קל לדבר במבט לאחור. קל לקשור כתרים, לצלול לבאר הסופרלטיבים ולעלות בחזרה עם שלל רב - הספורטאי הטוב בכל הזמנים, נניח, או האתלט החשוב בהיסטוריה - אבל מבט לאחור הוא סוג של פריבילגיה השמורה לאנשים ששרדו את העבר, שנמצאים במרחק סביר ממנו, אנשים שלא מושקעים רגשית. במקרה של ג'סי אוונס, כל חייו היו מבט לאחור - הביטו, כיצד הילד הזה, שגדל ללא כלום, מפלס את דרכו לאולימפיאדת 1936 ומנצח את הגרמנים. ראו, כיצד האמריקאי הביישן מתגבר בכוחות עצמו, תחרות אחר תחרות, על יריב ארי אחר יריב ארי. שימו לב להיטלר, איך תיאוריית הגזע כמעט מתנפצת לנגד עיניו. הגזע העליון? הגזע העליון הפסיד פעם אחר פעם אחר, ולא סתם הפסיד - הוא הפסיד לאדם שחור.
אבל כשג'סי אוונס חזר עם ארבע מדליות הזהב המיתולוגיות שלו לארצות הברית, הוא צריך היה להתמודד עם ההווה. אנשים לא הביטו לאחור, כי אנשים לא ממש הביטו עליו. אולי שברת שיאי עולם, אולי זכית במדליות זהב אולימפיות, אולי ביססת את מעמדך כספורטאי הטוב בתבל, אולי באמת ניצחת את היטלר והעברת לנאצים והעולם מסר חד-משמעי, חד-פעמי, אבל עכשיו חזרת לארצות הברית, ועבורנו, אתה עדיין מי שהיית לפני שיצאת לכל המסע הזה: אדם שחור.
ברוך הבא הביתה.
ג'סי אוונס היה אולי האיש המהיר בעולם בשעתו, אבל יש דברים מהם אי אפשר לברוח. תרוץ ותרוץ, ועדיין הגזענות תשיג אותך. זה היה נכון בילדותו באלבמה - סבו היה עבד, הוריו היו חסרי פרוטה והתקשו להאכיל את עשרת ילדיהם - והיה נכון גם בשיא תהילתו, כביכול. הוא עצמו בכלל העדיף שלא לעסוק בפוליטיקה או בצבעים, וגם כשהופעל עליו לחץ להחרים את אולימפיאדת 1936 של היטלר, החליט בסופו של דבר כן לקחת בה חלק. "אם לגרמניה היה את חוסר הספורטיביות לרשום לתחרויות צבאים או מין אחר של בעלי חיים, היא היתה מנצחת את האמריקאים בענפי הריצה", טען בדיעבד אחד מאנשי התעמולה הנאצית, בתגובה להפסד המשפיל. הנאצים לא ראו באוונס השחור בן אנוש, אבל למרבה הצער הם לא היו היחידים. אפילו עוזר מאמן נבחרת האתלטיקה של ארצות הברית ב-1936, דין קרומוול, אמר פעם כי "האדם השחור מצטיין בתחרויות כאלה כי הוא קרוב יותר לקופים מאשר האנשים הלבנים".
"אנשים חגגו בצדק את ההישגים שלו ב-1936 כניצחון על היטלר", אמרה ל"גרדיאן" בתו, גלוריה, "אבל היו כמה נאצים גם באיגוד האתלטיקה האמריקאי". היא דיברה בעיקר על אייברי ברונדג', ולא היתה היחידה שהתייחסה אל יו"ר ארגון האתלטיקה דאז כנאצי-אמריקאי. בין היתר, מייחסים לברונדג' משקל רב בהחלטה להוציא ממירוץ השליחים באולימפיאדה ההיא את שני האצנים היהודים מרטי גליקמן וסם סטולר, כדי חלילה לא להביא למצב בו היטלר ואנשיו מפסידים ליהודים. ב-1972, כיו"ר הוועד האולימפי, ברונדג' היה זה שהחליט להמשיך לקיים את המשחקים על אף טבח 11 הספורטאים הישראלים.
