אלכס מאריץ': "גם כששיחקתי במכבי, צחקתי על פיני גרשון איך ניצחתי אותו"

בווידאו: דינו מנגין במסר לאזרחי ישראל

היורוליג נהנית מדי כמה שנים מסינדרלות, שהפציעו משום מקום והגיעו במפתיע עד לפיינל פור. ז'לגיריס קובנה ענתה בצורה מושלמת להגדרה הזו לפני שנתיים, ולוקומוטיב קובאן עשתה את הדרך ב-2016, אבל ספק אם הייתה קבוצה מרגשת כמו פרטיזן בלגרד. בדיוק היום לפני עשור, ב-1 באפריל 2010, היא חוללה את הסנסציה, כשניצחה את מכבי תל אביב 1:3 בסדרת רבע הגמר.

המסע של הסרבים היה מופלא: במשחק הראשון ביד אליהו הם התאוששו מפיגור של 21 נקודות, והדהימו בזכות תצוגת ענק של דושאן קצמן (7 מ-9 לשלוש); במשחק השני הפסידו בהיכל, אבל אחר כך משכו 42 אלף צופים לבלגרד ארנה בתוך 48 שעות, ניצחו פעמיים את פיני גרשון ושחקניו, ועלו לפיינל פור בפריס. במשחק האחרון והגורלי נעצרו דיוויד בלו, אלן אנדרסון וצ'אק אידסון על 2 מ-30 מהשדה, והצהובים - בפעם היחידה בתולדותיהם באירופה - הפסידו בסדרה שבה החזיקו ביתרון הביתיות.

מההצלחה ההיא של פרטיזן זכורים כמה כוכבים: המאמן דולה וויושביץ', הרכז הרוקי בו מקאלב והבוסר הצ'כי יאן וסלי (בן 19), אבל מעל כולם זו הייתה הקבוצה של אלכס מאריץ'. הכדורסלן האוסטרלי, שנולד להורים סרבים, הפגין יכולת פנומנלית; מדד היעילות הממוצע שלו, 21.1 למשחק, היה השני בטיבו לסנטר ביורוליג לאורך כל העשור האחרון, כשרק בובאן מריאנוביץ' הצליח להתעלות מעליו. כיום, כשהוא בן 35, הוא עושה את צעדיו הראשונים בתחום האימון, ומשמש עוזר המאמן בסידני קינגס.

"אני לא מאמין שעברו כבר עשר שנים, זה מטורף!", מודה מאריץ' בשיחה עם וואלה! ספורט מסידני. "הרגשנו בתחילת העונה כמו חבורה של כלבים נטושים שהוכנסו יחד למקלט, אחרי שאף אחד לא רצה בהם, והפכנו לבד בויז של אירופה, כמו דטרויט פיסטונס... בכלל לא עניין אותנו אם אנחנו משחקים מול ברצלונה, אולימפיאקוס, פנאתינייקוס או מכבי. את כל הגדולות ניצחנו.

"וויושביץ' היה מאמן מזן אחר, ואני יכול להעיד על כך כי עברתי בקריירה שלי גם אצל ז'ליקו אוברדוביץ', פיני גרשון, ארגין עתמאן ואחרים. ההתחלה איתו הייתה קשה. הוא תיקשר עם הזרים רק באמצעות מתורגמן, אבל לשמחתי אני יודע סרבית, כך שבקטע הזה הסתדרתי. לקח לי חודש וחצי או חודשיים להפנים מה הוא רוצה מאיתנו, אבל כשהבנו איך השיטה שלו עובדת והופכת את כולם לטובים יותר, כולם התאהבו בו ובדרכו והפכנו ליחידה אחת".

- מה אתה זוכר מהסדרה מול מכבי?

"לפני הכל, את ההצגה של קצמן בתל אביב. לא נתקלתי בהרבה משחקים כאלה של שחקן אחד. הוא ממש ניצח לבד עבורנו. וכשחזרנו לבלגרד, קרה מה שקרה. היה ריח של היסטוריה באוויר".

- האמנתם שהמסע הזה יוביל אתכם לפיינל פור?

"ממש לא", מגחך מאריץ'. "מבחינתנו, ידענו שאם נצליח להגיע לטופ 16 זה יהיה הישג אדיר".

העונה ההיא של פרטיזן נכנסה לספרי ההיסטוריה של המועדון באותיות זהב. בפיינל פור היא כמעט הפתיעה את אולימפיאקוס לפני שנכנעה לה 83:80 בתום הארכה (מדד 30 למאריץ'), והיא זכתה באליפות סרביה ובגביע המדינה (מאריץ' הוכתר ל-MVP של הגמר) והוכתרה לאלופת הליגה האדריאטית בתום גמר מטורף בזאגרב מול ציבונה.

