פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        30 שנה במכונית: האם המאמנים אשמים בתקיעות של הכדורגל הישראלי?

        פעם האשמנו את העסקנים, התשתיות והשריר הקצר, אחרי שלושה עשורים כושלים הגיע הזמן לבדוק למה מאמני הדור החדש יודעים לדבר בלשון חלקלקה אבל לא מסוגלים לייצר כדורגלנים איכותיים. פז חסדאי מתייאש

        30 שנה במכונית: האם המאמנים אשמים בתקיעות של הכדורגל הישראלי?
        צילום ועריכת וידאו: יוסי ציפקיס

        אילו הייתה נכתבת עכשיו הכתבה שנכתבה כבר אלף פעם על "למה הכדורגל הישראלי לא מתקדם", ודאי היו מראיינים כמה פרשנים רהוטים שחקני עבר שהיו מסבירים על ההבדלים בין ישראל לאירופה. ודאי היו מראיינים שוב את טל בנין שהיה מעלה זיכרונות ואנקדוטות מאיטליה ואת ניר קלינגר שעבר בחייו לא מעט משחקים בינלאומיים (בתקופתו ירקו דם בשביל הסמל), אולי גם את אורי אוזן (שתמיד אוהב להסביר) או את מומחנו לבלגיה אייל לחמן, בוודאי שאת אלון חזן (שיוגדר בהקדמה כיחיד שידע להגביה בנגיעה תוך כדי תנועה) או את הגאונים אלון מזרחי ואייל ברקוביץ', וכולם היו מפליאים בתיאורים על הנעשה באירופה, על מוסר העבודה, על ההבדלים באימונים ובמתקנים, על העבודה המנטלית ועל העבודה בחדר הכושר, על הדרך שבה מגדלים ילדים ומפתחים במחלקות הנוער ("מתמקדים ביסודות, לא בתוצאות!"), והרי לא צריך להיות בשביל זה כדורגלן עבר - כולנו כבר יודעים לדקלם בעל פה את התשובות, אנחנו שומעים את הדברים האלה שוב ושוב כבר כמעט 30 שנה, מאז שהתחלנו את דרכנו באירופה, ומאז מקרטעים ומדשדשים.

        ההסברים האלה עברו כמה שינויים לאורך השנים. בהתחלה דובר על השריר הקצר והמנטליות הישראלית ועל החשיבות של מאמן זר, ובדרך זכורה סדרת כתבות של עמנואל רוזן שהראה מה ההבדלים בינינו לבינם ועל איך טל בן חיים מתאמן באנגליה לעומת דוד רביבו באשדוד, תמיד נהגו להשתמש בביטוי "הפערים מצטמצמים", לשרבב את בעיית המצבים הנייחים, להאשים את העסקנים ואת ההתאחדות של אבי לוזון, להתמוגג מההצלחות של הנבחרות הצעירות ולתהות מה קורה במעבר בין הנוער לבוגרים ואיפה בדיוק ההידרדרות (הו, השירות הצבאי הארור הזה), לאורך הזמן כולם יכלו להתפאר על השתלמויות שעברו בלונדון ובמילאנו אצל טובי המאמנים וגדולי המועדונים, וכיום כל טוקבקיסט כבר יודע לספר על סוד הקסם של לה מאסיה ואיך באמת מגדלים כוכבים במקומות מתוקנים, ונדמה שהכל ידוע, הכל ברור, כל ההסברים מוכרים לכולם - אבל לא קורה כלום.

        לא מתקדמים. לא זזים. היו כמה ימים יפים, כמה הבלחות וניצחונות טובים, פה ושם הייתה תקופה קצרה ומוצלחת, אבל בסופו של דבר זה פשוט לא קורה. אין תנועה. נבחרת ישראל תקועה. גם הקמפיינים האחרונים, שהם יחסית מוצלחים ואמורים "להחזיר את הנבחרת לעם", גם הם בינוניים מאוד. ההכנות למשחק האחרון מול מקדוניה היו מדכדכות, ולו רק בגלל הייאוש השקט והרכנת הראש. אוהד עובר על סגל הנבחרת, ורואה רק שחקנים שלא בכושר. מסתכל על ההרכב, ורואה בקושי שני שחקנים שהוא יכול לבנות עליהם. תוהה למה המאמן לא מרענן, ונזכר שגם התחליפים לא מלהיבים במיוחד. עולים למשחק מול מקדוניה, קצת מופתעים לטובה, ואז מסיימים בתיקו. שוב יורדים למקום הרביעי בבית ויודעים שבמשחק הבא "חייבים ניצחון או שאין מה לדבר", בדרך כלל זה לא קורה. וכל זה אחרי קיץ אומלל במיוחד של הקבוצות באירופה. מכבי חיפה חגגה את הכמעט. באר שבע ובני יהודה הסתדרו עד שפגשו קבוצות אמיתיות. מכבי תל אביב, האלופה הדומיננטית שלנו, פשוט הושפלה והביכה את עצמה ואת הענף.

