי חודש ששכבתי במיטה, הפרופסור הראשי בדק אותי ואמרתי לו שנראה לי שאני מזיז את הבוהן ברגל, הוא הסתכל עליי ואמר שאני צודק. מיום ליום התעוררו עוד מקומות בגוף, הורידו אותי עם מנוף לכיסא גלגלים, ההרגשה הייתה מוזרה ולאט לאט התחלתי להבין עוד קצת על המצב. התחלתי שיקום אינטנסיבי שלא מתמקד רק בללמוד ללכת מחדש, השיקום מתמקד בלהגיע לתפקוד יום יומי ועצמאי עד כמה שאפשר. במשך כל התקופה הזאת התמודדתי עם קשיים שלא ידעתי שקיימים. למזלי הייתי מוקף במשפחה שלי שלא עזבו אותי לשניה ובלעדיהם כנראה שלא הייתי מגיע למקום שבו אני היום. אבא שלי בא כל בוקר עם טוסט ונס קפה, מגלגל אותי לטיפולים, מדי פעם סופג את העצבים של הבוקר, דוחף אותי להתקדם ואם צריך לוקח אותי מטיפול לטיפול במשך שעות ולא מוכן ללכת הביתה לנוח אפילו שאמא שלי ואחותי הגיעו. היו איתי כל יום עד הרגע שהלכתי לישון. ישבנו במרפסת עם החברים, העברנו את הזמן ביחד והצלחנו להפוך את התקופה הזאת לפחות קשה וזה על קצה הלשון. תודה על הסבלנות,ההבנה והאהבה ללא תנאים, אתם הדבר הכי יקר לי ואני אוהב אותכם הכי בעולם. מיקה שלי שבכל רגע פנוי שהיה מהצבא הגיעה והייתה כאן בשבילי אני כל כך מעריך ואוהב אותך. הדודות, הדודים והמשפחה המורחבת דאגו לתמיכה בכל מה שצריך וחיזקו אותי ואהבו כאילו הייתי הבן שלהם. החברים הקרובים שבאו לבקר ולהיות איתי, ראיתי כמה אני חשוב לכם. זכיתי להמון תמיכה מאוהדי ואנשי כדורגל מכל הארץ, מאנשים שלא הכרתי ופשוט רצו לחזק. תודה על הביקורים, המחוות המרגשות, ההודעות והדאגה, אני אוהב אותכם ומודה לכם על הכל! שואלים אותי הרבה מתי או אם אני אחזור לשחק כדורגל וזאת גם הייתה השאלה הראשונה שלי כשיצאתי מהניתוח. לשחק כדורגל זה הדבר שהכי חסר לי בעולם ואני הכי מתגעגע אליו וקשה לי לחשוב שאולי זה לא יהיה חלק מהחיים שלי יותר. אני אחרי חצי שנה של שיקום והדרך עוד לפניי והיא ארוכה. אני אמשיך לעבוד קשה ולהתקדם בתקווה שאגיע הכי רחוק שאפשר ושיום יגיע וכל זה או הרוב יהיה מאחוריי. אני מעדיף לא להתראיין בתקופה הזאת. תכבדו את רצוני בתקווה לבשורות טובות אמן. חג שמח לכולם ❤️

        A post shared by Haviv Ohayon (@haviv_ohayon) on

        "במשך כל התקופה הזאת התמודדתי עם קשיים שלא ידעתי שקיימים. למזלי הייתי מוקף במשפחה שלי שלא עזבו אותי לשנייה ובלעדיהם כנראה שלא הייתי מגיע למקום שבו אני היום. אבא שלי בא כל בוקר עם טוסט ונס קפה, מגלגל אותי לטיפולים, מדי פעם סופג את העצבים של הבוקר, דוחף אותי להתקדם ואם צריך לוקח אותי מטיפול לטיפול במשך שעות ולא מוכן ללכת הביתה לנוח אפילו כשאמא שלי ואחותי הגיעו. היו איתי כל יום עד הרגע שהלכתי לישון. ישבנו במרפסת עם החברים, העברנו את הזמן ביחד והצלחנו להפוך את התקופה הזאת לפחות קשה וזה על קצה הלשון. תודה על הסבלנות, ההבנה והאהבה ללא תנאים, אתם הדבר הכי יקר לי ואני אוהב אתכם הכי בעולם.

        "מיקה שלי שבכל רגע פנוי שהיה מהצבא הגיעה והייתה כאן בשבילי, אני כל כך מעריך ואוהב אותך.
        הדודות, הדודים והמשפחה המורחבת דאגו לתמיכה בכל מה שצריך וחיזקו אותי ואהבו כאילו הייתי הבן שלהם. החברים הקרובים שבאו לבקר ולהיות איתי, ראיתי כמה אני חשוב לכם. זכיתי להמון תמיכה מאוהדי ואנשי כדורגל מכל הארץ, מאנשים שלא הכרתי ופשוט רצו לחזק. תודה על הביקורים, המחוות המרגשות, ההודעות והדאגה, אני אוהב אתכם ומודה לכם על הכל!

        "שואלים אותי הרבה מתי או אם אני אחזור לשחק כדורגל, וזאת גם הייתה השאלה הראשונה שלי כשיצאתי מהניתוח. לשחק כדורגל זה הדבר שהכי חסר לי בעולם ואני הכי מתגעגע אליו, וקשה לי לחשוב שאולי זה לא יהיה חלק מהחיים שלי יותר. אני אחרי חצי שנה של שיקום והדרך עוד לפניי והיא ארוכה. אני אמשיך לעבוד קשה ולהתקדם בתקווה שאגיע הכי רחוק שאפשר ושיום יגיע וכל זה או הרוב יהיה מאחוריי".