"יש לי צמרמורת כשאנחנו מדברים על הגמר הזה", מסביר מאריץ'. "כבר הפסדנו למעשה במשחק. בויאן בוגדנוביץ' קלע שלשת ניצחון מהפינה וקבע 72:74, כשעל השעון 0.6 שניות. אני הייתי על הספסל, כי יצאתי בחמש עבירות, והייתי כבר בדרכי לספסל של ציבונה כדי לברך את השחקנים שלה, ופתאום הבטתי הצידה וראיתי את החבר'ה שלנו חוגגים... קצמן ניצל את החגיגות של הקרואטים, וירה שלשה משלושת רבעי מגרש שצללה פנימה, וניצחנו. כל העונה הזו הייתה סיפור מהאגדות שהפך למציאות".

- מה הדבר הראשון שעבר לך בראש כשהבנת מה קורה?

"מלמלתי 'וואט דה פאק'. זה היה סוריאליסטי. השופטים התלבטו, בדקו ובסוף אישרו את הסל, והייתה התפרצות רגשות אדירה. זה התואר הכי שמח שהיה לי בקריירה. יש לי עור ברווז עכשיו מהמחשבה על מה שקרה שם".

זה היה אקורד הסיום לעונה המופלאה של מאריץ' בבלגרד, ובסיומה הוא עבר לפנאתינייקוס. תחת אוברדוביץ' הוא זכה ביורוליג (אחרי ניצחון בגמר על מכבי תל אביב), וב-2013 עבר יחד עם ניק קלאתיס ללוקומוטיב קובאן וזכה איתה ביורוקאפ. אלא שאת יכולתו מפרטיזן הוא מעולם לא הצליח לשחזר; הסנטר עבר גם בפטרוכימי מאיראן, בגלאטסראיי, בבודוצ'נוסט ובגראן קנאריה, ואפילו הספיק להפוך לאחד הזרים המאכזבים של מכבי תל אביב בעשור הזה, לפני שסיים את הקריירה ב-2017 בבחריין.

"התקופה הקצרה שבה חייתי באיראן הייתה מטורפת", הוא נזכר. "היה לי קשה מאוד להתרכז בכדורסל, כי קרו שם כל מיני דברים שבכלל לא קשורים למשחק. כל מיני פוליטיקות שאני מעדיף לא להיכנס אליהן. שאלו אותי לא פעם על התקופה שלי בישראל, והופתעו מהדברים הטובים שסיפרתי עליה. בוא נגיד שאני מעדיף את תל אביב על איראן".

- בדיעבד תמיד נשאלת השאלה: אם שחקן מככב בצורה כל כך אבסולוטית בקבוצה מסוימת, עליו להישאר בה ולהמשיך ליהנות ולהצליח, או תמיד לחפש את התחנה הבאה וללכת לקבוצה גדולה יותר, שבה מן הסתם הוא יהיה פחות משמעותי.

"ברור שבפרטיזן הצגתי את הכדורסל הטוב ביותר שלי, ביי פאר", מודה מאריץ', שהשתכר רק 180 אלף דולר בסרביה. "היו לי חברים מדהימים בקבוצה, שיטה שעבדה מצוין, אוהדים שדחפו אותנו. זו הייתה עונה אחת שבה כל החלקים בפאזל התחברו. הרגשתי שאלוהי הכדורסל היה מאחוריי. אבל בסופו של דבר, אתה חייב לקחת הימורים. אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יקרה בעתיד. הלכתי עם התחושות שלי, ואין בי חרטה על שום דבר. שיחקתי אצל מאמן אגדי כמו ז'ליקו, זכיתי בתארים הכי נחשבים, עשיתי את הדברים בדרך שלי".

- ועל סמך הניסיון שצברת, אם שחקן אחר יהיה במצבך, מה תמליץ לו לעשות?

"אם מדובר בשחקן צעיר, אני חושב שעדיף להמשיך שלוש שנים באותה קבוצה, לבנות את היסודות שלו ואת השם שלו, ורק אז לצאת לקבוצות הגדולות".

- בלטת בתוך שורה של סנטרים שנצצו בקבוצות מבלגרד, יחד עם ניקולה פקוביץ', מריאנוביץ', מייק צירבס. מה יש בקבוצות האלה שגורם לביגמנים להצליח כל כך בשורותיהן?

"זה עניין של תרבות ומסורת, לא פחות. זה ממש לא מקרי. תסתכל על ההיסטוריה של יוגוסלביה לשעבר, ותראה שתמיד המדינות האלה ידעו לפתח סנטרים. האנשים שם גבוהים באופן טבעי, וזה הפך לעניין של הרגל. ולאדה דיבאץ היה היוגוסלבי הראשון ששיחק ב-NBA, וכולם הלכו בעקבותיו".

- כשווסלי שיחק לצידך, הוא היה פורוורד דקיק. האמנת שהוא יהפוך לאחד הסנטרים הטובים והמאיימים באירופה?

