גילוי אריות: הכוכב המחליף של מכבי תל אביב ומלחמתו בשבדים

סגולות רבות מיוחסות ליד אליהו וליושביו. תיאוריות ותיקות ועתיקות נכתבו על השדים של ההיכל, על ממוצע הנקודות ששווה הקהל, על המומנטום הבלתי עציר ברגע שמתחילה ריצה של מכבי תל אביב. אבל לאולם הישן ביותר ביורוליג יש תכונה נוספת, שאפשר לסכמה במילה אחת: רחש.

אין כמעט שחקן שלבש את המדים הצהובים במרוצת השנים, ולא חווה את הרחש הזה. הוא בדרך כלל מגיע אחרי עבירה טיפשית (ניק סטאוסקאס, אהלן. מרקוס פוסטר, צהריים טובים). לפעמים אחרי איבוד מגוחך. לעיתים אחרי החטאה מסמרת שיער. אתמול, בדקה השישית, חווה סנדי כהן השלישי את רגע הרחש שלו.

כהן לא ביצע עבירה, לא איבד ולא החטיא. הוא בסך הכל זינק מהספסל בהוראתו של יאניס ספרופולוס, בשלב מוקדם ומפתיע, והכניס את הרבבה ביציעים להלם רגעי. ההתעשתות של כל הצדדים הייתה מהירה: בתוך שתיים או שלוש שניות, הוחלף הרחש מסביב במחיאות כפיים מהוססות; בתוך דקה אחת בלבד הספיק מספר 6 להוביל התקפה, לקלוע במתפרצת, להדביק גג מהדהד ליאניס טימה, לסחוט שתי עבירות תוקף מדווין בוקר ולצלוע בדרך לפסק זמן (או שאולי זאת ההליכה שלו. לא ראינו אותו מספיק במצבים האלה, למען האמת). והכי חשוב: סנדי השלישי הרים את הקהל באוויר. הרחש נעלם כלא היה.

כהן לא היה כוכב הניצחון על חימקי מוסקבה. שמונה שחקנים בקבוצה שותפו יותר ממנו, שלושה קלעו פחות ממנו, והוא אפילו היחיד שזרק לשלוש ולא קלע. אבל הוא היה הפנים של הניצחון הזה.

בהיעדרו של ראש העיר סקוטי ווילבקין, עלו הצהובים עם מטרה שמנוגדת ל-DNA שלהם, בוודאי למשחק ביתי: להאט את הקצב, להתמקד בהגנה ולמנוע השתוללות של יריבתם, אחת הקבוצות המוכשרות, המהירות והמשוגעות ביורוליג.

לשם כך נטל ספרופולוס סיכון, ובחר בחמישייה מוגבלת מבחינה התקפית; במקום לדאוג למחליף של ווילבקין, הוא העדיף לוודא שאלכסי שבד לא יעשה מעשי ווילבקין. אבל מה הטעם בחמישייה הגנתית, אם בתוך שלוש דקות וחצי היא סופגת 13 נקודות, והקבוצה כולה מפגרת 28:21 במאבק על הריבאונדים במחצית הראשונה, כשמולה יריבה שמופיעה ללא שניים משלושת שחקני הפנים המובילים שלה?

בסיומה של המחצית ההגנתית כמעט הכי גרועה של מכבי העונה בבית (47:36), המאמן היווני נפרד מדפוס הפעולה הדי קבוע שלו, ועלה לרבע השלישי עם חמישייה שונה מזו שפתחה את המשחק. הוא ביצע שני שינויים, והם היו קיצוניים לעילא. טיילר דורסי במקום ארון ג'קסון, ודני אבדיה במקום אנג'לו קלויארו. כלומר, הוא חזר ל-DNA ההיכלי והחליט לרוץ במקום לעמוד.

בתוך פחות משלוש דקות טסה מכבי ל-0:12, והפיגור הדו ספרתי תורגם במהירות ליתרון; במחצית השנייה, אותו פיגור 28:21 בכדורים החוזרים התהפך לניצחון 11:23; חימקי, שקטפה תשעה ריבאונדים בהתקפה וקלעה 13 נקודות מהזדמנויות שניות לפני ההפסקה (בדרך ליתרון 11), לקחה עוד כדור חוזר אחד בלבד בצד שלה ב-20 הדקות האחרונות.

