"אם ביבי עוד יכול לנהל את המדינה, גם אני יכול לאמן"

יוסי, בוא נשחק לרגע משחק. אתה חוזר לאמן בעונה הבאה בליגת העל וניתנת לך האפשרות להביא שחקן אחד שאימנת בקריירה. את מי אתה לוקח?

"סטפן שאלוי, אותו אגב הבאתי לבית"ר ירושלים. אימנתי את כל הגדולים בכדורגל, אבל אני הולך לזר שעשה שינוי מאוד גדול בכדורגל הישראלי כי אחריו גם הגיעו לכאן זרים מעולים מהונגריה".

איך הוא הגיע לכאן?

"הייתי עוזר מאמן של אמציה לבקוביץ' בבית"ר ירושלים ובאותו שבוע הוא פוטר. אמרו לי שאהיה מאמן זמני לשבוע-שבועיים והסכמתי. בדיוק שאלוי בא כנבחן לבית"ר ירושלים. עשינו משחקון והוא לא נגע בכדור. בסוף האימון באתי לאברם לוי ואמרתי לו להחתים אותו. אברם אמר לי: 'אתה מטומטם? הבן אדם לא נגע בכדור'. אמרתי לו שיסמוך עלי. כך היה בדיוק ודרך אגב במקום שבוע עבדתי עד סוף העונה. הבאתי את בית"ר למקום רביעי וחצי גמר גביע המדינה, אבל בסיום העונה אפילו לא אמרו לי שלום".

יוסי מזרחי בן 67 היום. במקום לחגוג עם המשפחה, הוא רואה את הבנות והנכדים בתוכנת ה'זום' אותה למדה חצי מדינה להכיר בימי הבידוד המעיקים. "לא האמנתי שווירוס ישתק את העולם כך. חששנו מפצצות אטום, אבל גם הן לא היו משביתות כך את העולם. זה פשוט הזוי", הוא אומר בראיון המיוחד לוואלה! ספורט. הוא ירושלמי גאה ושורשי שעבר בעיר המקודשת הזו מלחמות, פיגועי תופת אכזריים ועימותים אינסופיים. גם בימי האינתיפאדה העקובים מדם דאג תמיד שחייו לא יושבתו. עכשיו הוא נותן גיחה פעם בכמה ימים למכולת וחוזר הביתה. "עצוב לראות מדינה שלמה משותקת מכל הדברים שהיא אוהבת. הרבה אנשים מאבדים את הפרנסה שלהם וזה לא דבר שקורה אפילו במלחמות".

אתה יושב כל היום מול הטלוויזיה בטח. היום עובר?

"עובר, אבל מה שמכעיס אלו הביקורות. כל הזמן ביקורות. לכל אחד יש את העצות שלו וכל אחד יודע מה צריך לעשות, אבל האמת אף אחד לא יודע. אני חושב שמי שעומד בראש המדינה, בראש מערכת הבריאות והרופאים כמובן עושים עבודה נפלאה. אבל יש תמיד גאונים מנגד שיודעים מה לעשות בשעה שכולם הולכים למלחמה ולא יודעים עד כמה האויב הזה הולך להיות איתנו".

איך החיים שלך השתנו?

"לצערי לא יותר מדי כי גם לפני הקורונה לא עבדתי כמעט שנה. מה שחסר זה לא לצאת החוצה, לעשות משהו, לשבת עם חברים. לעבוד הכי חסר לי".

אתה בן 67 היום וזה הגיל שרשמית יוצאים לפנסיה. אתה כבר שנה כמעט לא עוסק בכדורגל שאתה אוהב.

"קשה לי מאוד בלי הכדורגל. האמת שעברתי בשנה הזו ניתוח בכתף וכל התהליך השבית אותי לכמה חודשים. אבל בדיוק כשסיימתי עם הפציעה ותקופת ההחלמה והייתי כבר מוכן לחזור לעבוד בכדורגל במלוא המרץ, פרצה הקורונה. אני לא מתכוון לא לעסוק בכדורגל. אם ביבי עוד יכול לנהל את המדינה, גם אני עוד יכול לאמן".

זו הייתה שנה קשה מכל הבחינות?

"כן. גם בלי לעשות את מה שאני אוהב בכדורגל וגם סבלתי מאוד מכאבים בגלל הכתף".

ואתה אחד שעבר המון פציעות בקריירה.

