המציאות הכתה במונטי וויליאמס רק שנה אחרי. זה היה לילה חורפי באוקלהומה סיטי, ושניים מחמשת ילדיו הקיאו את נשמתם בתורות, עדות מלוכלכת מדי לווירוס בטן שמסתובב בבית. ההפרשות עשו דרכן לשטיח, למיטה, למצעים, מילאו את חדר האמבטיה - בלגן מהסוג שיפה לו יותר מזוג ידיים אחד.
אבל מונטי וויליאמס היה לבד, ואחרי שהחליף סדינים ופיג'מות, שטף את הרצפה, חיטא את האמבטיות, החזיר את הזאטוטים למיטות וסוף סוף ניסה לעצום עין, מחשבה אחת לא נתנה לו מנוח:
מה אינגריד הייתה עושה עכשיו?
ומה, לעזאזל, מה קרה לחיים שלי?
ב-8 בפברואר 2016 חייו של מונטי וויליאמס עדיין היו כתמול שלשום. אוקלהומה סיטי, הקבוצה בה שימש עוזר מאמן, בדיוק חזרה ממשחק חוץ בפיניקס. שם, בעיר שבה ינסה לשקם הכל שלוש שנים אחר כך, חווה בפעם האחרונה את החיים ההם שלפני הבום הגדול, חיים שנראים כל כך רחוקים עכשיו.
למחרת בשעות הערב הסיעה אשתו אינגריד שלושה מילדיהם בג'יפ השברולט המשפחתי הביתה אחרי משחק כדורסל - איך לא - של הבת הבכורה.
במסלול הנגדי נסעה סוזנה דונלדסון, אישה בת 52 עם כלב על הברכיים וכמויות של סמים ממריצים בדם. היא דהרה במהירות של למעלה מ-90 קמ"ש בכביש של עד 40, איבדה שליטה ונהדפה לצדו השני בדרך להתנגשות חזיתית. הילדים פיית' (15), ג'אנה (13) ומיקה (8) יצאו ללא פגע, אולם אמא אינגריד נפצעה קשה. כעבור יומיים, בזמן שהמשפחה מתפללת ליד מיטתה, מתה.
מונטי, קרייריסט NBA עם קילומטראז' מכובד הן כשחקן והן כמאמן, ידע שזה הזמן לזנוח את הכל. בבת אחת, צנח הכדור הכתום מטה בסדר העדיפויות. עכשיו יש לו שש נפשות להציל - חמש של ילדיו, וגם את זו שלו.
אל תפספס
ההירתמות בימים שאחרי הטרגדיה המחישה היטב כמה וויליאמס היה אהוב ואהוד בכל פינה שבה דרך ברחבי ב-NBA. בדיעבד, היא המחישה מצוין גם לאן הוא עתיד לחזור אחרי שהערפל יתפוגג והנבצרות תסתיים.
לטקס ההלווויה הגיעו עשרות דמויות בכירות מהליגה, למרות שנפלה בדיוק על היום האחרון של חלון הטריידים, בו כולם פעילים במיוחד. סם פרסטי, GM אוקלהומה סיטי, הודיע לכל המעוניין שקבע לעצמו דדליין שרירותי חדש - שעה לפני ההלוויה; דוק ריברס, אז עדיין GM הקליפרס, דאג שהטרייד שהתבשל עם ממפיס יושלם לפני שעת השין, ובמקביל ביטל חופשה פרטית; אנתוני דייויס וריאן אנדרסון, שהיו מחוברים למשפחה מאז ששיחקו תחת וויליאמס בניו אורלינס, עזבו אימון באמצע כדי לנחם; קווין דוראנט פרץ בבכי בראיון;
החיים של מונטי וויליאמס נעצרו, אז גם ה-NBA כולה נעצרה, ולו לרגע אחד.