והיה עוד אחד, אלייז'ה בריאנט שמו, שהתמנה למ"מ ווילבקין. כאקס פקטור, הוא ביטא את פריחתה ועצירתה של מכבי תל אביב העונה; עד לפני חודש הוא היה בשיאו, עמד על 50 אחוזים לשלוש וניפק את האופציה ההתקפית הנוספת שכל כך נדרשת כדי לא לאפשר להגנות היריבות להתמקד אך ורק בכוכב הראשי. אבל בשלושת השבועות האחרונים, כשהצטמק והתכווץ ל-4 מ-15 מחוץ לקשת, כולם - ובעיקר ווילבקין - סבלו.

בריאנט ניצל את מעמדו החדש כדי לקבוע עובדות בשטח. כשארון ג'קסון, קלויארו, קווינסי אייסי ואותלו האנטר לצידו, הוא לקח את חמש הזריקות הראשונות של הצהובים במשחק. וגם כשהאחרים התחלפו, הוא המשיך ללהטט ולהפוך לווילבקין לערב אחד.

ב-28 הדקות שבריאנט שיחק, הוא לקח 37 אחוזים מהזריקות של הקבוצה כולה; וכשהוא היה על המגרש, הוא גם קלע 37 אחוזים מסך הנקודות הקבוצתי. הוא סיים את הערב כשהוא יותר ווילבקין מווילבקין, עם שיא עונתי במכבי של 19 זריקות מהשדה (כשמאחוריו ברשימה: ווילבקין, ווילבקין, ווילבקין, ווילבקין, דורסי, ווילבקין, ווילבקין וכמובן - ווילבקין). עד כמה התופעה קיצונית? אפילו בהפועל אילת הוא העז רק פעם אחת לזרוק יותר במשחק בודד.

הסוד לא היה נעוץ במספר הזריקות או הנקודות, ואפילו לא בנטילת האחריות והמנהיגות בדקות ההכרעה. בריאנט, כמה שזה אולי יישמע מוזר, הראה לאחד הכוכבים הגדולים והעשירים באירופה איך משחקים נכון. "לקחתי שלושה פסקי זמן וניסיתי למצוא פתרון להגנת החילופים של מכבי. ביקשנו משבד לא לזרוק שלשות, אלא לקחת את השחקנים לסל, אבל הוא קיבל החלטות אחרות. הוא קלע, אבל הרבה פעמים גם החטיא. ההחלטות לא היו טובות, היו לנו מיסמצ'ים בפנים, ואמרתי לשחקנים שאין איזון טוב בין הזריקות מבחוץ לאלו שבפנים", אמר מאמן חימקי, רימאס קורטינאיטיס, ויכול היה לתמצת הכל במשפט קצר: "רציתי ששבד ישחק כמו בריאנט".

בשבוע שעבר, לפני הדרבי היוקרתי של מוסקבה ביורוליג, פירסם אתר Sports.ru כתבה המתארת כיצד נתפס שבד בעיני מומחי הכדורסל ברחבי אירופה. התראיינתי לצד עמיתים מספרד, יוון, איטליה, סרביה וליטא, ובין היתר אמרתי שאי אפשר שלא לכבד את הכישרון של הגארד, וברור שהוא אחד הקלעים הגדולים בתולדות הכדורסל האירופי, אבל הקהל הישראלי מעריך יותר כוכבים בסגנון של ננדו דה קולו, לוקה דונצ'יץ' ומילוש תאודוסיץ', שמתמקדים במשחק הקבוצתי ומסוגלים להצטיין גם בימים שבהם יקלעו רק שמונה או עשר נקודות. כל עוד שבד לא יצעיד את חימקי להישג קבוצתי משמעותי, ולא יביא אותה לפיינל פור, הוא לא יזכה לכבוד שמקבלים השחקנים הגדולים באמת, הוספתי.