"זה ניתוח שיש לפניו המון כאבים שאתה צריך לסבול ושבגללם אתה בקושי יכול לישון. לקח זמן להתאושש מזה, אבל ברוך השם היום אני אחרי זה".

ומה האפשרויות שעומדות בפניך?

"תראה, את המעבר למחלקת נוער ולעבודה עם צעירים עשיתי כבר באשדוד. אבל אז עברתי לקטמון לאמן את הקבוצה הבוגרת ולא הצלחנו לעלות ליגה. אני פתוח לשני האפיקים. אם תהיה לי הצעה טובה לאמן בוגרים אז בטח שאחזור, אבל אני גם מודע למצב בשוק הישראלי ולאפשרויות".

אתה מדבר על הגיל המתקדם?

"לא רק. אני בעצמי הוצאתי את השם שלי ממעגל המאמנים בקבוצות הבוגרות ברגע שעברתי לנהל את מחלקת הנוער באשדוד ולכן אני מודע לזה שחושבים שאני כבר לא אאמן בוגרים. אנשים חושבים שפרשתי. זה חלק מהסיכון שלקחתי כשהלכתי למחלקת הנוער באשדוד".

אתה מצטער על זה?

"הרגשתי שאני רוצה ללכת למחלקת הנוער ושזה הזמן לעשות את השינוי, אבל היום אני לא פוסל שום דבר כולל אימון בוגרים כי צריך לחזור לעבוד. אבל אני רוצה מאוד לעבוד במחלקות נוער".

אולי בגלל הקורונה יעניקו בשנים הקרובות יותר משקל לשחקן הצעיר והישראלי ויהיו זקוקים לאנשי מקצוע כמוך.

"אף אחד עוד לא יודע לאן יילך הכדורגל מבחינה כלכלית. כל בעלי הקבוצות נפגעו קשה מאוד בסיטואציה הזו וגם החזרה לשגרה לא תהיה חזרה לשגרה. העניין הכלכלי ישחק תפקיד, אבל בעוד כמה שנים החיים יחזרו לקדמותם במיוחד העם הישראלי שיודע לחזור לשגרה. ילדים תמיד ירצו לשחק כדורגל והכדורגל תמיד יהיה אחת האהבות הגדולות של כל אחד".

בגיל 50, איך הסתכלת על גיל 67?

"אימנתי הרבה שנים בוגרים. 25 שנים. זה לא צחוק תמיד נכנסים מאמנים צעירים והוותיקים הולכים לאחור. זה דרך העולם ולכן הלכתי בגיל 62 למחלקת נוער. גם את אופציית אימון בליגות הנמוכות אני לא פוסל".

צריך לומר את האמת, אתה משלם גם מחיר כיוון שאתה בירושלים ובסביבה הטבעית שלך אין יותר מדי היצע.

"ברור. אחת הסיבות שלא רציתי לאמן בוגרים זה המרחקים הגדולים שהייתי עושה בכבישים במשך 20 שנים ברציפות. יש לי כל כך הרבה ידע להעביר למחלקות הצעירות".

אי אפשר שלא לתהות למה אתה לא בבית"ר ירושלים.

"יכול להיות שגם שם מפחדים מהגיל. מה שהכי מדהים פה זה שכולם חושבים שניסיון זה חסרון. אנשים חושבים שהדור הצעיר של המאמנים המציא את הכדורגל, אבל אני רואה היום את האימונים וכולם מדברים על הטכנולוגיה. אני עשיתי את הדברים כבר לפני 14 שנים באשדוד, אבל כולם חושבים שהם יודעים הכי טוב ואז מפספסים את האנשים עם הידע והניסיון. למה בית"ר לא לוקחת אותי למחלקת הנוער שלה? אתה צריך לשאול אותם. באמת שאין לי מושג ובדברים שאין לי מושג, אני לא מתעסק".

מאוכזב מהם?

"בכדורגל אף פעם אל תצפה מאנשים ולכן לא תתאכזב. בכדורגל יש המון אינטרסים אישיים ומי שרוצה לחיות בג'ונגל הזה, צריך לזכור את כללי המשחק של הג'ונגל".

יוסי אתה איש של זיכרונות וסיפורים. בוא נחזור לקיץ 2010. אבי נמני כמנג'ר מכבי תל אביב מביא אותך לאמן. זה הרי יכול היה להיות הסיפור של החיים שלך אם הייתם מצליחים שם ושורדים שלוש שנים בתנאים המעולים שמיטש גולדהאר נתן.

