בשנת 2016 שיחק סמואל גילמור הניגרי בהפועל עכו. באחד הימים חילקו במועדון שי צנוע של שישיית קרמבו ארוזה לשחקנים. גילמור לא הבין מה בדיוק קיבל, אבל לקח את זה איתו הביתה. כשהתקשר לסוכניו סיפר שפתח את המתנה וקיבל סוג של קצף גילוח מוזר ודביק שהוא לא בדיוק יודע איך להשתמש בו. כשצילם את זה ושלח לנציגיו הם הסבירו לו בדיוק מה זה. בימים שחלפו מאז קרמבו הפך לחטיף\ממתק האהוב עליו בישראל.
המקרה של גילמור לא קיצוני. לא מעט שחקנים צעירים שעוזבים בפעם הראשונה את אפריקה בגיל צעיר נופלים לעולם חדש לגמרי, מנטאלית ומקצועית, ולא מבינים בכלל איפה הם נמצאים. רבים מהם נמצאים כמעט בכל קבוצת נוער בליגה הראשונה והשנייה, אך מעטים מגיעים לבוגרים ושורדים כאן. סוכן השחקנים גיא בלום, שהביא רק העונה ארבעה זרים לליגות הנוער, נותן מבט אל הבורות בנוגע לקליטתם.
הימים הראשונים. כששחקן אפריקאי נוחת, אומרים שהוא סובל מעייפות אחרי הטיסות והפרשי השעות. זה לא נכון ובלום מסביר: "כשהם מגיעים לארץ, אחרי האימון הראשון או השני הם נופלים מהרגליים כי הם פשוט לא רגילים לרמת האימון או הקצב. מה אומרים באופן מידי? שהייתה לו טיסה ארוכה, עייפות, הפרשי שעות, מזג האוויר וקושי התאקלמות כזה או אחר. זאת לא הסיבה, רק חלק ממנה. הם פשוט לא רגילים לקצב האימון הזה. במקום שממנו הם באים אין אימון עם 20 כדורים, אין סדר של אימון, קצב, חלוקה לתחנות ומבנה מורכב של מקצוען. הם לא רגילים לזה ולא מבינים מה זה. יש הבדל עצום בין כושר טבעי שאיתו אפשר לרוץ שעות לבין כושר של משחק, זה עולם אחר לגמרי. אם תשב ותראה משחק של אקדמיות, אין שם קצב או סדר. אחרי 30 דקות הם עוברים להליכה ולכן זה נראה אחרת כשמגיעים לפה".
הם מסבירים את זה למאמנים?
"הם ביישנים וחוששים בזמן שהמאמנים רוצים כאן ועכשיו. הרבה מאוד צעירים מוצאים את עצמם פצועים לתקופות ארוכות במהלך השנה בשל החשש הזה. היו לי ארבעה זרים בקבוצות נוער, כולם נפצעו לתקופה. הם לא רגילים לטיפולים, לא רגילים להגיד למאמן שהם פצועים, אין דבר כזה מבחינתם להוריד עומס. הם גם מפחדים שאם ייפצעו ישלחו אותם חזרה לאפריקה. הם לא מבינים את המשמעות של להחמיר את הפציעה, ישחקו עד שיהיו מושבתים לגמרי רק מהחשש שאם יושבתו אולי לא ירצו אותם. אין להם מודעות לתקשורת עם הצוות המקצועי. אתה כסוכן אומר, מדבר ומסביר אבל הפחד יותר חזק מהכול, הפחד שלהם לחזור לאפריקה".
"בהתחלה הם גם מפחדים להגיד מלה ולהתלונן. היה הניגרי שהבאתי לארץ לקבוצת נוער, אחרי יומיים קפצתי אליו הביתה והוא שאל אם אפשר לקנות מים כי הוא צמא מאוד. הוא אמר לי שהוא לא שתה יומיים כי אין לו בקבוק, הוא לא ידע שאפשר לשתות מים מהברז. מאז הבנתי שעם כל אחד שמגיע אני צריך לעבוד עם רשימה מסודרת של דברים שמסבירים לו בשיחת פתיחה".