כשהדמעות שקעו, האקסית סן אנטוניו העסיקה אותו כסגן הנשיא לענייני כדורסל, או כפי שגרג פופוביץ' הגדיר זאת בכנות אופיינית, "תפקיד שקר כלשהו, שיעביר לו את הזמן". הג'וב איפשר לו להישאר בסן אנטוניו במשך כל העונה - פריבילגיה לא שכיחה ב-NBA - כדי שיוכל לטפל במקביל בחמשת ילדיו. כלפי חוץ וויליאמס שידר חוזקה ועוצמה, נשא נאום ויראלי בהלוויה, אפילו דיבר על "אמונה באל הטוב" בראיונות שהעניק לא אחת, אבל בתוך תוכו התרסק. "הוא נשמע כמו חיה פצועה", תיאר פופוביץ' את השיחות הליליות שלו עם וויליאמס אחרי שהילדים נרדמו, השקט השתרר והמחשבות השליליות התגנבו פנימה.
"חייתי עם אינגריד 26 שנה. היינו יחד מאז הקולג', כמו בסיפור אהבה אמריקאי קלאסי. היא הייתה המשענת שלי, הכוח שלי. כשפגשתי חברים חדשים לקבוצה הייתי מציג את עצמי: 'היי, אני מונטי, ובקרוב תכירו את אשתי אינגריד'. היינו באמת חזקים יחד. וביום אחד הכל נלקח ממני", סיפר ל"אתלטיק".
אבל את השיעורים הכי חשובים למד דווקא בתקופה הקשה ההיא. כל ביקור כפוי בגן השעשועים היה הזדמנות לספוג משהו חדש, כל פליי-דייט משמים הפך לחוויה מלמדת. "בתקופה הזו הייתי רוב הזמן בסביבה של אימהות. לא הייתה ברירה אחרת. בסופו של דבר, למדתי מזה המון. למדתי 'לדפדף' דברים לא חשובים, להתמקד בעיקר, לא לבזבז את הזמן על שטויות. למדתי מהי החשיבות של סבלנות. המון דברים שלפני המוות של אינגריד נפלתי בהם פעם אחר פעם".
אבל מונטי וויליאמס הוא בראש ובראשונה איש כדורסל - כך היה, כך יהיה. ואת התובנות שקיבל על הורות רצה להחיל מיד גם על קבוצה ב-NBA. במקרה הזה, הכל התערבב יחד. "פתאום הבנתי דברים גם לגבי הקריירה שלי", סיפר לפודקאסט של אדריאן ווג'נראוסקי. "מניו אורלינס, למשל, פיטרו אותי גם בגלל שפשוט לא נעזרתי באף אחד. רציתי לעשות הכל לבד, כמעט בלי שום עזרה מהצוות. בזמנו חשבתי שזה מראה על ביטחון עצמי גבוה, אבל היום אני מבין שזו הייתה שחצנות. ההתמודדות עם המוות של אינגריד חייבה אותי להיעזר באנשים שהיו סביבי. אם לא הייתי נעזר במשפחה שלי, אם לא הייתי נעזר בחברים שלי, אם לא הייתי הולך לפסיכולוג, לקבוצות תמיכה - הייתי פוגע בעצמי ובילדים. זה היה שיעור לחיים, ועכשיו אקח אותו איתי לכל קבוצה שאעבוד בה. כדי להיות הגרסה הכי טובה של עצמך, אתה חייב לפנות מקום לאנשים אחרים".
הנאום של וויליאמס בהלוויית אשתו
היו תקופות שוויליאמס האמין שנגזר עליו להיות אך ורק הורה במשרה מלאה. בשלב מסוים השלים עם העובדה שלעולם לא יחזור לשמש מאמן ראשי ב-NBA - פול טיים ג'וב מהסוג שסוחט כל טיפת מאמץ, ובהכרח כרוך בהיעדרויות ממושכות מהבית. אבל לאט לאט החיידק חזר, ואיתו גם ההבנה שהמוות אולי גרם לזמן לעצור מלכת, אבל לא יכול לאפסן את החלומות.
וכשנכנסה לחייו ליסה, אשתו השנייה, הדלת שוב נפתחה. "בהתחלה נהיינו חברים קרובים. הילדים שלי מתו עליה, ורק אחר כך הפכנו לזוג. היום אני די בטוח שהם מוכנים להיפטר ממני ולהישאר איתה. זה בהחלט נתן לי אפשרות לחזור לחשוב על הקריירה", סיפר ל"אתלטיק".