"ברור שאם אתה מסתכל לאחור, מה שהיה שם באותה עונה זה פספוס גדול שלי ושל אבי. אבל שוב, כשאתה הולך לבנות מחדש דבר חדש, לוקח לזה זמן. בעלי קבוצות רוצים תוצאות מיד, אבל בניית קבוצה לוקחת זמן ובקיץ 2010 מכבי תל אביב נבנתה מחדש ואנחנו באנו בטיימינג לא נכון. ישר בהתחלה. אבל ברוך השם קריירת האימון שלי הייתה רצופת הצלחות יותר מכישלונות".

מה הזיכרונות שלך מחצי שנה במכבי תל אביב?

"מועדון יוצא מן הכלל. אני זוכר רק טוב. נתנו לנו את כל התנאים. אני גם זוכר את הטיסה שלי לטורונטו להיכרות עם גולדהאר. אמרתי לו שכסף לא יכול להביא הצלחה באופן מיידי ושלוקח זמן לבנות ולרוץ לאליפות נגד קבוצות שרצות כבר זמן רב. תראה כמה זמן בית"ר ירושלים ומכבי חיפה לא מצליחות להיאבק על אליפות. אבל מיטש באמת נתן את כל התנאים והוא בוס נפלא".

את כמות הישראלים שהיו אצלו בבית אפשר לספור על אצבעות שתי כפות ידיים. אני לא הייתי שם. מה רואים כשמגיעים לפגישה אצל גולדהאר בבית?

"רואים איש עסקים עם המון כסף שחי בצניעות ולא בראוותנות. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו ומה הדרך שלו. כל ההחלטות שהוא קיבל אחרינו ובעיקר ריחוק של ישראלים מתפקידי מפתח במועדון זה כי הוא הבין שיש גם נזק במנטליות הישראלית. גולדהאר הצליח בגדול במכבי תל אביב. עזוב את הכסף שהוא שפך. הוא שינה הרבה בתרבות הישראלית".

כשהיית שם הרגשת שאתה מסתובב עם מיליארדר?

"ממש לא. האיש חי בפשטות מאוד גדולה. לא בשחצנות".

טסת לשם בחליפה והוא קיבל אותך בטי שירט והכין לך סלט טונה במטבח במקום מסעדת גורמה.

"זו הצניעות של הבן אדם. צריך גם להבין את התרבות בקנדה ובארצות הברית, שם כולם אוכלים את הארוחה המרכזית שלהם בערב. את הסלט שהוא הכין, הוא הכין בצהריים. על התרבות האמריקאית בכל מה שקשור לאוכל הכרתי ב-1977 כשבית"ר ירושלים טסה לארצות הברית למסע משחקים. רובי ריבלין הנשיא הבטיח לנו כשהיה בבית"ר ירושלים שאם נתפוס את המקום החמישי ניסע 40 יום למסע בארצות הברית. המשפחות היהודיות בקליבלנד אירחו אותנו. מי שידע אנגלית כמוני הלך לבד. אלה שלא ידעו הלכו להתארח אצל משפחות בזוגות. בצהריים אני מת מרעב. מחפש משהו לאוכל במקרר ואין כלום. אז הבנתי שהתרבות שם זה לנשנש משהו ביום ובערב לאכול ארוחה מלאה".

אני חושב שגולדהאר גם גילה דרכך את החתונה הישראלית הראוותנית שהיום לצערנו נעלמה בגלל הקורונה.

"היינו ערב לפני משחק הגומלין מול פ.ס.ז' בבלומפילד וחיתנתי את הבת שלי בגן אירועים בדרך לירושלים. כל מכבי תל אביב הגיעה באוטובוס אחרי האימון וגם מיטש היה. במשך שבועות הוא לא הפסיק לדבר על החתונה הזו עם 1,000 האורחים. זו הפשטות שלו והצניעות".

אז עם כל זה שזה נקטע באמצע, אתה מדבר על התקופה הזו בגעגועים.

"דרך אגב, אנגלידיס ביקש ממני להישאר, אבל אני החלטתי ללכת עם אבי נמני. אבי הביא אותי למכבי תל אביב והלכתי איתו".

ארבע שנים לפני כן הכרת בעל בית אחר לגמרי, ארקדי גאידמק.

"את גולדהאר אני מפענח. את גאידמק עד היום אני לא יודע לקרוא. ואני אחד שקורא טוב מאוד אנשים. את ארקדי היה קשה".

שילמת אצלו מחיר כבד על עקרונות.