אילו עוד הסברים יש ברשימה?
"צא מנקודת הנחה שאנחנו בשבילם עולם חיצון, זה לא אותו עולם. זה מתחיל בזה שאתה רואה שחקן בשדה תעופה והוא נבהל מהמדרגות הנעות ולא מבין מה זה. הם לא יודעים שנהוג שמתקלחים לפני או אחרי אימונים, שמצחצחים שיניים בבוקר. מבחינתם זה בסדר להיות עם ריח לא טוב מהפה או ריח של זיעה, לזה הם הורגלו.
"הרבה פעמים אתה נתקל בזה ששחקנים ישראלים לא רוצים להחזיר אותם הביתה אחרי אימון כי הם מסריחים. אתה מסביר להם עם הנחיתה שחייבים להתקלח, שזה עולם אחר, אתה מזיע וצריך לשמור על היגיינה. זו לא שיחה נעימה, בגלל זה עושים אותה בהתחלה, כי אם לא עושים אותה מגיעים לשלב עוד פחות נעים שבו מגיעה סיטואציה שבה הבן אדם מסריח ואתה צריך להגיד לו או שמתרחקים ממנו".
עוד בוואלה!
עם כסף יש להרבה מהם תמיד בעיות, תמיד אומרים שאין להם ומבקשים מהסוכן או מכל אחד אחר, כמו קבצנים.
"אסביר לך בדיוק ממה זה נובע. כשהם נוחתים הם מבינים שזאת ההזדמנות שלהם להציל את המשפחה. הבעיה שגם אם הם מקבלים 500 דולר בחודש הם שולחים כמעט הכול הביתה כי המשפחה על הזנב שלהם, עושה להם את המוות לשלוח והם לא עומדים בלחץ. הם שולחים כמעט את כל המשכורת ונשארים פה בלי כלום, ואז הם מנסים לדלות מהקבוצה, מהסוכן, ממישהו שיעזור להם.
"הם לא מבינים את המושג שכר, הם רגילים מהאקדמיות לכך שאחרי כל אימון ואחרי כל משחק בעל הבית עומד, וכל השחקנים ששיחקו עוברים דרכו ומקבלים כסף לאוכל. בכלל, שם הנושא של קבצנות ותמיכה כלכלית מאוד נפוץ, הם רגילים לבוא לקחת. פה הרבה קבוצות במחלקות נוער נותנות משכורת. הבעיה היא שמכיוון שיש בעיה לפתוח חשבון בנק לצעירים זרים, נותנים הרבה פעמים מזומן ואז המשפחה לוחצת והם לא עומדים בזה. מבחינת השחקן המזומן זה כסף לאוכל, ואז הרבה פעמים הוא מתקשר ואומר שלא קיבל שכר. הקבוצות לא מבינות שיש כאלה שצריך להסביר להם שזה השכר לכל החודש ולא יהיה יותר".
ברוב המקרים חושבים שהם בכיינים או שבזבזו את הכסף.
"הם לא בזבזו את הכסף, הכול ענין של הדרכה. אני אומר לשחקן שבחודש הראשון הוא לא שולח, הוא משאיר לעצמו, בודק עלויות ואז מחליט. בנוער במרבית הקבוצות מקבלים דיור, עזרה באוכל ועוד כמה מאות דולרים, גג אלף דולר למחיה. יש קבוצות שנותנות אלף שקל ואוכל.
"מבחינתי, ההעדפה היא שידאגו לאוכל חם ומשכורת. מרבית הצעירים לא מבשלים, הם לא רגילים, מקסימום אוכלים בדוכני רחוב באפריקה. אצל כל השחקנים שפתחתי להם את המקרר ראיתי חבילה של 5 קילו נקניקיות עוף. זה הכי פשוט בשבילם לבשל וכתוצאה מכך הם לא אוכלים כמו שצריך.