        טל בנין מאמן בני סכנין (ברני ארדוב)
        האיש שהביא את איטליה לישראל. או שלא (צילום: קובי אליהו)

        אבל זה לא רק התוצאות. אוהד צופה במשחק, ולא מבין למה הוא משוחק כל כך לאט. למה המסירות, אפילו הפשוטות שבהן, בין הבלמים בחלק האחורי, למה הן לא מהירות יותר, חזקות יותר, למה הכדור מתגלגל כל כך לאט. למה אין תנועה, למה אין טכניקה, למה לא יודעים לעצור כדור, למה למה ולמה. הרי 30 שנה רק על זה אנחנו מדברים. על לשפר ולהתקדם. כולם כבר יודעים מה צריך לעשות. כולם כבר אמורים לדעת איך צריך לעבוד עם הילדים. זה לא עניין של מוטיבציה. שחקני הנבחרת מתים להגיע ליורו, זה חלום חייהם. זה לא עניין של מחויבות. רוב הכדורגלנים לא מזלזלים בקריירה שלהם. לא מזייפים בכוונה באימונים. הם לוקחים את עצמם ברצינות. מתים שמישהו ישדרג אותם, יהפוך אותם לטובים יותר. זה פשוט לא קורה.

        אז אחרי שבמשך שנים האשמנו את העסקנים (מאיצ'ה ועד לוזון, מעיני ועד חלובה, באמת חבורת ליצנים), ואחרי שבמשך שנים האשמנו את המנטליות של השחקן הישראלי (העצלן מהמזרח התיכון עם השריר הקצר, כמו סלאח), אחרי שבמשך שנים האשמנו את התשתיות והמתקנים העלובים, הגיע הזמן להפנות את האצבע למתווי הדרך, אנשי המקצוע, האנשים עם הכובע, המשרוקית והקונוסים - המאמנים. חבר'ה, מישהו פה עושה עבודה לא טובה. מישהו פה לא מצליח לגדל דור חדש של שחקנים. מישהו פה לא יודע מה הוא עושה.

        זה לא עניין של כסף. יש הרבה כסף בכדורגל במדינה הזאת. זה לא עניין של תשתיות. מדינות עם מגרשים ומתקנים הרבה פחות טובים מצליחות הרבה יותר מאיתנו. זה לא עניין של מחויבות, כולם פה מתים להיות כדורגלנים, זה הדבר היחיד שמעניין פה את האנשים, זו עדיין ה-פנטזיה של חובב ספורט צעיר. זה לא רק חלוקת משאבים, אלא מה עושים איתם. למכבי חיפה ומכבי תל אביב יש מחלקות נוער מושקעות ומטופחות, ועם כל הכבוד, בינתיים מה שהן מייצרות זה בעיקר שחקנים שיום אחד יושאלו לחדרה ובני יהודה. כולם יודעים לדבר, אבל לא לעשות.

        דור פרץ שחקן נבחרת ישראל מול אליף אלמאס שחקן נבחרת צפון מקדוניה (רויטרס)
        הגיע הזמן להודות: מישהו פה לא יודע מה הוא עושה. דור פרץ (צילום: רויטרס)

        האכזבה היא מאנשי הדור של שנות התשעים. לא אוחנה וסיני ומלמיליאן שפנטזו איך לצלוח את הבית האוקיאני, אלא המאמנים הצעירים, שגדלו על "אירופה", ביקרו את החברים שלהם בבלגיה, יודעים שזה "עולם אחר" ופשוט לא מסוגלים להביא אותו לפה. העולם נהיה קטן וקטן יותר, המידע נגיש לכולם, דור שלם של אנשי מקצוע יושב עם מחברות פתוחות באקדמיה של אייאקס, אומר "פששששש יא אללה" ולא קולט כלום. למה אין בכדורגל הישראלי מאמן לפטופ סטייל דן שמיר? תנו לנו איזה חנון של מספרים, אחד, בשביל הגיוון. מתי היה פה בכדורגל מאמן עם כריזמה של פיני גרשון או אחד שהצליח בעולם כמו דיוויד בלאט? למה כולם פחדנים, משעממים, מתבטלים בפני בעלים? ומילא בבוגרים, בעולם המקצועני האכזרי - אבל מה קורה בנוער, במחלקות הילדים? מה עושים איתם כל היום? איך שחקן עולה לבוגרים בגיל 18, אחרי 12 שנה במחלקה, ולא יודע להגביה, לוקה במיומנויות?

        סביר להניח שבקרוב, אחרי הכישלון הבא, שוב נידרש לסוגיה, שוב ננסה להבין איפה טעינו, שוב נשאל למה זה לא קורה, שוב נשאל את חלוצי הדור ההוא איך מתקנים ומה עושים, כולם יסבירו מה צריך לעשות, יענו בפרוטרוט וידברו יפה על חינוך וערכים ועל איך צריך לעבוד נכון. אחר כך יחזרו הביתה, יניחו רגליים על השולחן, יצפו בכדורגל אירופאי וימלמלו "אין מה לעשות, זה עולם אחר".

        מאמן אולימפיאקוס דיוויד בלאט (GettyImages)
        תנו לנו אחד כזה גם בכדורגל. דיוויד בלאט (צילום: GettyImages)