"אני לא מכיר הרבה מאמנים שהיו עושים מה שאני עשיתי מולו, לזרוק מהקבוצה את פבריס פרננדז שהיה קרוב לבת של ארקדי. פבריס היה בטוח שהוא מנהל את בית"ר. יכולתי להשאיר אותו במועדון, אבל הייתי מאבד סיכוי לאליפות. בחרתי להעיף אותו מתוך ידיעה שאני הולך נגד ארקדי. ארקדי חיכה ליום האליפות והגיש לי את הנקמה קרה מאוד. הוא העיף אותי הביתה ביום האליפות. אני זוכר שהייתה לי אסיפה בשעה 18.00 במלון דן תל אביב. ארקדי היה בהילטון. הוא קרא לי שעה לפני אסיפת האליפות ואמר לי שאני לא ממשיך. נזף בי וגם העליב. לזכותו ייאמר שהוא שילם לי עד הגרוש האחרון כי היה לי חוזה לעוד שנה. אבל להיות מפוטר שעה לפני האליפות? אני כנראה קבעתי תקדים. דרור קשטן הועף אחרי דאבל וזה גם מטורף".

ומהחדר שלו אתה הולך למשחק האליפות באצטדיון וינטר.

"עזוב את זה. בחגיגות בגן סאקר ארקדי הרים לי את שתי הידיים לאות הערכה כשקראו בשם שלי על הבמה. אמנם לא הצלחתי לקרוא מעולם את ארקדי, אבל המהלך שלו לא הפתיע אותי. הוא ביקש כמה פעמים שאחזיר את פרננדז וכשלא הסכמתי ידעתי שיהיה תשלום. לפחות התשלום היה עם אליפות היסטורית".

יצא לך לעבוד עם בעלי קבוצות מאוד דומיננטיים, אבי לוזון הוא אחד מהם. מה עובר עליו עכשיו כשהוא לא יודע אם הוא יעלה לליגת העל עם מכבי פתח תקוה?

"מנהלת הליגה תהיה מסכנה אם אבי לוזון לא יהיה בליגת העל בעונה הבאה. הלכתי לעבוד אצלו במכבי פתח תקוה אחרי ארבע שנים נפלאות בהפועל ירושלים. אין אחד שלא אמר לי שאחזיק מעמד רק שבעה משחקים. נשארתי אצל אבי שנתיים ובסופן יכולתי להמשיך עוד שלוש שנים. לא פחדתי בכדורגל מבעלי בית דומיננטיים או מקבוצות בלי תקציב. בקטמון בעונה שעברה ידעתי שיש לי רק מה להפסיד, אבל כמו שהייתי שוער אמיץ מאוד כך גם לקחתי החלטות אמיצות בקריירה האימון שלי".

על מה אתה גאה?

"אחד הסיפוקים הגדולים שלי זה להיזכר בכל כך הרבה שחקנים צעירים שלקחתי ושילמתי עליהם בהתחלה מחיר גדול, אבל הם נהיו שחקני נבחרת ויצאו לקריירה בחו"ל. אופיר מרציאנו, ניר ביטון, חאתם עבד אלחמיד, גדי קינדה. יש מלא דוגמאות".

איך זה שמ.ס. אשדוד ייצרה כל כך הרבה שחקנים?

"בוא אספר לך סיפור שמעולם לא סופר. אני הגעתי בפעם הראשונה לאשדוד בפרויקט הגלקטיקוס של ג'קי בן זקן עם חיים רביבו. החלפתי באמצע העונה את אלישע לוי. אני אגב הייתי עוזר מאמן נבחרת של אברם גרנט ונתנו לי היתר לאמן גם קבוצה. באחד המשחקים הראשונים הפסדנו בפתח תקוה והייתי אש. עליתי לאוטובוס חזרה לאשדוד ומצאתי שלושה שחקנים בלבד יושבים. אמרתי: 'מה זה?'. אמרו לי שכל יתר השחקנים לא גרים בעיר אז הם לא חוזרים לאשדוד. באותו רגע אמרתי שאם אני אשאר באשדוד, אני הולך רק על שחקני בית צעירים. בקיץ החלפנו 14 שחקנים ובנינו קבוצה על טהרת המקומיים. כעבור שנה סיימנו במקום השלישי, הישג השיא של מ.ס. אשדוד. מכאן החל כל המסע הזה של ג'קי שבו הוא מצליח למכור הכי הרבה שחקנים לחו"ל".