עם תום האולימפיאדה בברלין, החליט ברונדג' שהדרך היחידה לסגור את החובות של איגוד האתלטיקה האמריקאי תהיה למנוע מכוכבי המשלחת לשוב הביתה, ובמקום זאת להוציא אותם למעין סיבוב ראווה ברחבי אירופה - קלן, פראג, בוכום, לונדון, סטוקהולם, אוסלו ועוד - שחלק מרווחיו ישובו לאמריקה עוד לפני הספורטאים השונים. ימים ארוכים העביר אוונס ברחבי אירופה, רעב ללחם, עייף ומתוסכל, מיטלטל ממדינה למדינה כמו מזוודה. במהלך המסע השיל 5 ק"ג ממשקלו, ולא בגלל שעשה הרבה ספורט. בביוגרפיה שכתב תומאס סטרייסגוט, נכתב כי מדליסט הזהב בילה את רוב הימים ההם תשוש, "נטול פרוטה ובדרך כלל רעב. הוא התקשה להתרכז בתחרויות ונטר טינה על כך שהציגו אותו לראווה כמו סוס מנצח".
"מישהו איפשהו עושה מזה כסף", אמר אוונס ל"ניו יורק טיימס". "הם מנסים לקחת כל מה שאפשר ואנחנו לא יכולים אפילו לקנות מזכרת מהטיול". כשהגיע ללונדון, נשבר לגמרי. "אני גמור", אמר במסיבת עיתונאים. "אני תשוש, נמאס לי שמתייחסים אלי כמו לבקר". היחס הזה הגיע בניגוד לאינספור הצעות מחוץ לעולם הספורט, שהסכימו לשלם לו כסף גדול כדי לנצל את מעמדו החדש והנוצץ: הבדרן האמריקאי אדי קנטור הציע לאוונס להצטרף אליו לעשרה שבועות תמורת 40 אלף דולר; תזמורת בקליפורניה הציעה 25 אלף דולר כדי שיצטרף לסיבוב ההופעות שלה; והיו גם שלל הצעות חסות פוטנציאליות. אוונס ידע מה הוא שווה, ועל כן ידע גם מה נמנע ממנו.
"אני יודע כמה קשה עבור אדם מהגזע שלי להרוויח כסף, ואני צריך להושיט יד ולקחת אותו כשמציעים לי", אמר בלונדון. בעצת מאמנו, החליט שלא להמשיך עם יתר המשלחת לסקנדינביה, שם נקבעו לו מספר מירוצים נוספים, ובמקום זאת עלה על ספינה בחזרה לארצות הברית. בוועד האולימפי האמריקאי זעמו על האדם השחור שהעז להפר את מילותיהם של האנשים הלבנים, שכחו בן רגע את השירות העצום שעשה לאומה האמריקאית ימים ספורים קודם לכן עם ארבע מדליות זהב (100 מטר, 200 מטר, ריצת שליחים וקפיצה לרוחק), והחליטו להשעותו באופן מיידי מכל התחרויות העתידיות.
בבת אחת, בגיל 23, הקריירה הספורטיבית של ג'סי אוונס פחות או יותר הסתיימה.
אשתו, רות, הגיעה עם הוריו של מדליסט הזהב לניו יורק כדי לקבל את פניו עם שובו הביתה. השלושה גילו כי להיות המשפחה של ג'סי אוונס, אולי הספורטאי המפורסם בעולם דאז, זה נחמד מאוד - אבל אל להם לשכוח עובדה מהותית אחת: הם עדיין שחורים. בית המלון הראשון אליו נכנסו סירב לקבלם, וכך גם השני, השלישי והרביעי - ארבעה בתי מלון שונים דחו את משפחת אוונס. מצעד ניצחון חגיגי אמנם חיכה לאלוף החדש ברחובות העיר, אך כשהתאכסן בבית מלון יוקרתי שכן הסכים לארח אותו ואת משפחתו, אולץ להשתמש במעלית השירות בלבד.
