מזל שיש את הניקס. הביקור השנתי ב-MSG אפשר לסן אנטוניו לסיים את רצף שמונת ההפסדים שלה, הרצף הארוך ביותר בעידן גרג פופוביץ'. זה לא עניין של מה בכך, כי פופ מאמן את הקבוצה הזאת מאז 1996, השנה בה הזוכה באוסקר היה לב אמיץ והלהיט הגדול היה מקרנה. אבל גם אחרי הניצחון על אחת הקבוצות החלשות בליגה המאזן של הספרס הוא 11:6, והם יצטרכו לעבוד קשה מאוד על מנת לא לסיים רצף אחר: רצף 22 ההופעות הרצופות בפלייאוף.
על פניו, אין כאן חדשות משמעותיות. סן אנטוניו הצליחה להישאר בצמרת לתקופה ממושכת יותר מכל קבוצה אחרת בעידן המודרני, אבל ה-NBA זו ליגה של עליות וירידות ובסופו של דבר גם הרצף הזה צריך להסתיים. אך בפתיחת העונה התחושה הייתה שזה לא יקרה השנה. הסגל של הספרס כמעט לא השתנה ונראה הרבה יותר מבטיח ביחס לעונה שעברה בזכות צמד הגארדים הצעירים והמסקרנים דז'ונטה מארי ודרק ווייט. מארי חזר לאחר היעדרות של שנה בעקבות קרע ברצועה הצולבת שלפניו הוא נחשב למועמד בכיר לפריצה, ווייט כיכב בפלייאוף בסדרה הצמודה מול דנבר כולל משחק של 36 נקודות, ונראה בשל להפוך לשחקן בכיר. התחושה הייתה שהמערכת של אר סי ביופורד ופופוביץ' עשתה זאת שוב, מצאה את הנוסחה לבנות את הקבוצה הגדולה הבאה. לאחר כמעט רבע עונה, זה ממש לא נראה ככה.
הרשת מלאה בכתבות שהספידו את סן אנטוניו בטרם עת, רגע לפני שפופ המציא את הקבוצה מחדש. ההבדל הוא שבתקופות הקודמות היו לו בסגל שחקנים היסטוריים. באופן סמלי, הספרס הפרישו את החולצה של טוני פארקר, לצד אלו של טים דאנקן ומאנו ג'ינובילי, בעיצומו של רצף ההפסדים שמעיד יותר מכל על ההיעדרות של השלושה. קוואי לאונרד, שלקח פיקוד בזמן שהשלושה הזדקנו, יבקר בעיר עם הקליפרס בשבת. הכוכבים הוותיקים כיום לא מזכירים את שלושת הגדולים, הצעירים המבטיחים לא מזכירים את קוואי, הצוות המסייע לא מזכיר את החבורה היצירתית של החצי הראשון של העשור, רק פאטי מילס הוא עדיין פאטי מילס.
הפעם זה נראה אמיתי. כל הסימנים מעידים על כך שסן אנטוניו השנה היא פשוט קבוצה לא טובה. טים בונטמפס מ-ESPN מציין שפתיחת העונה החלשה התרחשה למרות שלוח המשחקים של הספרס הוא מהקלים ביותר בליגה עד כה, בוודאי במערב, ולמרות שסן אנטוניו הייתה הקבוצה הבריאה ביותר בליגה עד כה. הנט רייטינג של החמישייה הראשונה הוא מינוס 8.9, השלישי הכי חלש של חמישייה ראשונה. צמד הכוכבים - דמאר דרוזן ולמרכוס אולדריג', שיחקו ביחד 489 דקות, יותר מכל צמד אחר בליגה, והנט רייטנג של הספרס בדקות הללו הוא מינוס 7.7, נתון חריג מאוד לצמד אולסטארים. במילים אחרות, הבעיה היא לא בעומק או בחוסר מזל, סן אנטוניו חלשה כי השחקנים הכי טובים וההרכבים הכי טובים שלה לא מספיק טובים.
גרג פופוביץ' יתקשה להמציא את הקבוצה הזו מחדש, כי הוא כבר עשה את זה. סן אנטוניו של השנתיים האחרונות היא אחת הקבוצות המעניינות בליגה ברמה האסטרטגית, הקבוצה שיוצאת באופן המובהק ביותר נגד זרם המהפכה האנליטית. בזמן שכל שאר הקבוצות בליגה נמנעות מזריקות מחצי מרחק, מיידות שלשות ומנסות להגיע לצבע, פופ הולך הפוך. הספרס מובילים את הליגה בשנתיים האחרונות בזריקות מחצי מרחק, והשנה הם זורקים 6.5 זריקות מהטווח המשוקץ יותר מכל קבוצה אחרת. במקביל, השחקנים של פופוביץ' זורקים הכי מעט בליגה משלוש, כולל שלשות מהפינה, ומה-restricted area.
