הפילי שבחדר: האם מותו של "התהליך" אכן מקדם את הסיקסרס לאליפות?

    את התבשיל שנרקח במשך שנים הכניסה פילדלפיה למיקרו בתקווה לקחת אליפות כאן ועכשיו. בינתיים המודל המשונה שבנו קוצץ את הכנפיים של אמביד וסימונס, מבליט את הצד ההגנתי על חשבון ההתקפי ומעלה המון סימני שאלה. האם זה באמת מה שהיא הייתה צריכה?

    עריכת וידאו: ליר שפיגלר

    ערב פתיחת העונה, אחת מהקבוצות שסומנו כמועמדות בולטות לאליפות הייתה פילדלפיה. אחרי שנתיים של הדחות בקרבות עיקשים בחצי הגמר האיזורי הגיע קיץ מלא בשינויים מרתקים, שבעקבותיו הסיקסרס סומנו כיריבים הגדולים ביותר של מילווקי במזרח וכאיום ממשי ללכת עד הסוף. אפילו זאק לואו, הסטיב ג'ובס של עכברי ה-NBA, ניבא שהם ייצגו את החוף המזרחי בגמר הליגה העונה. הנבואה הזו הייתה מעניינת מאוד משום שפילדלפיה היא ממש לא קונטנדרית טיפוסית.

    החוסר טיפוסיות הזו של הסיקסרס באה לידי ביטוי, בראש ובראשונה, בבניית הקבוצה. אחרי שאל הורפורד וג'וש ריצ'רדסון נחתו בפנסילבניה, לסיקסרס יש גודל בכל עמדה ויכולת לעשות חילופים בהגנה בין כמה וכמה עמדות, כשבצבע מחכה ג'ואל אמביד, אחד השחקנים הכי אימתניים באזור הצבע בשני צידי המגרש. תוסיפו לזה את בן סימונס וטוביאס האריס, תתבלו את זה קצת עם הרוקי המעניין מתיס ת'ייבול ויש לכם מתכון לקבוצה הכי גדולה בליגה, עם פוטנציאל להיות קבוצת הגנה רצחנית מסוג שלא ראינו עדיין. כרגע הגודל של הסיקסרס מגן על קשת השלוש בצורה הכי טובה בליגה (הכי מעט זריקות של היריבות, רק 29.0% מהזריקות) ומנתב את היריבות למיד-ריינג' הארור (36.1% מהזריקות, הכי הרבה בליגה).

    בנוסף, הם כופים יותר איבודים ומייצרים יותר נקודות כתוצאה מאיבודים מאשר בעונה שעברה. הם מדורגים במקום השני בליגה ביעילות הגנתית.

    עוד בוואלה! NEWS

    אנתוני דייויס השתיק את ניו אורלינס, קיירי סוגר חשבון, כרמלו חזר ליהנות

    לכתבה המלאה
    ההגנה באה על חשבון ההתקפה? אמביד והורפורד (צילום: GettyImages)

    אבל אי אפשר להיות דומיננטיים כל כך בהגנה מבלי לוותר על משהו בהתקפה. הגודל הזה בהגנה מגיע בעסקת חבילה עם קלעים לא מרשימים וכתוצאה מכך הריווח, מוצר צריכה בסיסי בכל התקפה מודרנית ב-NBA, הוא פגום. הסיקסרס לאו דווקא קולעים רע משלוש (הם קולעים ב-35.0%, באזור של הממוצע של הליגה), אבל הם לא מאיימים. ההגנות לא יוצאות לקלעים שלהם וזה מקשה עליהם להפעיל את ג'ואל אמביד בפוסט אפ ביעילות או להקצות נדל"ן לחדירות של בן סימונס. זה מוביל להמון זריקות מהמיד-ריינג' (33.7% מהזריקות שלהם, רק חמש קבוצות זורקות יותר) ואלמלא הם היו קולעים את הזריקות הללו באחוזים יחסית חריגים כנראה שההתקפה שלהם הייתה מדורגת נמוך יותר מהדירוג הנוכחי שלהם באמצע הטבלה.