בעונה שעברה הסיר חלודה כעוזר מאמן פילדלפיה, ובמקביל העביר דרך הצינורות המקובלים את המסר על רצונו לחזור לקדמת הבמה. וויליאמס נחשב בזמנו למאמן מבטיח, ולמרות שהרזומה מעט קולקל עם הפיטורים השנויים במחלוקת מניו אורלינס אחרי שהחזיר אותה לפלייאוף, המוניטין בקרב מקבלי ההחלטות ב-NBA לא נפגם.
כשהגיע הקיץ ואיתו מגעים שהתקדמו יותר (פיניקס) או פחות (לייקרס), וויליאמס עדיין חשש מהתגובה של ילדיו. לשמחתו הרבה, החששות הוסרו כשהתקשר לבשר להם שקיבל את המשרה באריזונה - וגילה שגם הם רואים בהגשמה שלו ערך עליון.
"הבת הגדולה בכתה מרוב שמחה בשבילי", סיפר לווג'נראוסקי. "התקשרתי, סיפרתי, ושמעתי את הקול שלה נסדק בטלפון. חשבתי שהיא עצובה, אבל היא אמרה, 'אבא, הכי מגיע לך בעולם'. לעולם לא אשכח את הרגע הזה. זה נתן לי את הדלק ללכת על זה בכל הכוח".
ככל שזה נוגע לפיניקס, האיש על הקווים לרוב מתחיל לחשב את קיצו לאחור עוד לפני שהעביר יום אחד במשרד. מאז עונת 2015/16 החליפו הסאנס לא פחות מחמישה מאמנים, לרוב אחרי סאגות מתישות וחרושת שמועות.
וויליאמס מקווה שגורלו יהיה שונה. עם הבעלים הידוע לשמצה ועורף הראשים הסדרתי רוברט סארבר הוא מצא שפה משותפת מהר מאוד בזכות סיפור חייו המיוחד. הוא גרם לסארבר להיפתח בפניו בשיחת ההיכרות על תאונת הסקייטבורד שהותירה את בנו הצעיר בתרדמת ארוכה. במקרה של סארבר הטרגדיה המשפחתית הסתיימה אחרת - הבן חזר לתפקוד מלא ולא נגרם לו נזק מוחי או פיזי ממשי - אבל וויליאמס ראה בסארבר אח לצרה.
כך או כך, פתיחת העונה מוכיחה שהחיבור בין וויליאמס לפיניקס כמעט מושלם - נכון לכתיבת שורות אלו הסאנס מדורגים במקום השמיני במערב, הרבה מעל הציפיות, אפילו של סארבר התובעני. גם בממשק עם השחקנים נרשמת הצלחה מסחררת. דווין בוקר הופך תחת שרביטו משחקן שממלא סטטיסטיקות ריקות לסופרסטאר בהתהוות, ונותן למאמן את מלוא הקרדיט על כך.
"כשהוא מדבר איתך, יש בו משהו אמיתי, משהו כן. הוא אחד שכולם רוצים לשחק בשבילו, וזה מוציא ממני יותר. מרגע שהוא הגיע, יש תחושה שהאווירה בקבוצה השתנתה לגמרי", אמר ל"אנדיפיטד".
אבל השינוי הוא גם מקצועי פרופר. תחת וויליאמס והשיטה החדשה שהביא, אותה הוא מכנה "התקפת 0.5 שניות" - השחקנים מחויבים לקבל החלטות בקצב מסחרר, בין אם הם זורקים או מוסרים. התוצאה חיובית מאוד עד כה: פיניקס מובילה את ה-NBA בנקודות כתוצאה מאסיסטים, ההתקפה שלה היא התשיעית הכי טובה בליגה, והקצב שלה הוא העשירי הכי גבוה בליגה. מעל כל זה, המאזן נותן גיבוי לכל - למרות ההפסדים האחרונים.
בין אם אכן ישרוד בסופו של דבר את בית הקברות למאמנים שהוא פיניקס סאנס, בין אם הקריירה לא תמריא כפי שציפה - עצם העמידה על הקווים היא הניצחון האמיתי של וויליאמס.
"הטרגדיה שלי לא מגדירה אותי, אבל היא כן משנה אותי", אמר ל"אתלטיק". את החיסרון של אינגריד אני עדיין מרגיש יום-יום. אני עדיין נשבר לעיתים קרובות. אבל היום, קרוב לארבע שנים אחרי, אני מצליח לראות גם את הצד החיובי שבזה".