"יותר מזה, הרבה מאוד מהם לא יגידו אבל כואבת להם הבטן מהאוכל כאן בחודשים הראשונים. הגוף לא רגיל לאוכל וזה גם משפיע על הביצועים. לכן חשוב שקבוצות יבינו שהארוחה החמה ביום חשובה מאוד, שהיא תינתן לו אחרת הוא לא יאכל כמו שצריך. הם רגילים לאכול דגים ותבשילים שלהם, הם רגילים לבשר עז, לשורש שנקרא קאסווה, כמו תפוח אדמה כזה, לאורז. זה הבסיס, כל השאר חדש להם".
הם בקושי הרוויחו כסף בגאנה, למה הם מסתבכים וכל הזמן מתעסקים בכסף כאן מהרגע הראשון למרות שמקבלים פי 20 או פי 30?
"שחקן ממוצע באפריקה מרוויח 50 או 100 דולר לחודש. איפה הבעיה? שכאן בארץ חושבים שאם מרוויחים שם 50 הוא יכול לבוא ונשלם לו 200. הם לא רואים את זה כמונו. המנטאליות שלהם לא תאפשר להם לבוא לפה להרוויח קצת יותר וזהו. מבחינת השחקן, אם הוא עוזב את אפריקה ויוצא לאירופה הוא צריך להרוויח כמו שחקן זר. מהר מאוד הם מבינים את המספרים כי יש להם חברים שמשחקים באירופה. גם המחיה יקרה יותר, אין להם את המנטאליות לבוא ולהגיד 'בשנה הראשונה אני ארוויח 500, בשנה השנייה 700'. בעיקר אצל הניגרים הכסף הוא הכי חשוב בעולם, אין להם תכנית התפתחות ואי אפשר לדבר איתם על זה. הם רוצים עכשיו להתעשר כי מבחינתם זאת הישרדות יומיומית, הוא עכשיו חייב לשלוח כסף למשפחה שלו. זה מטורף".
כמה זמן שחקן שמגיע לכאן נשאר להתרשמות?
"קח דוגמה. במכבי פתח תקוה ההתנהלות הכי טובה בארץ במחלקת הנוער. הבאתי להם בתחילת השנה שחקן שהתאמן והוא לא התאים להם. לקחתי אותו לקבוצה אחרת בצפון הארץ, ליגת העל לנוער. הגענו לאימון, השחקן יוצא מהרכב עם מזוודה. המאמן שואל אותי למה מזוודה, אמרתי לו שהוא צריך להיות כאן כמה ימים לפחות בהתרשמות. המאמן אומר לי "אין צורך, 20 דקות אני יודע אם אני רוצה אותו או לא". אחרי 20 דקת הוא בא אליי ואומר לי "אני רוצה אותו אבל אין לי איפה לשים אותו בינתיים, אין בית. קח אותו להתרשמות שבוע-שבועיים במקום אחר, אנחנו נתארגן על בית ותחזיר לי אותו". שתבין, זה מביך מכל כיוון. במקרה הזה הוא רצה את השחקן ויצא טוב, אבל אם הוא לא היה רוצה? מה זה 20 דקות התרשמות לשחקן עם כל הסיטואציה שהוא עובר?
"אגב, את אותו שחקן הבאתי אחר כך לכפר קאסם. ליגה לאומית לנוער, קוראים לו קוואמה ביקו. במשחק הראשון הוא כבש שני גולים וניצחו 0:2. הוא נתן תקופה אדירה, הם קפצו למקום הרביעי, קבוצות בכירות התעניינות בו ואז הוא נפצע, חודשיים וחצי בחוץ. למעשה, כל הסימפטומים שדיברנו עליהם קרו איתו בדרך".
מה זה 'פרק זמן סביר' להתרשמות?
"יש קבוצות שבהן השחקנים מגיעים ל-4-5 ימים ושוב, המאמנים לא מבינים שהוא לא יודע טקטיקה, מרבית שחקני הנוער הישראלים לא יודעים אנגלית ולא מתקשרים איתם, חוץ מ 5 על 2 הכול חדש. הם לא רגילים לכלום. פתאום משחקים 4-3-3. ישאלו אותו אם הוא יודע לשחק הוא יגיד כן, על הכול יגיד כן, הוא לא ירצה להיראות טיפש. זה נובע מחוסר ביטחון והרבה פעמים זה פוגע בהם.