    אחוז הקליעה המשוקלל הוא סטטיסטיקה שמודדת את אחוזי הקליעה של כל קבוצה, בתוספת השקלול של העובדה ששלשה שווה יותר מ-2 נקודות. אחוז הקליעה המשוקלל של הסיקסרס (53.0%, 10 בליגה) מוטה כרגע כלפי מעלה משום שהם קולעים באחוזים גבוהים מהממוצע מחצי-מרחק.למעשה, לפי Cleaning the Glass, אם הסיקסרס היו ממשיכים לזרוק לפי פרופיל הזריקות הנוכחי שלהם אבל קולעים בממוצע של הליגה מכל הטווחים, הם היו מדורגים בתחתית הליגה באחוזי קליעה משוקללים ולא מפלרטטים עם הטופ 10.

    מצד אחד, הסיקסרס הם הכי מודרניים שיש עם כל הגודל שלהם בהגנה והיכולת שלהם לבצע חילופים על פני כמה וכמה עמדות. מצד שני, האלמנט הכי מרכזי בכדורסל המודרני - קליעה מבחוץ - הוא הסדק בשריון שלהם. איך מאזנים בין ההגנה להתקפה? איך בוחנים את הקבוצה הזו? איך מנתחים אותה בכלים המסורתיים שלנו למדידת קונטנדריות?

    איך בכלל מנתחים קונטנדרית? השאלה הזו פותחת דיון שלם לגבי מה זו קונטנדרית בכלל, האם יש כמה סוגים ואיפה בדיוק פילדלפיה ממוקמת על הסקאלה הזו.

    מחסור חמור בקלעים. בן סימונס (צילום: AP)

    בגסות, אפשר לומר שבפרספקטיבה היסטורית, הקונטנדריות מתחלקות לארבעה סוגים:

    1. מועמדת לתואר שמקדשת את ההווה על פני העתיד - זה המודל הנפוץ ביותר וזה שאנחנו מכירים הכי טוב. בדרך כלל קבוצה שמועמדת לאליפות לא ממש מתעניינת בבחירות דראפט עתידיות או בפיתוח שחקנים צעירים שיתבשלו רק עוד כמה שנים, אלא יותר בוותיקים מנוסים. בקבוצה כזאת בדרך כלל קשה לשחקנים צעירים לצמוח ורוב הסגל יהיה יחסית מבוגר ובנוי סביב סופרסטארים שנמצאים בשיא הקריירה שלהם. כמעט תמיד הם יהיו לקראת סוף החוזה שלהם, מה שידחוף את הקבוצה עוד קצת להשקיע בהווה על חשבון העתיד כדי למקסם את חלון ההזדמנויות שלה.

    דוגמא קלאסית: כל קבוצה של לברון ג'יימס בעשור האחרון.

    2. מועמדת לתואר שבנויה סביב סופרסטארים שחתומים לטווח ארוך - לקבוצה כזו יש יחסית שקט תעשייתי והיא יכולה לתכנן את הבנייה שלה כמה שנים קדימה, בידיעה שהיא תהיה רלוונטית גם בשנים הבאות וששחקנים ירצו לבוא לשחק עם הסופרסטארים שלה. עם התקצרות החוזים בליגה המודל הזה הופך להיות יותר ויותר נדיר.

    דוגמא קלאסית: גולדן סטייט לפני שקווין דוראנט חתם.

    3. מועמדת לתואר שבנויה סביב סופרסטארים צעירים - אלו הקבוצות שזכו בלוטו, משום שיש להן כוכבים צעירים שיכולים להוביל אותן לתואר ועדיין משתפרים ובנוסף, הכוכבים הללו עדיין נמצאים על חוזה רוקי או רק סיימו אותו ולכן הפרי אייג'נסי שלהם עוד לא נראה באופק. לפעמים קבוצות כאלו יכולות להיות שאננות מדי ולפספס את חלון ההזדמנויות שלהן (ראה ערך הדוגמא הקלאסית של הקטגוריה הזו), אבל אם הקבוצות הללו יודעות לשחק בקלפים שהן קיבלו, החלון שלהן לאליפות יישאר פתוח לזמן הארוך ביותר.