מה גורם לפופ ללכת נגד הזרם? ניתן להניח שהסיבה המרכזית היא שזה חומר השחקנים שיש לו. דרוזן ואולדריג' הם שניים ממומחי חצי המרחק הגדולים בליגה. שניהם התחילו לזרוק שלשות בשלב מסוים, אך בשנתיים האחרונות הפסיקו לעשות זאת כמעט לחלוטין וחזרו להתמקד באיזור הנוחות שלהם. מבחינה מתמטית עדיף לקלוע שלשות ב-34 אחוזים מאשר זריקות מחצי מרחק ב-50 אחוזים, זה גם תורם לריווח, אבל אי אפשר לכמת את הביטחון ותחושת הנוחות של סופרסטארים. זה נכון במיוחד למאני טיים של משחקים ועונות, כאשר העייפות והלחץ מורידים את האחוזים ועדיף ששחקנים ייקחו את הזריקות האוטומטיות שלהם. מה גם שההגנות כיום מכוונות יריבות לזרוק מחצי מרחק, מה שמקל על השניים להגיע לזריקות נוחות.
פרט לדרוזן ואולדריג', גם רודי גיי, שהתמקם יפה כשחקן שישי, מעדיף את טווחי הביניים יותר מאשר שלשות וחדירות עד לטבעת. ווייט ומארי זורקים מדי פעם מבחוץ, אך עיקר הכוח ההתקפי שלהם טמון ביכולת החדירה. פופ כן דואג להשאיר מומחה שלשות אחד על הפרקט בכל מצב - ברין פורבס ומילס חולקים ביניהם את המשימה, אך רוב החמישיות שלו כוללות שלושה או ארבעה שחקנים שלא מהווים איום מחוץ לקשת. היריבות מצופפות ומקשות מאוד על כל סוג של מהלך התקפי פרט לבידודים. התוצאה היא משחק התקפה שנראה שבלוני ובדרך כלל מסתיים בכך שדרוזן, אולדריג' או גיי עובדים באחד על אחד ומנסים ליצור לעצמם מצב זריקה מחצי מרחק.
אבל זה עובד, איכשהו. ההתקפה של הספרס דורגה שישית בעונה שעברה ומדורגת חמישית השנה. הסקוררים מספיק מוכשרים כדי להיות יעילים גם עם פרופיל זריקות שדריל מורי היה מעדיף להסגיר את עצמו לממשלה הסינית מאשר לאפשר בקבוצה שלו. סגנון הבידודים מאפשר מיעוט איבודים ומסביב יש מספיק כישרון כדי שכל יום יהיו עוד שחקן-שניים חמים. הבעיה של סן אנטוניו היא לא ההתקפה.
אל תפספס
- הלילה: סן אנטוניו סוף סוף קטעה את הרצף השלילי עם ניצחון על הניקס
- פופוביץ' שוב זועף על העיתונאים, ובטוח: "המצב לא משפיע על השחקנים"
- 0 זריקות עונשין: לברון דורש יותר כבוד מהשופטים, הלייקרס יפנו ל-NBA
- טורניר באמצע העונה ושינויים בפלייאוף: המהפכה שמתכננים ב-NBA
- טיפול באקנה בגב בשיטה לא פולשנית, לא כואבת וללא תופעות לוואי
פופוביץ' על רצף ההפסדים של הספרס: "פייק ניוז"
הבעיה היא ההגנה. הספרס מדורגים במקום ה-27 בליגה ביעילות הגנתית, נתון כמעט בלתי נתפס עבור קבוצה של גרג פופוביץ'. אם יש דבר אחד שאמור היה להיות מובן מאליו, זה שקבוצה שלו תשמור חזק, לא תבצע טעויות, תימנע מעבירות ותסגור לריבאונד. לפני כל המהפכות היצירתיות ההתקפיות שלו, פופ תמיד היה מאמן של יסודות, של הלחם והחמאה, בעיקר בהגנה.
מה ההבדל הפעם? בעוד שגם השנה השחקנים שלו שולטים בריבאונד הגנה ויודעים היכן להיות, הם לא מצליחים למנוע מהיריבות זריקות קלות. יש לכך כמה סיבות. המחסור בסמול פורוורד ראוי מכריח את הספרס להשתמש בעיקר בהרכבים נמוכים מאוד, ללא שחקן שמסוגל להתמודד עם שחקני כנף פיזיים. כמה מהגארדים הם שומרים חלשים במיוחד, לפי מדד הפלוס מינוס ההגנתי פורבס עשוי להיות השומר החלש ביותר מבין שחקני הרוטציה בליגה. אך יותר מהכל, ההגנה של הספרס חלשה כי הכל בה מתבצע בחצי כוח. ההתמודדות עם חסימות נראית עייפה, היציאה לקלעים איטית, העזרה בצבע רכה, הירידה להגנה לאחר החטאות ואיבודים איטית ולא מאורגנת.