על קבלת פנים רשמית בבית הלבן אפילו אי אפשר היה לחלום. 18 ספורטאים שחורים התחרו וקטפו 14 מדליות עבור ארצות הברית באולימפיאדת 1936 בברלין, אולם רק הלבנים הוזמנו להיפגש עם הנשיא דאז, פרנקלין רוזוולט. אוונס נשאל שוב ושוב על כך שלא "זכה" לפגוש את היטלר לאחר הניצחונות המופלאים בגרמניה, וטען: "היטלר לא נפנף אותי. כשחלפתי על פניו עשיתי לו שלום והוא עשה לי שלום בחזרה. זה היה FDR שנפנף אותי. לא קיבלתי אפילו מברק". גם הארי טרומן, שהחליף את רוזוולט, לא טרח להזמין את אוונס לבית הלבן. דווייט אייזנהאואר היה הנשיא האמריקאי הראשון שנפגש עם אחד הספורטאים החשובים בתולדות המדינה, וגם זה קרה רק ב-1955, 19 שנה אחרי ברלין. בספטמבר 2016, ניסה ברק אובמה לתקן חלק מהעוול כשהזמין לבית הלבן את משפחות 18 הספורטאים השחורים שלא זכו לכבוד בחייהם. "הוא היה כל כך שמח מזה", אמרה נכדתו של אוונס, מרלין דורץ'.
אבל זה, כאמור, התרחש רק 80 שנה אחרי האולימפיאדה. ב-1936, חודשים ספורים אחרי ששב מגרמניה, ג'סי אוונס הוגלה מעולם הספורט לעולם התרבות וניסה לנווט בין ההצעות השונות - רובן ככולן תעלולים יח"צניים ותו לא. כדי לבחור את הטובות ביותר חתם על חוזה עם האמרגן מרטי פורקינס, שייצג בין היתר את ביל "בוג'נגלס" רובינסון, רקדן הסטפס שהיה לבדרן השחור המצליח, ואולי החשוב ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים. אנשים רבים רצו לנצל את שמו של אוונס לטובתם האישית, והספורטאי הצעיר והעני לא יכול היה להרשות לעצמו לסרב לכסף. "אחרי שחזרתי עם ארבע המדליות שלי היה ברור מהר מאוד שכולם רוצים לטפוח לי על השכם, ללחוץ את ידי או להזמין אותי לסוויטה שלהם", אמר פעם, "אבל אף אחד מהם לא היה מוכן להציע לי עבודה". כך נוצרו מצבים הזויים למדי, בראשם מירוץ מפוקפק בקובה.
התכנית המקורית היתה לארגן מירוץ שיפגיש את אוונס עם קונרדו רודריגס, האצן המהיר ביותר בקובה, אולם הוועד האולימפי האמריקאי שוב התערב, ואיים על רודריגס שאם ישתתף באירוע המיוחד, לא יוכל להתחרות בארצות הברית. רודריגס פרש, ומארגני תחרות הראווה הגיבו במהרה עם מירוץ חלופי. וכך, במחצית של משחק כדורגל מקומי, אל מול קצת פחות מ-3,000 איש, ג'סי אוונס התייצב לקרב הגדול ביותר שלו עד אותו רגע - ריצת 100 יארד (91.4 מטר) מול סוס מירוצים בשם חוליו מקו. האמריקאי, שקיבל יתרון של 40 יארד (36.5 מטר) על פני יריבו האימתני, הצליח להפתיע ולחצות ראשון את קו הסיום בזמן של 9.9 שניות, מה שהקנה לו 2,000 דולר. "היה לו מזל", אמר בעלי הסוס על אוונס. "אם המסלול היה ארוך יותר בכמה יארדים, היינו דורסים אותו".
בסיום, נשאל אוונס האם היה מוכן להתחרות מול בעל חיים גם בלי לקבל יתרון. "כן, בתנאי שהחיה שיבחרו לא מהירה בצורה יוצאת דופן", אמר. אבל במבט לאחור, קשה להרגיש בנוח עם המחשבה על אלוף אולימפי שחור, שמתחרה מול בעל חיים בשביל כסף. "זה היה משפיל, אלוף אולימפי מתחרה מול סוס", הודה שנים רבות לאחר מכן, לאחר שצבר גם מירוצים מול כלבים, מכוניות ואופנועים. "המירוצים הללו גרמו לי לבחילה. הרגשתי כמו פריק... אבל מה הייתי אמור לעשות? היו לי ארבע מדליות זהב, אבל אי אפשר לאכול מדליות זהב".
