בין דני לתני: כמעט שיא שייזכר מערב אחד נשכח של מכבי תל אביב

ב-24 באפריל 1958, ערב יום העצמאות העשירי למדינה, ערכה מכבי תל אביב את הופעת הבכורה שלה (ושל הספורט הישראלי בכלל) במסגרת גביע אירופה. היא הובסה ברומניה בידי צצ"א בוקרשט 84:65, ואיש לא ידע איזה שיא היסטורי יירשם באותו יום: תני כהן מינץ ז"ל, שקלע 12 נקודות, פתח בחמישייה בגיל 18, שישה חודשים ו-15 ימים בלבד.

יותר מ-61 שנים חלפו, והשיא העתיק ביותר בתולדות המועדון טרם נשבר, אבל אתמול (חמישי) הצליח כדורסלן אחד להתקרב אליו יותר מכל אחד אחר לפניו. דני אבדיה, בן 18, תשעה חודשים ו-21 ימים, נכלל בחמישייה הפותחת של הצהובים בניצחון על ולנסיה. איש, מלבד כהן מינץ, לא קיבל הזדמנות כזו בגיל כה צעיר במדים הצהובים. מהרגע הראשון הוא נתקל דווקא בפרננדו סן אמטריו, שהיה בן 17 כשאבדיה עצמו נולד.

וזה, ככל הנראה, הדבר היחיד שייזכר לאורך זמן מאירועי ליל אמש ביד אליהו. ההיכל ידע עשרות משחקים בלתי נשכחים, אולם הפעם היה מדובר במשחק בלתי נזכר: אלופת המדינה באה, ראתה וניצחה כפי שהייתה צריכה. זה לא תמיד היה יפה לעין, ובוודאי לא הכי יעיל או מסודר, וגם מסקנות מרחיקות לכת לא הוסקו מהערב. בתוך שבוע נכנעו בהיכל שתי קבוצות שצברו עד כה ניצחון בודד בשמונה משחקי יורוליג; יריבתם בוודאי לא צריכה להתנצל על כך.

הלוא בכל שנה סיגלה לעצמה מכבי תל אביב מנהג מגונה, להפסיד בשלב מוקדם לאחת מנמושות המפעל, ואחר כך, במשך שבועות ארוכים, חיפשה ולא מצאה דרך לחפות ולכפר על התוצאות המיותרות הללו. בעונה שעברה היא החליקה בגראן קנאריה, לפני שנתיים מעדה מול הכוכב האדום בבלגרד, ולפני שלוש שנים נגד ברצלונה ובאמברג בבית. הפעם, לפחות בינתיים, היא דילגה מעל המוקשים.

בשבוע שעבר משך סקוטי ווילבקין את מירב תשומת הלב בגלל התעלותו בדרך לריצת 2:17 בהארכה שסידרה לצהובים את הניצחון על הכוכב האדום בלגרד; אלא שבריצת ה-2:17 הראשונה של אותו ערב, בחמש דקות הפתיחה, הגארד היה נוכח-נפקד. כלומר, הוא שהה על המגרש, אך לא ביצע אפילו פעולה אחת. את נקודת הבכורה שלו קלע מהעונשין בדקה השמינית.

גם אתמול קרה דבר דומה: שוב ווילבקין נתן פור לחבריו, ורק בדקה השמינית עלה על הלוח, אבל את הערב סיים כטופ סקורר של הקבוצה. בסך הכל הוא הרשית 30 נקודות בצמד משחקי הבית האחרונים, והן כללו תשעה סלי שדה ועוד חמישה מקו עונשין; המדהים הוא שרק שתיים מהקליעות הללו הגיעו מאסיסטים (שניהם של נייט וולטרס).

זה מלמד כמה משחק ההתקפה עדיין לוקה בתיאום, כמה התנועה בו איננה מספקת, וכמה הכדורסל של מכבי תל אביב אינו קבוצתי דיו בשלב זה של העונה. במילים אחרות: יוצאים להתקפה, מכדררים, מתמסרים (ועוד קצת מכדררים), ובסוף, בהיעדר פתרון יצירתי אחר, מעבירים את הכדור לווילבקין, שכבר יאלתר משהו.

בשעה שווילבקין הוא המוציא לפועל העיקרי והכמעט בלעדי, מי שיכול להיות מוגדר כבר כבעל הבית הוא וולטרס. ולא רק בגלל שהוא היחיד שפיטם את שותפו באסיסטים. בחירת המילים אינה מקרית: זו עונתו השלישית של הרכז ביורוליג. היו לו הופעות טובות יותר וטובות פחות, אבל דבר אחד לא משתנה אצלו; כשהוא נמצא באולמו הביתי, ובכלל לא משנה אם מדובר בבלגרד, בקובנה או בתל אביב, הוא מרגיש בנוח.

12 פעמים הצליח וולטרס לחצות את רף 16 נקודות המדד במדי הכוכב האדום, ז'לגיריס ומכבי, וכולן התרחשו במשחקי בית. הממוצע שלו לאורך הקריירה ממחיש את התמונה כולה: מדד סולידי של 12.1 בבית, ומדד צנוע בהרבה של 6.6 בחוץ. החדשות הטובות מבחינתו הן שגם ביום רביעי הקרוב יישאר ברחוב יגאל אלון.

אולי כאן מסתתר ההסבר לשאלה מדוע וולטרס לא הצליח לפרוץ את תקרות הזכוכית של עצמו, ולהפוך לאחד הרכזים הבולטים והמוערכים ביבשת. רצה הגורל, ורק מחצית ממשחקי קבוצותיו התקיימו בבית. גם אחרי תצוגות תכלית נגד יריבות חזקות, הוא התקשה לשחזר את היכולת כשיושבי היציעים מעודדים קבוצה אחרת, או כשהוא לא מכיר מספיק טוב את הסלים.

זה לא קרה רק באוקטובר 2019 במכבי (1 ו-5 במדדים במוסקבה ובמדריד, 18 ו-18 בשני המשחקים בתל אביב), אלא גם בתחנותיו הקודמות. בז'לגיריס התאכזבו מחוסר העקביות של וולטרס, ראו בו כמי שאינו טוב מספיק לשמש רכז בכיר ולמעשה ויתרו על שירותיו, אף שלא מצאו בקיץ תחליף הולם. האם הוא בפתחה של תקופה חדשה ויציבה, או שאולי כדאי ליאניס ספרופולוס להנמיך ציפיות ולהכיר במגבלות של חניכו בימים קודרים, בואכה פיראוס בסוף השבוע הבא?

במשך זמן רב הצליחה ולנסיה למשוך את יריבתה כלפי מטה ולהוריד את רמת הכדורסל במשחק, אבל ככל שנקפו הדקות התבררו פערי הרמות, וההפרש צמח וגדל בהתאם. זה לא שהקבוצה הספרדית כל כך גרועה: ברגע שג'ורדן לויד יחזור לכשירות מלאה, היא עוד תדע ימים טובים מאלה, אך תישאר בתחתית הטבלה.

מכבי תל אביב סוגרת את השבוע הקל ביותר שלה העונה, כשמתוך 85 דקות של כדורסל היא פיגרה ב-23 שניות בלבד (2:0, אמש). ואם יש החמצה אחת בערב הזה, שעלולה ללוות אותה בהמשך הדרך, היא עונה לשמו של טאריק בלאק. או במונח המתאים יותר: בלאקאאוט.

זה החל באיחור למשחק בראשון לציון ובהשעיה שבאה בעקבותיו, קיבל משנה תוקף בזובור מאדי טבארס לפני שבועיים במדריד, נמשך בהסתבכות המיותרת והמוקדמת בעבירות מול הכוכב האדום, החריף באיירבול מהעונשין בנס ציונה והגיע לשפל אתמול.

בלאק, הסנטר המאיים שביד אליהו כל כך נלחמו כדי להשאירו, נראה אבוד, מדוכדך, מפוזר, חסר ביטחון ונטול קשב וריכוז. למזלו של ספרופולוס, אותלו האנטר עתיר הניסיון, החוכמה וההגנה נמצא שם כדי לחפות על חברו המעורער.

דקות הגארבג' טיים ברבע הרביעי, שבהן בלאק יכול היה לבצע מספר פעולות חיוביות כדי להתחיל בתהליך ההתאוששות, לא נוצלו. יתרה מכך: כשעמד על קו העונשין, הוא עצר פעמיים למשך שניות ארוכות ברגע כיוון הכדור לעבר הסל, וניכר שהוא חושב יותר מדי ומאבד את הרגש. הטכניקה נפגמה, ושני הכדורים יודו החוצה.

ואולי, עד יעבור זעם, הגיעה העת להחלטה שבמכבי לא היו מאמינים שיצטרכו לקבל. לחיות עם האנטר כסנטר הראשון והמוביל, ולאפשר לבלאק לקחת צעד לאחור, להוריד ממנו את הלחץ ולחכות שישוב לאיתנו. עם כל הכבוד (ויש כבוד?) למייקל אוג'ו, ג'יימס גיסט, מוריס אנדור ולואי לברי, בשבוע הבא מחכים לו יאן וסלי, ז'ופרי לוברן וניקולה מילוטינוב.