פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אל תיתנו להם רובים: רק כך נבחרת ישראל תוכל לנצח בסלובניה

        השער שספגה ישראל מול צפון מקדוניה הובקע ממצב נייח אבל הבעיה היא בעבירה המיותרת של דגני ולא בביצוע המלוטש של אדמי. אורן יוסיפוביץ על התכונה הכי נחוצה בנבחרת למען הפנטזיות בסלובניה - 100 אחוז של ריכוז - ועל הדעיכה של דור פרץ

        אל תיתנו להם רובים: רק כך נבחרת ישראל תוכל לנצח בסלובניה
        צילום: שלומי גבאי, עריכה: תומר לוי

        אחת הקלישאות אליה נופלים לרוב כולנו, ובכולנו אני מתכוון לישראלים, היא שהנה שוב נחרבנו על המצבים הנייחים. זו הרעה החולה שלנו. למעשה, זוהי מחמאה אדירה לעצמנו, לכדורגל הישראלי כולו. כי כשאנחנו אומרים את זה, אנחנו כאילו מכשירים את יתר האספקטים של המשחק שלנו. אנחנו כאילו אומרים שהכדורגלן הישראלי מבריק בטכניקה, גאוני בטקטיקה, מחזיק בכל התכונות הרצויות כגון מהירות, פיזיות, אינטליגנציה, מסירות בין-2, סגירות אלכסוניות, הגבהות, סטים התקפיים, רסט דיפנס ומה שתרצו - אבל!

        במצבים נייחים אנחנו נופלים.

        בעולם בו הכדורגל נייד לחלוטין, נבחרת ישראל דופקת הופעה במונדיאל כל ארבע שנים.

        אז הנה. הגול שחטפה נבחרת ישראל מול צפון מקדוניה היה מספר 2 בספיגות נייחות בקמפיין הזה. מספר 1 היה הפנדל מול פולין. באותו קמפיין הבקענו כבר שלושה שערים ממצבים נייחים - זהבי נגד סלובניה מקרן, זהבי נגד אוסטריה מכדור חופשי של נאתכו, זהבי מבעיטה חופשית מול לטביה. כלומר, 25% מהשערים שספגנו הובקעו ממצבים נייחים, ו-33% מהשערים שכבשנו. ואגב, בשתי הקטגוריות אלו אחוזים נמוכים בהשוואה לכדורגל הנבחרות. קחו את המונדיאל האחרון, למשל - 42% מהשערים נכבשו ממצבים נייחים. ככה זה, בכדורגל נבחרות ההגנות פחות מתואמות, על שמירה אזורית קשה לעבוד, בטח יותר מהמצאת תרגילים התקפיים. במונדיאל זה גם היה ה-VAR שהוסיף פנדלים, אבל כפי שראינו, כבוד ה-VAR גם יודע להעלים פנדלים.

        בקיצור, נייחים, כרגע, זו לא הבעיה הכי חמורה של הנבחרת. אם כבר, בקבוצות הישראליות זה חמור, כי שם יש זמן לעבוד על הכול. גם על הקושי בלשמור על יתרון כבר דיברנו - על כך שמאז 2011 לא שמרנו על 0:1 בבית והפעם היחידה שעשינו את זה בחוץ היתה מול ליכטנשטיין. אבל מול צפון מקדוניה הסיפור היה יותר מורכב ויותר מעצבן. הגול שכבש אדמי הובקע ממצב נייח, אבל צריך להתעכב פחות על התוצאה ויותר על הסיבה, פחות על הביצוע ויותר על העבירה.

        אוראל דגני מבצע עבירה (צילום מסך)
        (צילום מסך)

        שימו לב היכן מבצע דגני את הפאול. 0:1 לישראל, דקות אופוריה, שליטה, טרנר על הרגליים, באזז באוויר, מסירה ארוכה של המקדונים, התקפה די סתומה, ובכל זאת, דגני - שלא סבל ממשחק רע - יוצר מגע. לא עבירה גסה, אולי שופט אחר לא שורק, אבל זה כן שרק. ובכך לקח התקפה תמימה ועשה אותה פושעת. כי אם בזמן העבירה היו ברחבה אפס שחקני יריב, הקרוב שבהם 25 מטרים משערו של מרציאנו, במחי מגע מיותר הזמנו בעצמנו חמישה מקדונים אלינו הביתה. לאורך רוב המשחק הרצוג גער בשחקנים בעיקר על דבר אחד - העבירו את ההתרחשויות לגזרה המקדונית. הדבר בלט במיוחד בהוצאות חוץ. המאמן האוסטרי השתגע מכל הוצאה אחורה. הוא דרש - רק קדימה. גם אם במחיר של איבוד כדור מהאאוט, שהכדור יאבד קרוב לצפון מקדוניה ולא לדרום ישראל. שוב: כדורגל נבחרות, אין תיאום הגנתי, אין זמן לעבוד, יותר קל לעבוד על תרגולי התקפה, מוכח, יש הרבה יותר שערים ממצבים נייחים מאשר בקבוצות. לכן, הדבר הכי חשוב הוא:

        לא לתת מצבים נייחים בחינם!

        בנבחרת דיברו על המצב הזה, כעסו על המקרה. הפעם זה דגני אבל אלו בדיוק הדברים שחייבים למנוע באופן כללי. לעומת הפתיח, המציאות היא שברוב תכונות הכדורגל אנחנו נופלים מרוב יריבינו. אין מה לעשות, זו עובדה, ראינו את זה בכדורגל הקבוצות, המגמה ברורה. אנחנו לא הולכים אחורה אבל העולם טס קדימה. אם יש תכונה שאנחנו חייבים לשלוט בה היא ריכוז. של 100%. ב-100% מהזמן. רוב השערים שספגנו בקמפיין הזה לא נבעו מנחיתות פיזית ובטח שלא ממצבים נייחים - הגול מול סלובניה, הראשון של אוסטריה, הראשון והרביעי של פולין, כולם נכבשו בגלל אי הבנה, חוסר ריכוז, בריינפריז של שנייה. בקיצור, נא לשמור על המוח נייד, חברים. לא כל יום שלושער.

        שחקני נבחרת מקדוניה חוגגים. ברקע מנור סולומון, נבחרת ישראל (יוסי ציפקיס)
        רק תשמרו על המוח (צילום: יוסי ציפקיס)

        2. את רמת האיכות הנוכחית בליגת העל למדנו עוד יותר על בשרנו בקיץ הנוכחי ובהוא שעבר. גם את מה שהרצוג חושב על הליגה אנחנו כבר יודעים מזמן - לראיה, שחקן העונה לא מזומן אפילו לסגל. למעשה, בהרכב של הרצוג יש מקום לשני שחקני ליגת העל (דגני לא היה משחק אם ביטון לא נפצע): לואי טהא ודור פרץ. פרץ הוא הבייבי/באנקר של הרצוג. בכל משחקיו של האוסטרי על הקווים פתח הקשר. הבעיה: כשהרצוג רק הגיע, פרץ היה בשיאו. שחקן עונה מובהק. דומיננטי, דורס, מדויק יחסית, תנועות לעומק, תיקולים, אפילו כובש.

        אבל לאחרונה לא מדובר באותו פרץ. הדעיכה החלה לפני כמה חודשים, אז דור מיכה עקף אותו בסיבוב, ובחודש האחרון זה פשוט זועק לשמיים. אולי זה סימפטום השנה השנייה, כששחקן שפורץ הופך פתאום מאנדרדוג מפתיע לשחקן שצריך להוביל, ומשהו נתקע. אולי זו אכזבה על כך שהוא עדיין תקוע בין גבולות ישראל, אולי אלו ההבדלים בין הכדורגל המקומי לזירה האירופית. אבל פרץ בירידה, וזה ניכר, גם בנתונים (וזה עד כדי כך בולט, שלא צריך נתונים כדי לראות את זה). הוא מאבד יותר, שולט פחות במאבקים (12 מ-22 מול צ. מקדוניה), פחות דומיננטי הגנתית ביחס למה שהיה, 4.95 חטיפות למשחק בעונה שעברה הפכו ל-1.96 חטיפות למשחק עד כה העונה, 9 חילוצים פר ערב הפכו ל-7; הוא לא היה טוב מול צפון מקדוניה, הוא הורחק באופן שטותי מול בני יהודה, הוא לא היה דור פרץ בקמפיין האירופי של מכבי תל אביב.

        כדי שישראל תוכל להוציא משהו ראוי בסלובניה, בטח אם יש פנטזיות על הוצאת בן הרוש מההרכב לטובת יונתן כהן, היא צריכה מרכז מגרש חזק ושוטף. כרגע, לא נראה שדור פרץ יכול לעשות את זה. מעניין לגלות מה אנדי הרצוג חושב על כך, והאם מחר בערב, לראשונה מאז הגיע, האוסטרי יוותר על הבייבי בהרכב שלו; ואם לא - מעניין לגלות האם כמו שדעך לאחרונה, דווקא במשחק חוץ קשוח, מניית פרץ תתחיל לטפס מחדש. הנבחרת צריכה אותו. גם מכבי.

        orenjos@walla.co.il