שבד הוא הנכס הגדול ביותר של חימקי (או שמא יש לומר: חימקי היא הנכס הגדול ביותר של שבד), והוא גם הבעיה שלה. התלות המוחלטת בו משתקת את כל מי שסביבו, ולא חסר כישרון סביבו. סטפן יוביץ' כרכז אולד סקול, טימה כסקורר חסר תקנה בפני עצמו, יונאס ירבקו ובוקר כשחקני פנים מגוונים (וזה עוד בלי אנתוני גיל וג'רמי אוואנס הפצועים) היו אמורים לנפק את המעטפת שתספיק לחימקי כדי לעשות את הצעד הנוסף לעבר השישייה המובילה ביורוליג. אבל זה שוב לא יקרה.

שבד פתח את המשחק בשלושה אסיסטים תוך דקה וחצי, וסיים את המשחק עם עשרה (כשרק פקונדו קמפאסו העילאי מוסר יותר ממנו במחזור כולו). מכבי תל אביב החליפה עליו שומרים בזה אחר זה, והורידה אותו מעט מממוצע הקליעה שלו, אבל הוא בכל זאת הגיע ל-18. יש רק נתון אחד שמתחרה במספר הנקודות שלו: מספר ההחטאות. ואתמול היו לו 17 כאלה מכל הטווחים.

כל עוד הרוסים (מהיום אימרו: השבדים) חשו בנוח ושלטו במשחק, שבד היה תחת שליטה. ולהפך. במחצית הראשונה קלעה הקבוצה 47 נקודות והובילה ב-11, כשהוא מוסר תשעה אסיסטים וזורק 11 פעמים מהשדה ב-16 דקות; במחצית השנייה היא קלעה 30 והפסידה ב-14, כשהוא מוסר אסיסט בודד וזורק עשר פעמים ב-12 דקות.

צפיתי העונה מקרוב בשני משחקים של חימקי: כשהפסידה בהארכה לאולימפיאקוס (אחרי ששמטה תשע נקודות יתרון בדקה האחרונה של הזמן החוקי), ואמש בתל אביב. בשניהם בלטה תופעה אחת - כשמשהו מתחיל להשתבש, הקבוצה חוזרת להרגל הבסיסי והמגונה שלה, וצופה בשבד זורק מכל טווח ומכל מקום, ולעזאזל התוצאה.

בתוספת הזמן בפיראוס, אחרי הקאמבק היווני, שיגר שבד שישה כדורים לסל, והחטיא את כולם; ואתמול, במהלך הרבע השלישי התכליתי של הישראלים, הוא לקח שמונה זריקות מהשדה - והותיר ליתר חבריו רק עוד ארבע. לאורך עשר דקות. קורטינאיטיס ניסה להסתדר בלעדיו ברבע האחרון, אבל ברגע האמת החזיר אותו, שב לנקודת הבסיס ולא שכח להתלונן בסיום.

התנהלותה של חימקי ב-32 השניות האחרונות ממחישה עד כמה הכישרון בקבוצה הזו מתבטל לעומת הפסיכולוגיה הבעייתית שלה. מכבי תל אביב יצאה להתקפה המכרעת ביתרון 77:79, כשלשבדים עבירה קבוצתית אחת בלבד. במקום להפעיל לחץ על כל המגרש, להכניס את מובילי הכדור למלכודות ולייצר תחושת דחיפות, שבמקרה הטוב תוביל לחטיפה ובמקרה הרע תצבור את העבירות החסרות במהירות, היא איפשרה לבריאנט לכדרר באין מפריע למשך 17 שניות.

רק אז היא נזכרה להתחיל לבצע עבירות, צברה ארבע כאלה ב-12 שניות, ולבסוף הותירה לעצמה 2.7 שניות להתקפה אחרונה. והיא, כמה מפתיע, הסתיימה בניסיון שלשה של שבד (שנעצר בכלל בשריקה לצעדים).

מכבי תל אביב, בדרכה לאיסטנבול, צריכה להביט במראה ולהודות: ייתכן מאוד שרוב קבוצות היורוליג, גם הפחות מוכשרות מחימקי, היו מנצלות את הרכבה החסר כל כך כדי לנצח אתמול בהיכל. אבל זה לא אמור לעניין אותה. במאבק על יתרון הביתיות בפלייאוף, זה היה עוד משחק שייכנס לפנתיאון של העונה המוזרה, המורכבת וההרואית הזו.