אני לא פרופסור ולא דוקטור אבל הופתעתי (מאוד!) שהמשחק בין מכבי תל אביב לאנאדולו אפס התקיים עם אוהדים ביציע, והופתעתי (מאוד מאוד!) שלמשחקים בין הפועל ירושלים למכבי תל אביב ומכבי חיפה לבאר שבע אושרו להגיע 9,000 ו-20 אלף אוהדים בהתאמה. כי היתה דיס-אינפורמציה מטורפת בין מה שניסו להעביר לנו, האזרחים הפשוטים והבורים, ולא הבנתי: האם אנחנו במצב רציני בואכה אפוקליפטי, ואז אין יוצא ואין בא ועוצר אפילו על הסופר, או שהכל בשליטה וזו רק שפעת ששונאת מבוגרים, ובואו ננסה להתנהג כרגיל בזמן שמיטב המוחות מחפשים חיסונים. ובגלל שכולנו משלימים עכשיו דוקטורט שקרי בנושא קוביד-19, כמשימת רשות קראתי מאמר שמשווה בין ההתנהגות של פילדלפיה לסנט לואיס במגפה המטורפת של 1918 סביב מחלה אחרת, מסתורית, שנקראה… שפעת.
כל העניין נסוב סביב מהירות ואיכות התגובה להתפרצות. מצד אחד פילדלפיה שלנו, שמחה וזורחת, שגילתה הדבקה במחוזותיה כבר ב-17 לספטמבר של אותה שנה, אבל העריכה שזה יעבור, בטח בפרפרזה להיום אמרו שם החבר'ה "מה אתם לחוצים, כולה שפעת, זה כמו קורונה". העיר המשיכה בעצימות גבוהה, מפגשים צפופים נערכו, בוסות הוחלפו, מצעד ענק זרם ברחבי העיר. רק ב-3 באוקטובר סגרו שם את הכול, כולל הכול, אבל זה היה מאוחר מדי. לעומתה היתה סנט לואיס, שם נחשפו למחלה הצוררת ב-5 באוקטובר ובתוך יומיים עשו סטופ וחסמו הכול. תחזרו לגרף המצורף מעלה. תראו את פילדלפיה בקו. תראו את סנט לואיס במקווקוו. אז אמנם אנחנו בישראל לא טובים כמו סנט לואיס, לקח לחבר'ה כאן יותר מדי זמן לסגור את הכול, אבל בהתחשב במצב ובכמה שפילדלפיה היא יענו איטליה, עדיף להיות סנט לואיס. לא רק שאני מבסוט שחסמו הכול, אני - הלא פרופסור, הלא דוקטור, המצונן תמידית - חושב שהיו צריכים לחסום הכול הרבה קודם (כן, כן, אני יודע, היו בחירות שלישיות כי אנחנו מדינה של סתומים - זו כבר מגפה אחרת).
ועכשיו, אחרי שתי פסקאות בגלות, נחזור לנקודה:
צריך לשחק. עם קהל, עם קצת קהל, בלי קהל בכלל. ספורט צריך לשחק, כל עוד אפשר, איך שאפשר.
נשתמש בלברון ג'יימס הלוהט שבימים האחרונים פירק את הקליפרס ואת מילווקי ואת כל ספקניו העונתיים וההיסטוריים - אותו לברון טען שבלי קהל אין סיבה לשחק כי הוא משחק בשביל האוהדים באולם. נעדכן את המלך שהוא לא משחק בשביל האוהדים באולם. עזבו את זה שהוא גם משחק כי זו העבודה שלו, ומשלמים לו 37.4 מיליון דולר העונה כדי שיעשה את זה - אם כבר, ג'יימס והחבר'ה משחקים בשביל האוהדים בכל מקום אשר הם. נכון, בשביל הבחור מהוליווד שמוריד רבבות על כרטיס לשורה הראשונה, אבל גם בשביל משלוחן האוכל מסן דייגו, מעצב השיער מסן פרנסיסקו ופקיד השומה מסן מרינו. ימים מבאסים עוברים על כולנו, מי שנדבק ומי שיידבק ומי שמבודד - בטח בעידן היותר מדי גלובלי ויותר מדי תקשורתי בו החדשות הרעות עוברות כמו וירוס ומדביקות את כולנו בדכדכת. ספורט זו נקודת אחיזה של שפיות, אי של 'וואלה אולי יהיה בסדר אחרי הכול, מתישהו זה ייגמר'.