"תמיד האמנתי שהוא יהיה שחקן גדול, אבל לא חשבתי שבעמדה הזאת. בפרטיזן הוא שיחק אפילו כסמול פורוורד לפעמים, ודולה עודד אותו לזרוק שלשות, אבל הוא צמח, עבד קשה, התחזק מבחינה פיזית, ובכדורסל של היום הוא סנטר אידיאלי".

בשלהי קיץ 2014 מאריץ' נחת, כאמור, בתל אביב. הוא היה רחוק משיאו, והוחתם על חוזה זמני בעקבות פציעה של סופוקליס שחורצאניטיס. השידוך לא הצליח בלשון המעטה: האוסטרלי תרם 2.3 נקודות ו-2.3 ריבאונדים בפחות מתשע דקות למשחק, ועוד באותה עונה הספיק לפגוש את הצהובים כיריב, לאחר שעבר לגלאטסראיי.

למרות התקופה הלא פשוטה, הוא זוכר אותה לטובה, ומספר שלפני התפרצות מגיפת הקורונה אף תיכנן להגיע בקיץ הקרוב לחופשה בתל אביב. "תמיד אהבתי לשחק ביד אליהו כאורח, אבל הבנתי מה זה רק כשהגעתי לשחק במכבי. מה השתבש? אני לא חושב שזה היה קשור בי. הקבוצה התחילה לעבור תהליך לא טוב אחרי הזכייה ביורוליג, ולא מצאה את עצמה. הרבה לחץ הופעל על גיא גודס, והוא עמד בפני מצב לא הוגן. ככה זה בספורט, יש מעגלים כאלה מדי כמה שנים, ולוקח זמן לחזור. רק עכשיו, כמעט שש שנים אחרי, הם שוב במקום הנכון, ואני שמח בשבילם".

- היה לך מוזר לשחק אצל פיני גרשון כעוזר מאמן?

"פיני היה אחד שאומר את דעתו בכל מצב ולא מתבייש, ואני מעריך את זה, אבל גם אני צחקתי עליו איך ניצחתי אותו עם פרטיזן".

- בישראל זוכרים היטב את התקרית שהייתה לך שנה קודם לכן עם גיא פניני, שתפס באשכיך במשחק בין מכבי לקובאן.

"היי היי", צוחק מאריץ' במבוכה. "גיא הוא מסוג השחקנים שאתה מת עליו כשהוא איתך בקבוצה, כי הוא דואג לכולם ותמיד עושה את הדברים הנכונים. אבל כשאתה נגדו, אתה רק מחכה לתת לו איזו קטנה בחסימה, או להזיז אותו באיזה בוקס אאוט אגרסיבי. צחקנו לא פעם על מה שקרה במשחק ההוא. האמת היא שהוא ניגש אליי והתנצל כבר באותו ערב".

כשאני מבקש ממאריץ' להרכיב את חמישיית החלומות הפרטית שלו, שבה הוא ניצב לצד הארבעה שהכי נהנה לשחק איתם, הוא בוחר בשחקנים מקבוצה אחת. "מייק באטיסט, דימיטריס דיאמנטידיס, שרונאס יאסיקביצ'יוס וניק קלאתיס".

- ועם כולם שיחקת בפנאתינייקוס.

"כן, כנראה יש סיבה. אני ממשיך לעקוב אחרי הכדורסל האירופי, וצופה כל הזמן ביורוליג. נשארתי אוהד פאו, וניק עדיין חבר טוב שלי".

- מה חסר לה כדי לחזור לצמרת האירופית? חוץ מאוברדוביץ'...

"הם עשו טעויות גדולות בבניית הקבוצה, וצריכים לדעתי לבנות אותה מחדש. אני חושב שהקבוצה זקוקה לשאראס כמאמן".

- הפכת לתופעה די נדירה, כי אנחנו כמעט ולא נתקלים בסנטרים שהפכו למאמנים.

"אולי נמאס להם לקבל כל הזמן הוראות מהגארדים, אז הם בורחים מהמגרש... כיף לי לאמן. רק התחלתי, אז אני עוד לא יודע לאן זה ייקח אותי".

- בתחילת הקריירה שיחקת עם אנדרו בוגוט בנבחרת הנוער של אוסטרליה, ועכשיו אתה מאמן אותו כנראה בעונת הפרישה שלו.

"אנדרו מקצוען אמיתי, שיעשה כל דבר שצריך כדי לנצח, ולכן הוא נשאר ב-NBA כל כך הרבה שנים והיה חלק מהפרנצ'ייז של גולדן סטייט שזכה באליפות. הוא יפרוש כאחד השחקנים הגדולים של אוסטרליה בכל הזמנים. אנחנו חברים טובים כבר שנים, כך שהיה לי לעונג לשחק איתו, ולא הייתה שום דרמה כשהפכתי למאמן שלו".