    דוגמא קלאסית: אוקלהומה סיטי ת'אנדר בין 2010 ל-2016.

    4. סן אנטוניו ספרס - הם תמיד היו קטגוריה משל עצמם.

    איפה המקום של פילדלפיה בכל הסיפור הזה? עד תחילת העונה שעברה בהחלט היה אפשר להסתכל עליהם כמייצגים הגאים של מודל מספר 3, עם אמביד וסימונס כפנים של הפרנצ'ייז ועתיד ורוד לפניהם. התהליך של סם הינקי הוכתר כהצלחה והיה אפשר לדמיין בקלות את הסיקסרס כחלק כלשהו מהמאבק על האליפות בעשור הקרוב. הם עדיין לא היו בשלים לגמרי ללכת עד הסוף, אבל לגמרי היה אפשר לראות את קווי המתאר של הקונטנדרית שהם יהיו.

    אלא שבשנה האחרונה אלטון בראנד, הג'נרל מנג'ר הנוכחי של הסיקסרס, לחץ פאסט פורוורד על כל תהליך ההבשלה של הסיקסרס כמועמדת לאליפות. בעונה שעברה הטריידים שלו על ג'ימי באטלר וטוביאס האריס לקחו את התבשיל הזה שסם הינקי החל לבשל אי שם ב-2013 והכניסו אותו למיקרו. השינויים שהוא עשה בקיץ כבר שינו את כל המרקם של הפויקה של פילי.

    פילדלפיה היום היא סוג של קונטנדרית היברידית. יש לה אלמנטים של מודל מספר 3, אבל יש לה גם לא מעט אלמנטים של מודל מספר 1. מצד אחד, אמביד וסימונס אמורים להמשיך איתנו עוד הרבה מאוד שנים קדימה. מצד שני, אל הורפורד וטוביאס האריס נמצאים בשיא שלהם עכשיו. אין להם זמן לחכות שהתבשיל יהיה מוכן. המאבק הזה בין ההווה לעתיד מזכיר מאוד את הקשיים והבלבול של דני איינג' בבוסטון בשנים האחרונות. אלו צרות של עשירים, אבל אלו עדיין צרות.

    אלמנט נוסף שמבלבל אצל הסיקסרס הוא שהכוכבים הצעירים שלהם לאו דווקא עדיין משתפרים. גם ג'ואל אמביד וגם בן סימונס חווים ירידה במספרים שלהם העונה, ולמרות שההסבר המתבקש הוא ירידה בדקות של אמביד והאינטגרציה של הורפורד וריצ'רדסון במערכת, לא צריך להקל בזה ראש.

    אין זמן לבזבז. טוביאס האריס (צילום: AP)

    נתחיל מאמביד. הכוכב הקמרוני אמנם משחק פחות דקות (מה שיביא אותו יותר רענן לפלייאוף), אבל זה לא השפיע על היעילות שלו לטובה. הוא עדיין קולע באחוזים נמוכים יחסית לשחקן בגודל שלו (אחוז קליעה משוקלל של 50.0%, אחוזון 21 מבין הסנטרים בליגה) והוא לא סוחט יותר עבירות או מגיע יותר לקו. מנגד, בהגנה הוא מגן על הטבעת בצורה פחות טובה מבעונות קודמות (61% באזור הטבעת לעומת 53% בעונה שעברה).

    אפשר להגיד בבטחה שאמביד הוא הנפגע העיקרי מחוסר הריווח. בעונות הקודמות הוא שיחק הרבה לצד ג'יי ג'יי רדיק שפתח עבורו את המשחק וגיבש איתו משחק בין-שניים מאוד יפה. העונה אין לג'וג'ו פרטנר בהתקפה והוא נאלץ להתמודד עם הגנות שמתמקדות בו יותר, ותצוגת ה-0 נקודות מול טורונטו הייתה סימפטום לקושי שלו העונה בהתקפה. עוד מוקדם להגיד שאמביד נחלש העונה (הוא פחות או יותר מעמיד את אותם מספרים פר 36 דקות), אבל אי אפשר להגיד שהוא השתפר.

