בכל מרדף מכוניות שמכבד את עצמו נראה את הסצנה הבאה: בשיא האקשן, אחרי שראינו את נהג השודים המדופלם - למשל בייבי דרייבר - משתמש בכל תעלול אפשרי אבל לא מצליח לאבד את רודפיו, הוא יפנה לטריק הכי יעיל בספר. לדבר שלכאורה מנוגד לכל הרעיון הזה, של מרדף. כי הרי המטרה היא להיות הכי מהיר ולהיעלם. אבל בכל כך הרבה סצנות הנמלט מנצח בזכות המהלך ההפוך: ברגע הקריטי הוא דופק ברקס, שולח את רודפיו קדימה בפול-ספיד ושלום על ישראל. כי להיות מהיר זה קל, פשוט לוחצים הכי חזק על הגז. אבל להיות איטי כשכולם לצדך טסים זה הכי מהיר שיש.
ובזמן שלכך כל הרבה כוכבים בליגה יש שני הילוכים - מהיר ומהיר מאוד - לוקה דונצ'יץ' מציג ספירה אחרת לגמרי. אצלו הגיר מסודר הפוך. כשהוא מעביר הילוך הוא הופך איטי יותר. כמו בייבי דרייבר, הם אפילו דומים, דונצ'יץ' מציג גאונות ששמורה לגדולים ביותר, והכוונה באמת - לגדולים ביותר. המשחק החלש ביותר שהציג העונה, השבוע מול הקליפרס, רק מחזק את כל ההתלהבות ממנו. כי כשילד כזה, זר, מסיים משחק כזה off (0 מ-8 ל-3, 7 איבודים) מול שני מפלצות-הגנה כקוואי וכג'ורג' עם 22 נקודות, 8 ו-6, 14 מ-16 מהקו, כנראה שבאמת יש פה משהו מיוחד. ב-10 המשחקים האחרונים שלו, כולל אתמול, הוא עם 32.5, 10.1 ו-9.8. די, נו.
מכונת הרייטינג החדשה של אמריקה לא מאכזבת, והדבר המהיר היחיד אצל לוקה דונצ'יץ' הוא קצב הטיפוס למדרגה הגבוהה ביותר בעולם. את הנתונים אתם כבר מדקלמים לבד, הסיפתח של העונה מבחינת מדד PER מציב אותו במקום הראשון - אי פעם! - בטופ-10 בו נמצאים רק יאניס, לברון, צ'מברלין, ג'ורדן וסטף קרי. וזהו. בתוך חודש הפך לוקה מהערת שוליים מספרית בסוכנויות ההימורים ל-MVP, ל-16 ל-1 לפני שבועיים, ל-4 ל-1 אתמול. המניה גז, הילד ברקס.
דונצ'יץ' מחזיק בחבילה המלאה, זה ברור. כל מאמן יריב, כולל דוק ריברס שניצח אותו הלילה, מדבר עליו כאל משהו לא רגיל, בטח שלא לגיל. אבל מה שהכי בולט אצלו זה שינוי המהירות הבלתי ניתן לעצירה - מאיטי למאוד איטי. אם משהו הפחיד את הסקאוטים טרם בחירתו בדראפט, זו האתלטיות שלו. כלומר, לכאורה, היעדרה. אבל הסקאוטים כבר לא מפחדים. רק השומרים. פיק-נ-רול, שלשת סטפ-בק, חדירה לסל, הטסת כדור בלייזר א-לה לברון לשלשה מהפינה - כל האופציות פתוחות גם כך - והוא עוד חווה את הכול בהילוך איטי. בגלל הקפאת הזמן אין בהתקפות שלו נקודה עיוורת, ויק סייד - בעיניו הפרקט פנורמי. בהתקפה של דונצ'יץ' יש יותר מ-24 שניות, שבריר רגע שלו הוא עולם ומלואו, צעד וחצי זה חצי מרתון.
עוד בוואלה!
וזה מה שמדהים בו. כשנכנסים לליגה הזו כישרונות צעירים בוסריים כולם אומרים 'הם עוד יתרגלו לקצב של המשחק'. דונצ'יץ' לא מתרגל ולא מנסה להתרגל - להפך, הליגה צריכה להתרגל אליו. שבו מול כל תקציר משחק שלו, ותתמכרו: כמעט ואי אפשר להישאר איתו בהגנה. הוא אפילו לא בורח לך, זה כאילו אתה בורח לו. הוא לא מחליט מראש מה יעשה - הוא לא צריך. יש לו יותר זמן מלכל אחד אחר לבחון את הסיטואציה, לקרוא את המפה, לבחור את האופציה הטובה ביותר. מול רוב שומרי הליגה זה פשוט לא כוחות.
וזו הסיבה למגה-התלהבות, יש שיגידו עודף-התלהבות מהסנסציה מסלובניה. כי רוב חובבי הליגה צופים בלברון, ווסטברוק, יאניס, אתלטים שלא מהעולם הזה; הם לא יכולים לקפוץ כמוהם, לרוץ כמוהם, להטביע כמוהם. ההתלהבות מהם היא קודם-כל פיזית ורק אחר כך מהכדורסל שלהם. "אם היה לי גוף כזה, גם אני הייתי יכול", ובלה-בלה כאלה. אבל לשחק כל כך לאט, כמו דונצ'יץ', כל אחד יכול, ולכן ההתלהבות ממה שהוא עושה גדולה אפילו יותר. כי הוא עושה אותו דבר עם פחות, ובעתיד יעשה עוד יותר. על כל שחקן מהיר יבוא מהיר יותר, ועל כל שחקן חזק יבוא חזק יותר, אבל הוא מבטל את התחרות. הוא משחק בממד אחר. דאלאס עדיין לא מספיק חזקה כדי להגיע רחוק באמת, המאבס צריכים עוד כמה כלים, למשל איגודאלה, ולא רק הוא, אבל אל דאגה: בקצב הזה הכול יגיע מהר מהצפוי, וכן, גם הטבעת. חכו ותראו. מה שכן, האדם היחיד שיצטרך לחכות לכך יותר מכולנו הוא לוקה. מסכן, מעניין כמה זמן אצלו זה שנתיים. בייבי דרייבר, בייבי בולר.
orenjos@walla.co.il
