בווידאו: קרלו אנצ'לוטי ויורגן קלופ אחרי הניצחון של נאפולי על ליברפול
1. עבור אוהד הכדורגל הממוצע, רגע השמעת המנון ליגת האלופות באצטדיון, כשכר הדשא פרוס לנגד עיניו - מוציא ממנו רגשות בעוצמות הגבוהות ביותר שניתן לתאר. כאילו מוזיקת האופרה הזו לוחצת על כל הכפתורים הרגישים ביותר של הלב. כנראה שהתיאור הזה לא כל כך מעניין את אוהדי אתלטיקו מדריד, כי מרגע עליית השחקנים מהמנהרה ועד שריקת הפתיחה הם וידאו שקולות ההמנון ייבלעו בהמולת העידוד האדירה שהקימו. הספרדים, שלא קיבלו קונטרה איטלקית ביציע לאור הסכסוך בין ארגון האוהדים של יובנטוס לבין הנשיא אנדראה אניילי, הזכירו נשכחות מימי הוויסנטה קלדרון. קוואדראדו כובש? אין בעיה, נעלה את מד הדציבלים בעוד כמה אחוזים. גם מטוידי מוצא את הרשת? אם האיטלקים הזחוחים האלה רוצים לנצח פה, שישחקו עם אטמים באוזניים. דקות המומנטום של הקולצ'ונרוס היו תוצר ישיר של מופע עידוד שמלמד מה כוחה של אנרגיה.
2. במשחק כזה, שנחתם עם שער שוויון בדקה ה-90, צריך להתחיל מהסוף. אבל אחרי מה שראינו אתמול בוונדה מטרופוליטנו, זה יהיה פשוט עוול לא לתת את הבכורה לקסם הזה שמתחולל לנגד עינינו. ז'ואאו פליקס, כך זה נראה לפחות, הוא הדבר האמיתי. איך מודדים את זה? לפי מידת הרחש בקהל כשהילד הצנום נוגע בכדור, לפי המצלמה שעוקבת אחריו באדיקות, לפי הבמאי שמבליח עם קלוז-אפ של הילד פעם בכמה דקות, לפי הצ'אפחות המחנכות של כריסטיאנו רונאלדו רגע לפני שריקת הפתיחה, ויותר מהכל - לפי הכדורגל שלו. כבר בדקה ה-11 הוא סחב את הכדור משליש המגרש של קבוצתו, טס קדימה, הטעה פעמיים את דנילו, ניער מעליו את מתייס דה ליכט וקינח בבעיטה עם השפיץ. לולא הימתחות נהדרת של וויצ'ך שצ'סני, אתלטיקו הייתה עולה ליתרון מוקדם.
מעבר לכישרון הטבעי הפנטסטי שלו, פליקס מפגין ביטחון יוצא דופן. הוא יורד לאחור לעבר הקישור, גוער בקוקה כשהוא מאחר לשחרר את הכדור ומפעיל לחץ על בלם ותיק כמו לאונרדו בונוצ'י בלי שום היסוס. הוא עוד לא בן 20, וניכר שיובנטוס התכוננה אליו, כשבונוצ'י ומיראלם פיאניץ' החליפו שמירות ביניהם תוך שהם מקפידים לא לתת לילד שנייה אחת חופשית. הזיפים על פניו מסגירים את גילו, הבגרות על המגרש מול קרוב ל-70,000 אוהדים מייצרת את הדיסוננס. הניגוד הזה, שהופך שחקנים טובים לדמויות מוערצות ולכוכבים, בולט אצלו. העונה רק החלה, פליקס עוד רחוק מלפרוע את השטרות, אבל בינתיים זה נראה שהקולצ'ונרוס מקבלים תמורה לא רעה עבור ההשקעה שלהם - 126 מיליון יורו ששילמו לבנפיקה - ובעיקר הבטחה גדולה לעתיד.
אל תפספס
3. מנגד, נדמה היה שהמן הרשע חזר לבירת ספרד. שלוש מתוך ארבע הפעמים האחרונות בהן אתלטיקו ספגה משחקן אחד שלושה שערים באותו משחק היו באדיבות כריסטיאנו רונאלדו והפעם האחרונה צרובה היטב אצל צ'ולו סימאונה וחניכיו, עם תצוגת התכלית בגומלין שמינית גמר האלופות בעונה שעברה. כל נגיעה של הפורטוגלי לוותה בקריאות בוז אדירות, זכר לתקופה הארוכה בה היה הפנים של ריאל מדריד. ההגנה של המארחת, שעברה שינוי משמעותי בקיץ עם עזיבתו של דייגו גודין, עשתה הכנה מעמיקה לרונאלדו, וקירן טריפייר, יחד עם סטפן סאביץ' וקוקה צופפו את קו ימין בכל פעם שהפורטוגלי נגע בכדור.
מלבד מהלך מבריק עמוק בתוספת הזמן שכמעט ומחק את שער השוויון הדרמטי של הקטור הררה, התכנית של סימאונה הצליחה. רונאלדו לא הצליח להוות איום ממשי על השער של אובלק, לא יצר מצבים לחברים שלו והדומיננטיות שמאפיינת אותו במפעל האירופי הבכיר נעדרה אמש. אפשר לתלות הרבה מההופעה הזו בהכנה הטקטית של סימאונה ובמשחק ההגנה המשובח כרגיל של הקולצ'ונרוס, אך קולות באיטליה מייחסים לא פחות אחריות למאוריציו סארי שדבק בשיטת ה-4:3:3 שלו, תוך שהוא משבץ את הפורטוגלי באגף, תפקיד שלא מילא בחמש השנים האחרונות. ללא דוגלאס קוסטה שנפצע וכשמעמדו של פאולו דיבאלה מעורער, יהיה מעניין לראות כיצד ישתמש סארי ברונאלדו בשבועות הקרובים והאם יוכל להגיע למספרים הרגילים שלו כשהוא שוב משחק באגף. בינתיים, מי שיכול להיות מרוצה מהסיטואציה הוא גונסאלו היגואין, שבניגוד לכל הציפיות ואחרי עונה נוראית שכללה קדנציות קצרות ולא מוצלחות במילאן ובצ'לסי, חזר להיות שחקן הרכב ביובנטוס.
4. עבור שתי הקבוצות המשחק הזה היה רק יריית הפתיחה לעונה אירופית ארוכה. מלכתחילה, כנראה שיובנטוס הייתה חותמת בעצימת עיניים על נקודה בהר הגעש במדריד, אלא שלאור ההתפתחויות דווקא אתלטיקו יצאה מרוצה מחלוקת הנקודות. שתי הקבוצות נמצאות בנקודה דומה של חילופי דורות או סגנון ומשנות את פניהן. אצל האיטלקים זה כמובן המינוי של סארי שמנחיל כדורגל שונה לחלוטין ממסימיליאנו אלגרי קודמו בתפקיד, ואילו אצל הספרדים שחקני מפתח כמו אנטואן גריזמן, פליפה לואיס, רודרי וגודין עזבו ואחרים תפסו את מקומם.
נדמה שביציעים עוד לא ממש עיכלו את עזיבתו של גריזמן, שמו של הצרפתי שנטש לברצלונה עדיין מעטר הכי הרבה חולצות באצטדיון. סרחיו, אוהד מבוגר ש'צמוד לקבוצה כבר יותר מ-35 שנה!', היטיב לתאר: "הוא עזב בטעות, זו רק שאלה של זמן עד שיחזור. אבק הכוכבים של ברצלונה לא יתאים לו, הוא משלנו. ה'פרנטה' (אולטראס אתלטיקו מדריד), אולי חושבים אחרת, אבל אני בטוח בכך. שלא יתווכחו עם הניסיון שלי".
עם גריזמן או בלעדיו, אתלטיקו עדיין קבוצה קשוחה ולוחמנית שמתובלת בהרבה מאוד כישרון. לא בטוח שזה יספיק כדי לשחזר את שתי ההעפלות לגמר בעשור האחרון, אבל כשהבלנאקוס בצד השני של העיר סופגים שלישייה בפריס כמנת פתיחה, האדומים לא יכולים להתלונן.