    הבעיה היא שגם הסופרסטאר הצעיר השני של הסיקסרס לא מראה התקדמות. בן סימונס אמנם קלע החודש את השלשה הראשונה בקריירה שלו, אבל עצם העובדה שאנחנו חוגגים את השלשה הזאת כאילו סימונס פתר את המשפט האחרון של פרמה רק מראה כמה הוא לא בכיוון. הוא מאיים פחות על הסל העונה (זורק פחות, קולע פחות, מגיע פחות לקו) ובקושי זורק מחוץ לצבע (97% מהזריקות שלו מגיעות מאזור הצבע. כן, קראתם נכון). בכדורסל של היום, קשה מאוד לבנות קבוצה התקפית איכותית עם שחקנים שלא מהווים איום מחוץ לצבע. לסיקסרס יש שניים כאלו.

    זו אחת הבעיות העיקריות בהיברידיות של הסיקסרס. אם הם היו נשארים במודל מספר 3 אולי היינו יותר סבלניים לכאבי הגדילה של אמביד וסימונס, אולי היינו נותנים להם יותר זמן למצוא את נקודת הג'י במערכת היחסים שלהם ואולי היינו מאפשרים להם בסופו של דבר להגיע לתקרה שלהם לאט לאט. אבל במודל מספר 1 אין זמן לכאלו דברים, הכל מואץ כדי להגיע כמה שיותר מהר לתקרה הקבוצתית העונה, אבל יכול להיות שזה בא על חשבון זה שסימונס ואמביד לעולם לא יגיעו לתקרה האישית שלהם בעתיד.

    התהליך המואץ פוגע בצעירים? אלטון ברנד GettyImages)

    יכול להיות שזה לא כל כך נורא? לפילי עדיין יש נט רייטינג חיובי מאוד (4.6+, עשירי בליגה) ולחמישייה הפותחת שלהם, עם אמביד וסימונס וכל בעיות הריווח, יש נט רייטינג רצחני (21.3+). בפלייאוף הרוטציה תתקצר וכבר ראינו איך הגודל של הסיקסרס יוצר בעיות בפוסט-סיזן. אז אולי מה שיש להם זה מספיק? אולי, למרות הגמגומים והקושי, הם יותר מתאימים לפלייאוף?

    אנחנו צריכים להתחיל להתרגל: בעידן שאחרי הווריירס כבר לא צריך להיות קבוצה מושלמת כדי לקחת אליפות. גולדן סטייט קבעה סטנדרט מאוד גבוה לזכייה בתואר, אבל לא בטוח שאלופת 2019/20 תצטרך לעמוד בו. גם קבוצה פגומה כמו פילדלפיה יכולה ללכת עד הסוף. גם קבוצה שלא מתאימה לשום תבנית שאנחנו מכירים יכולה לגעת בגביע לארי אובריאן.

    זו הסיבה שפילי היא אחת הקבוצות הכי מרתקות למעקב העונה, כי זכייה שלה בתואר יכולה לגרום לכל מנהלי הליגה לעשות חישוב מסלול מחדש. יכול להיות שהתבניות שהליגה התכנסה בהן בשנים האחרונות - משחק מהיר ועתיר שלשות, ריווח מקסימלי, שחקני הגנה עם מוטת ידיים של דרקון, ביג-מנים אתלטיים שרצים לכיוון הטבעת אבל גם יכולים לקלוע מבחוץ - עשויות להתערער. אם זה יקרה, אולי נראה עוד מנהלים מנסים לבנות קבוצות מעולות ופגומות ומרתקות כמו פילי.

    הקבוצה המושלמת כבר לא גרה כאן יותר. גולדן סטייט חוגגת אליפות (צילום: GettyImages)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully