וכל מילה מיותרת: הקלישאות שמנסות לחפות על כשלי הכדורגל הישראלי

כל הטיפשות והניפוח של הכדורגל משתקפים בראיון הטלוויזיוני עם המאמנים לפני העלייה למחצית השנייה. "ברק, לא כבשתם עד עכשיו, מה צריך לעשות כדי לשנות את המצב?", שואל המראיין, מנסה ליצור תחושה של דחיפות ובהילות, "נהיה חייבים להיות יותר מרוכזים ליד השער ולנצל את המצבים שלנו", שולף המאמן את הדבר הראשון שעובר לו בראש לפני שהוא ממשיך לעבודה האמיתית שלו, "תודה רבה!", צועק המראיין ומסכם את הטקס הקטן בטרם מחזיר את השידור לחברים שם למעלה, וכך בסצינה שנמשכת שניות ספורות מוגשת לצופה עוד מנה קטנה ומייצגת של קלישאות ומילים מיותרות, אם לא הספיקו לו עד עתה דבריו המובנים מאליהם של השדר והפרשנות העבשה של הפרשן.

מה הטעם בראיון הקצר הזה? לא ברור. אולי להראות נוכחות של הזכיינית, כאילו היא מביאה לצופה שירות מיוחד מהשטח, כשלמעשה היא רק מעבה את המוצר במלל נוסף, בניסיון נואש להעניק עומק לדבר שטוח. הטקס יימשך אחר כך בסיום המשחק כשהמאמנים יתראיינו ולא יאמרו כלום גם הם (בעיקר מחשש ליפול בלשונם ולייצר כותרת, הרי זה מה שחסר להם עכשיו, לייצר עניין), וקשה שלא לחשוב מאיזו דקה הם מתרכזים במילים ולא במשחק, וכבר מנסחים לעצמם בראש מה יאמרו ואיך יגנו על עצמם במקרה של הפסד ואיך יפנו את האשמה לכיוון אחר בצורה מרומזת, ובמקרה של ניצחון יקפידו לא לצאת מגדרם.

הכל כל כך ברור ושקוף שהאוהדים המנוסים כבר יודעים מראש מה יאמר כל מאמן, כשלאחרונה למשפט הפופולרי "נמשיך לעבוד קשה" הצטרפו הדיבורים על "לדעת לסבול" - שני ביטויים סתומים - אבל השיא כמובן יגיע בראיון של גיבור המשחק, הכדורגלן מלא האדרנלין, כשהתקווה הגדולה היא שיעוות איזשהו פתגם או קלישאה כדי להוסיף מימד קומי לראיון, אותו ראיון מיותר וחסר פואנטה שאמור לשמש ככותרות ראשיות בעיתונים ובאתרים.

אבל אם נדמה שכל אלו היו מילים חלולות ומיותרות, אחר כך מגיעה הפרשנות במשדרי הסיכום השונים, והצופה שוב נדהם. כן, נדהם. הוא מאזין לדברים, ומתקשה להאמין כמה הם בנאליים, צפויים, מובנים מאליהם. לא מדובר בפרשנות בליייב, שדורשת מחשבה מהירה ולשון חדה, אלא באנשי כדורגל שהיה להם זמן לחשוב ולהתכונן. וכך, למשל, מאמן בכיר לשעבר, מי שעד לא מזמן נחשב לאחד המאמנים הבכירים בישראל, גאון כדורגל, איש מקצוע מצליח עם רזומה מרשים, לפעמים מנתח את המשחק ברמה של אוהד סטנדרטי, זה מהשורה מתחתיך, סתם אומר עוד ועוד מילים בנאליות כאילו כדי להעביר את הזמן ולהראות נוכחות, ואי אפשר שלא להשתאות, מה הולך כאן? הייתכן שהמשחק עד כדי כך פשוט?

ואם חשבנו לרגע ששבענו ממנת הקלישאות השבועית, השבוע קיבלנו את השיא הכי גדול של פלפולי המילים, את השיא של הקלישאות בענף, את הניסיון הכי שקוף למתוח בווירטואוזיות את שפת הכדורגל לקצה שלה ולהעניק לה עומק שלא קיים - והכוונה היא כמובן לבשורה שמשה סיני יהיה "נציג הבעלים", לא פחות ולא יותר. מודה ומתוודה שרק בגלל המימד הקומי של העניין הלוואי ויכולתי להיות זבוב על הקיר בפגישה בין סיני לניסנובים, כשהצדדים ישבו ודנו בכובד ראש סביב שולחן הדיונים כמו חכמינו זיכרונם לברכה, התפלפלו ביניהם בלהט ובחשיבות עצמית על ההבדל בין "מנהל טכני" ל"מנהל מקצועי", היה מי שהעלה לשחק בין ההגדרות "נשיא" ו"יושב ראש", עד שלבסוף לאחר לבטים קשים הוחלט פתרון הקסם וסוכם על "נציג בעלים", וכולם הנהנו בראשם מרוצים ושבעי רצון.

יום לאחר מכן קלינגר התראיין בתקשורת ושלף עוד פנינה מוכרת - "דרשתי בחוזה מענק על עלייה לאירופה" - ובשלב הזה כבר ממש כעסתי על עצמי: איך לא צפיתי את זה?! איך שכחתי מהטריק הרטורי הקלאסי הזה? האם יש איזשהו שחקן בקבוצה שמופתע מהמהלך ואומר לעצמו "פשש, הוא דרש מענק עלייה לאירופה, הוא כנראה ממש מאמין בעצמו ובנו, אז מעכשיו גם אני מאמין בעצמי, יאללה מלחמה"? עד מתי זה יימשך? זה המקסימום שיש לענף להציע?

סביר להניח שאחר כך קלינגר המשיך במומנטום היישר לאימון הבכורה, שינס מותניים, חבש כובע ושם משרוקית וגער בשחקנים בזמן שהוא צועק "חזק! בכל הכוח, לא לוותר", אחר כך אסף את כולם לאסיפה ובה דיבר על כבוד המועדון והמחויבות לחולצה ולקהל ולמסורת, אמר שיש פה חומר שחקנים טוב ובסיס מצוין ושהקבוצה לא במקום הריאלי שלה, סביר להניח שדרש נחישות ולב גדול והזכיר שמי שרוצה יותר מנצח, לא יפתיע אם הבהיר שאצלו לא ישחקו שמות אלא רק מי שמגיע לו, והזכיר שהוא לא מכיר שום דרך להצליח מלבד עבודה קשה.

והשחקנים מביטים בו ומרגישים שזה מוכר להם, אולי אפילו נבוכים, הם כבר שמעו את הנאומים האלה אלף פעמים (בחודש האחרון, בשנה האחרונה, כל החיים), הם שבעים ממילים ומשיחות מוטיבציה, כמה אפשר לברבר, וכל מה שעובר להם בראש זה למה כשהיו ילדים לא עבדו איתם יותר על היסודות, ולמה לא מביאים חלוץ כדי שמישהו פה כבר יתחיל לשים גולים.