בנקודה הזו אין הבדל של ממש בין משחק ההגנה למשחק ההתקפה, שבעצמו נראה מסורבל. השחקנים שרחוקים מהכדור נעים ללא תכלית, אם בכלל, ויצירת מצבי הזריקה מתרחשת לאט. הכישרון מספיק כדי לחפות על כך, אך בהחלט ייתכן שהנתונים הנוכחיים מפריזים בערך ההתקפה של הספרס. מבט על לוח המשחקים מגלה שסן אנטוניו שיחקה עד כה ארבעה משחקים מול שלוש ההגנות החלשות בליגה ורק אחד מול שבע ההגנות החזקות ביותר. זו לא נראית כמו התקפת טופ 10, וזו לא תהיה הפתעה אם הנתונים יתיישרו בהמשך העונה, כל עוד האנרגיות ימשיכו להיות כל כך נמוכות.
ברמה האישית, האכזבה מגיעה מהשחקנים הכי חשובים להווה ולעתיד. למרכוס אולדריג' נוטה לפתוח את העונה חלש ולהשתפר, אבל בגיל 34 אף אחד לא מבטיח שההילוך הנוסף עדיין נמצא שם. בשנים האחרונות הוא היה, די בשקט, אחד משחקני הפנים ההגנתיים הטובים בליגה. השנה הוא נראה איטי בחצי צעד, מתקשה יותר מתמיד להתמודד עם שחקני חוץ ומגן על הטבעת הרבה פחות טוב. בשנה שעברה השחקנים שהוא שמר עליהם קלעו בארבעה אחוזים פחות מהצפוי ובעשרה אחוזים פחות מהצפוי קרוב לסל. השנה השחקנים שהוא שומר עליהם קולעים בערך באחוזים הצפויים שלהם. הוא עדיין מוריד את אחוזי הקליעה של יריבים קרוב לסל, אך רק ב-4.7 אחוזים, ומאפשר להם לקלוע שלשות ב-8.8 אחוזים יותר מהצפוי. אם אולדריג' הוא כבר לא שחקן ההגנה שהיה, לא בטוח שיש לספרס איך להתקדם בצד הזה של הפרקט.
בגזרת הצעירים, הכותרת של פתיחת העונה היא שגם מארי וגם ווייט נראים תקועים בדיוק היכן שהיו בשנים קודמות. לפני הפציעה דובר על כך שמארי עבד על הקליעה שלו, אבל זה ממש לא ניכר בינתיים. הזריקה שלו נראית רע, האחוזים מחוץ לצבע איומים, ההגנות מתעלמות ממנו והוא לא חודר ומנהל משחק מספיק טוב כדי לחפות על כך. ווייט הוא כרגע שחקן שהיכולת המרכזית שלו היא להגיע לטבעת, אך הוא לא מספיק עקבי בכך ולא שיפר אף אספקט אחר. הפנטזיה הייתה לראות אותם משחקים יחד כשני גארדים הגנתיים נהדרים עם יכולות מגוונות בהתקפה, אבל המחסור בקליעה מבחוץ גורם לכך שפופ נמנע מלתת להם לשתף פעולה, עד כה היו להם רק שבע דקות משותפות.
בצל כל שאר סימני השאלה, מרחפת סוגיית העתיד של גרג פופוביץ'. המאמן הנפלא כבר עבר את גיל 70 ולא ברור כמה זמן הוא מתכוון להמשיך לעשות את זה. קשה גם לדעת האם יש לו את אותו הדרייב שהיה לו בעבר לבנות קבוצה גדולה נוספת, הפעם ללא השחקנים הנפלאים שאפשרו לו לשבור שיאים ולבנות אלופות. פופ תמיד ידע לגדל מאמנים לא פחות מאשר שחקנים. גמר המזרח ההגיוני ביותר יהיה מפגש בין שני מאמנים שגדלו במערכת שלו. כיום יושב לצידו על הספסל לא אחר מאשר טים דאנקן, ולצידו בקי האמון המבטיחה. אם אחד משניהם יקבל את המושכות זה יהיה מרגש ומעניין. אך כאשר פופ יפרוש, מי שיחליף אותו יצטרך להיכנס לנעליים הגדולות ביותר בעולם הכדורסל, ויצטרך לעשות את זה בקבוצה שנראית בדרך הבטוחה למטה ואולי תיאלץ להתחיל לחשוב על בנייה מחדש מאוד בקרוב.