אם כל זה נשמע מוזר, יש לציין שאנחנו עדיין מדברים על שנות השלושים של המאה שעברה. המירוץ של אוונס מול הסוס, למשל, התרחש 19 שנה לפני רוזה פארקס. "כשחזרתי למדינה בה נולדתי", אמר ב-1971, "עדיין לא יכולתי לנסוע בקדמת באוטובוסים". בלית ברירה, המשיך לבדר את מי שרק שילם מספיק. ב-1937 הצטרף לתחנת רדיו והשלים הכנסה בתזמורת, ב-1938 החל לעבוד במחלקת הגנים של עיריית קליבלנד ובמקביל הקים חברת ניקוי יבש שהבטיחה "ניקוי תוך שבע שעות על ידי הרץ המהיר בעולם", ושקרסה תוך זמן קצר. בלית ברירה, הודיע על פשיטת רגל. "ג'סי היה מוכשר בבזבוז כספים כמו בריצה", נכתב עליו באחת הביוגרפיות. "עם כסף טוב שהגיע מהאירועים, הוא לא הצליח לחסוך שום דבר, והוציא הכל על בתים חדשים, בגדים יפים ומכוניות יוקרה, דברים שלא היו לו כילד".
במובן מסוים, את מה שלא יכול היה לעשות אוונס בריצה הוא עשה בעולם העסקי. "להיות בתנועה, זה תמיד מה שרציתי", אמר פעם. "זה מה שהפך את הריצה לכל כך טבעית עבורי. שנאתי לשבת או לעמוד במקום". אז הוא לא ישב, ולא עמד במקום, אלא היה בתנועה מתמדת: ב-1940 חזר לאוהיו סטייט בניסיון להשלים את התואר שיאפשר לו למצוא עבודה כמאמן, אך לא השיג ציונים מספיק טובים ונשר. במלחמת העולם השנייה קיבל עבודה כמדריך כושר בצבא האמריקאי, ב-1943 נשכר על ידי חברת פורד, ובהמשך הצטרף למסעות של הארלם גלובטרוטרס ועזר להקים ליגת בייסבול לשחקנים שחורים. עד התפרקותה, זמן קצר לאחר מכן, שעשע את הקהל, בין היתר כשהתחרה, שוב, נגד סוסים. "לא היתה טלוויזיה, פרסום או עסקאות חסות בתקופה ההיא", אמר ב-1971, "לפחות לא לאדם שחור".
ב-1950 נבחר על ידי סוכנות הידיעות AP לאתלט הגדול ביותר במאה שהגיעה למחציתה, מה שרק העמיק את האבסורד שהיה חייו של ג'סי אוונס: ספורטאי אגדי שלא מתחרה בתחרויות של ממש. "למשך תקופה הייתי אחד האנשים המפורסמים על כדור הארץ", כתב באוטוביוגרפיה שלו, "אבל במהרה גיליתי כמה ריקה יכולה להיות התהילה, וכמה קל להיות מנוצל על ידי אנשים שהשתמשו בה, ובי, לתועלתם האישית". גם לאחר שהפסיק לקחת חלק באירועי ראווה שלאו דווקא עשו עימו חסד, הוא המשיך להיות בתנועה, הסתובב לכל אורך ארצות הברית והחל בקריירה חדשה כנואם. "זו היתה תקופה איומה בשבילו", אמרה בתו בראיון ל"גרדיאן" ב-2000. "לקחו לו את הקריירה, לקחו לו את החיים. היום, זה כמו שהמנהלים יחליטו שהקריירה של טייגר וודס הסתיימה. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך טייגר היה מרגיש, ואיך יתר העולם היה מגיב אם בגיל 24 הוא היה מתבשר שאסור לו לחבוט באף כדור גולף בתחרות אמיתית מעתה והלאה?"
זו היתה תקופה לא פשוטה גם עבור שלוש בנותיו של אוונס ואשתו, רות, בה בגד יותר מפעם אחת, על פי הדיווחים. "אמא שלי היתה צריכה להיות מאוד חזקה. היא היתה בודדה", אמרה בת אחרת, גלוריה המפיל, באותו ראיון ב"גרדיאן". "ישבתי ליד מיטתה בלילה ודיברתי איתה במשך שעות. הייתי החברה היחידה שהיתה לה". אוונס סיפר שהיה חוזר מהמסעות שלו עם צמיד משובץ יהלומים עבור אשתו וצעצועים עבור הבנות, אבל "אינטימיות לוקחת זמן, והזמן שלי עבר בניסיון להרוויח כסף אותו אוכל להוציא על שיקום האינטימיות הזאת.. כמו אדם בחול טובעני, ככל שהתקשיתי יותר, כך שקעתי עמוק יותר".
זה כלל לא שינה האם היו 5,000 איש שהגיעו לראות אותו נואם, או 100. לזכותו של אוונס ייאמר שהיא סיפק את הסחורה - הוא היה כריזמטי, המסרים שלו היו מעוררי השראה ומעצימים, אבל כדי לקיים את המציאות הזאת, צריך היה לחרוש את ארצות הברית, למרחקים כוללים של למעלה מ-320 אלף ק"מ בשנה כדי להצליח להגיע ל-80-90 אירועים שונים, כפי שנכתב ב"ספורטס אילוסרייטד" ב-1972. החיים הללו סידרו לו 75 אלף דולר בשנה, ולהוציא את הריחוק מהמשפחה, אוונס היה שמח בחלקו: "אני עובד עבור תלוש המשכורת שלי כמו כל אחד אחר ויש לי שגרה. יש לי נאום אחד על מוביטציה וערכים, אחד על דת, אחד על פטריוטיזם, אחד על שיווק וסטטיסטיקה ואחד על מכירות". רוב הזמן, סיפר, הוא מדבר בפני ילדים, מנסה להסביר להם ש"הפרסים מתקלקלים והתעודות דוהות. הזהב הופך ירוק, הדיו הופך אפור וכבר אי אפשר לקרוא מה כתוב על התעודה או על התג".
על אף הדברים היפים הללו, אוונס לעתים ספג ביקורות מבית על כך שלא התייחס מספיק לעוולות שנעשו לו, ובטח שלא לאלו שנעשו לאנשים שחורים אחרים בארצות הברית. "העובדה שמעולם לא התחבר למה שמרטין לותר קינג סימל אומרת הרבה", כתב עליו אחד הביוגרפים שלו, וויליאם בייקר. "בלב לבו הוא רצה שוויון זכויות לשחורים, אבל הדרך להגיע לשם היתה שונה מאלה של קינג ודומיו, שלא לדבר על מלקולם אקס. לג'סי אף פעם לא היתה סימפטיה לאנשים שהתנגדו לסדר הקיים, כי הוא גדל בתקופה בה כדי להתקדם בחיים היית צריך לחייך, ולא להיפך".
ב-1968 אוונס אפילו מצא עצמו בצד הלא נכון של ההיסטוריה, כשהתנגד להצדעת הכוח השחור של טומי סמית' וג'ון קרלוס באולימפיאדת מקסיקו. "האגרוף השחור הוא סמל חסר משמעות", אמר. "כשאתה פותח אותו, אין לך אלא אצבעות - אצבעות חלשות וריקות. הפעם היחידה בה לאגרוף שחור יש משמעות היא כשיש בתוכו כסף. שם נמצא הכוח". בספר "השתניתי", שפרסם ב-1972, חזר בו וכתב: "הבנתי עכשיו שלוחמנות, במובן הטוב ביותר של המילה, היא התשובה היחידה לאדם השחור. כל אדם שחור שלא היה לוחמני ב-1970 היה עיוור או פחדן".
ארבע שנים לפני מותו, זכה אוונס לכבוד האולטימטיבי כשקיבל את מדליית החירות הנשיאותית מג'ראלד פורד. בשנותיו האחרונות מצא נחלה מסוימת כשהעביר את משפחתו לפיניקס, אולם 35 שנה של עישון סיגריות עשו את שלהן, ובסוף 1979, אושפז לראשונה בשל סרטן ריאות. הוא היה משוכנע שישרוד אותו, אך גופו לא הגיב היטב לטיפול. ב-31 במרץ, 1980, יממה לאחר ששקע בתרדמת, מוקף באשתו ובבני משפחתו, ג'סי אוונס מת בבית החולים בטוסון. כמעט חצי מאה עברה מאז האולימפיאדה בברלין, ובין אם פעל באופן אקטיבי כדי לשנות את המציאות או שהציץ מהצד, אוונס היה חלק חשוב מאוד במאבק ההיסטורי של השחורים בארצות הברית על שוויון זכויות. והפעם, בניגוד ל-1936, נשיא ארצות הברית הכיר בקיומו, לשם שינוי.
"הניצחונות האישיים שלו, העבודה עם ספורטאים צעירים והיותו שגריר לא רשמי מעבר לים מהווים מורשת עשירה ליתר האזרחים", ספד לו ג'ימי קרטר. "כנראה שאף ספורטאי אחר לא סימל בצורה טובה יותר את המאבק האנושי בעריצות, עוני וגזענות".