אל תפספס
ברור. ברור, לברון. ברור שעדיף שבמשחקים שנראה בטלוויזיה יהיו ברקע של הדאנק שלך מאות אוהדים צוהלים, ושכל חסימה שלך תלווה משאגה עוצמתית מהיציעים; ברור שעדיף שמסי ינצח את נאפולי עם עשרות אלפי תיירים בטריבונות. אף אחד לא טוען שלשחק בלי קהל זו אפשרות סבירה. זה חרא של דבר. אבל זה הדבר הכי טוב שיש עכשיו, וכל עוד לשחקנים עצמם אין סכנה (כבר הזכרתי שאני לא רופא?) - צריך לשחק. לטוס, לנוע, להתבודד בין לבין אם אתה מבאסקוניה - אבל לשחק. "אין ערך ספורטיבי", עם כל הכבוד, זו אמרה מכובסת שאני אפילו לא מבין מה היא אומרת. ברור שהתרגלנו לדרייב שהאוהדים נותנים לשחקנים, אבל תחרות מתקיימת גם כשאין תומכים מטווח מטר. תשאלו את החבר'ה מהכדורגל השכונתי או משולחן הפוקר הידידותי ואפילו את האח הקטן שלכם מולו נלחמתם בפלייסטיישן גם כשבסלון לא היו 15 אלף צופים ששואגים "הוא לא יודע, תלחץ R1, הוא לא יודע!!!"
אני אפילו לא נוגע בנקודות הכלכליות החשובות, במה שזה אומר עבור המועדונים והליגות - לבטל משחקים לחלוטין - בצ'מפיונס, ב-NBA, במקומות בהם באמת הכסף מדבר. אלו סעיפים הרבה יותר חשובים ומהותיים למקבלי ההחלטות, אבל עזבו את כל הבולשיט הזה. אני מדבר על המהות. על החיים עצמם. על זה שברור שעדיף לצפות בטלוויזיה במשחק באווירה של בואנוס איירס, אבל כשאין ציפור שיר גם רדיוס הוא זמיר. כל עוד אפשר, אל תקחו לנו את הכדורסל והכדורגל. אם צריך, אפילו נתרגל לשקט, לצרחות של השחקנים, להוראות הפתאום-נשמעות של המאמנים. אם צריך נזפזפ ליובה-אינטר, משחק-על-בלי-קהל, וכן, נצליח ליהנות ממנו. והצלחתי. לא רק מהגול של דיבאלה, גם מההומור הזה של כריסטיאנו שניצל את זה שאין אוהדים שמחכים לו ונתן כיף לכל אחד מאתנו. תודה, כריסטיאנו, אבל אחי, פעם הבאה עם המרפק - בכל זאת, יש הנחיות.
האוטומט שלנו זה לצעוק "אם אין קהל שלא ישחקו". כאילו זה פשוט. כאילו מישהו מאיתנו יודע מה ההשלכות וכמה זמן זה ייקח. מה, לשרוף עונה שלמה? ומה עם הבאה? לבטל את זו? ואם זה יימשך שמונה חודשים - כלום? רק חדשות רעות, בחירות רביעות, נטפליקס וריאליטי? אתם בכלל אוהבים ספורט? ומה תגידו למכבי תל אביב שמובילה בשש נקודות את הליגה, למכבי חיפה שסוף סוף בתמונה, להפועל תל אביב שבפלייאוף, לדורטמונד, ללייקרס, לווילבקין. "זו תהיה עונה עם כוכבית!". בולשיט גם על הקביעה הזו - מוזר, באף ויקיפדיה או ספר שיאים אני לא מוצא את הכוכביות האלה שאמרו שיידבקו. הן תמיד נשטפות עם הזמן. נקווה שגם הקורונה.
במלחמות עולם הספורט עוצר. כנראה שגם בימי המגפה השחורה. כשהספורט עוצר לגמרי אתה יכול להבין שהגיהנום עלה ליגה. אז אם אנחנו עוד לא שם, אם טרם הגענו לאפוקליפסה עכשיו, ספורט צריך לשחק. לא משנה איך, העיקר לשחק. כל עוד מותר, לשחק. עם קהל, עם מעט קהל, בלי קהל. בחיפה ובתל אביב, בברצלונה ובנאפולי, בסנט לואיס ובפילדלפיה, בסן פרנסיסקו ומול סאן מנחם.
כי בסופו של דבר, הדבר הכי לא ספורטיבי בספורט הוא לא לשחק.
orenjos@walla.co.il