"נניח שהבאתי חלוץ. ישאלו אותו אם שיחק כנף ימין או 50:50 הוא יענה שכן. הפחד מבחינתו הוא שזה מה שצריכים ואולי לא צריכים חלוץ. זה גורם לו לרעוד ומביא למצב שעל הכול הוא יגיד כן. בפועל, הם עושים 3-4 אימונים ואחרי זה משחק אימון, הוא לא מספיק מוכן והסיכוי להיכשל גבוה. כדי להתרשם באמת צריכים שבועיים-שלושה, כולל תקשורת נכונה עם השחקן.
"אני אגיד יותר מזה - קבוצה שרוצה למצוא זר טוב צריכה במקום הסאגה של התרשמויות, טיסות, ויזות ועלויות פשוט להטיס אנשים לאפריקה לראות שחקנים. שיהיה ברור, בטורניר אחד רואים מאות, אבל אתה רואה אותו בסביבה הטבעית, המבחן יותר מציאותי ולא מתקיים בתוך כמה ימים של הלם מעולם חיצון ובהם הוא לא ישן, לא אכל, לא דיבר עם המשפחה ולא מבין איפה הוא. זה ילד בן 18 שלא היה לו דרכון עד שנחת כאן ומצפים לראות אותו מתנהל טבעי. זה לא אמיתי".
אני שומע את כל מה שאתה אומר, ועדיין, ההתנהלות אותה התנהלות וקשה לראות אותה משתנה. קשה לראות חשיבה רחבה יותר פרט למועדונים בכירים.
זה מה שעצוב ובגלל זה העניין לא יתקדם, על אחת כמה וכמה בשלב הזה. אחרי הקורונה יצטרכו שחקנים בעלויות נמוכות. מה קורה עם רוב הקבוצות? אומרים לסוכן 'אתה תביא, אם נחתים אותו נחזיר לך את ההוצאות'. הסוכן למעשה צריך להמר עליו. נגיד והימרתי עליו, אין בעיה, אבל לפחות שייתנו את הזמן וגם את זה לא נותנים. קבוצה מבחינתה לא יכולה להיות סבלנית. הם אומרים שיש להם חודשיים, כל סוכן מספר להם שהוא מביא את סמואל אטו הבא, ואם בכמה ימים לא ראו יהלום הם רוצים להביא מישהו אחר. בשורה התחתונה, זה תפסת מרובה לא תפסת.
"אגב, זה נחמד שהעלויות על הסוכן, אבל יש גבול למה לסכומים שהוא מסוגל להמר עליהם. לא תמיד יש לך כסף להביא אותם. היום מרבית הקבוצות הפסיקו להפקיד ערבויות, הן מבקשות מסוכנים להפקיד ערבויות. אני הפקדתי 120 אלף שקל ערבויות על השחקנים שלי השנה, כמה אני יכול?"
רוב מאמני הנוער בארץ רוצים חלוץ שישאיר אותם בליגה או שיביא תואר.
בול. תדבר היום עם כל מאמני הנוער בארץ והם יגידו לך שהם רוצים חלוץ לעונה הבאה. 95 אחוז רוצים להישאר בליגה, אפשר להבין אותם אבל זאת לא המהות. הרי למה מביאים זר? כדי שישביח וניתן יהיה להעלות שחקן לבוגרים בזול, כדי למכור בעתיד ולהרוויח וכדי להישאר ליגה בנוער או לזכות בתואר. זה סדר העדיפויות".
בלהט התקופה, סיים לנו את הכתבה עם סיפור שיגרום לחיוך.
"בתחילת השנה הצעתי לכמה קבוצות שחקן שראיתי בגאנה. כולן ביקשו וידאו, אני אמרתי שהוא כוכב, או שתבואו לראות או שאתם תישאו בעלויות. שבועיים לאחר מכן קיבלתי מקבוצה בכירה כאן הזמנה לשחקן. התקשרתי לבוס בגאנה והוא צחק עליי, אמר שיום לפני כן קיבל זימון לאקדמיה של ברצלונה. אמרתי לראשי אותה קבוצה והם שאלו אותי אם יש דרך לשכנע אותו בכל זאת לבוא".