חי בשביל זה: נובאק דג'וקוביץ' שוב הראה שאין כמוהו ברגעים הגדולים

ב-11 בספטמבר 2010 נובאק דג'וקוביץ' פיגר 5:4 ו-40:15 מול רוג'ר פדרר במערכה החמישית של חצי גמר אליפות ארצות הברית. הסרבי הגיב עם שני ווינרים בשיא הלחץ ובתוך פחות מ-20 דקות הצליח להשלים מהפך ולנצח בחמש מערכות בדרך לגמר. אומנם בגמר נולה כבר הפסיד לרפאל נדאל, אבל אפשר לומר שאותו משחק מול פדרר היה נקודת מפנה בקריירה שלו. עד אז הוא זכה בטורניר גרנד סלאם אחד, אבל ב-2011 הוא השתלט לחלוטין על הסבב, וזכה באוסטרליה, ווימבלדון ואליפות ארצות הברית - שם שוב הציל שתי נקודות משחק במפגש מול פדרר בחצי הגמר. אפשר לומר שלמרות ההפסד בגמר 2010, אותן שתי נקודות התחילו למעשה את האגדה של מי שיהפוך ביום מן הימים לאחד הטניסאים הגדולים בהיסטוריה.

עוד בנושא
בתום הגמר הארוך בתולדות ווימבלדון: דג'וקוביץ' גבר על פדרר בחמש מערכות
מאטס וילאנדר לוואלה! ספורט: "רוג'ר פדרר ביצע כמה טעויות טקטיות גדולות"
אחת האכזבות הגדולות בקריירה של רוג'ר פדרר: "זה הולך לכאוב הרבה הרבה זמן"

פאסט פורוורד לתשע שנים מאוחר יותר. גמר ווימבלדון 2019. פדרר מצליח לשבור את ההגשות של דג'וקוביץ' ועולה ל-7:8 במערכה החמישית. בתוך משחקון ההגשות הזה פדרר כבר ב-15:40 אחרי שני אייסים ברציפות. נדמה היה שכבר יש אלוף חדש. אבל אז פדרר טועה עם ניסיון ללכת על פורהנד לאורך הקו, ומחטיא. בנקודה הבאה הוא שוב יוזם, עולה לרשת ורואה את דג'וקוביץ' חובט - איך לא - פורהנד באלכסון שקורע לו את הלב. משם דג'וקוביץ' גם מצליח לגרד את השבירה בדרך לניצחון 6:7 (5), 6:1, 6:7 (4), 6:4, 12:13 (3) באחד ממשחקי הגמר הדרמטיים שראינו בשנים האחרונות.

כנראה שמעולם לא היה משחק קריטי במהלך הקריירה שלו בו נובאק דג'וקוביץ' היה כל כך שליו ושקט כמו בגמר הזה. אפילו כשהוא הגיב לקהל בתנועה חצי מתגרה, זה היה בנונשלאנט. 15 אלף צופים במגרש המרכזי תמכו בפדרר בצורה מוחלטת ואחרי כל נקודה בה זכה, במיוחד ברגעים הקריטיים במערכה החמישית, ייצרו רעש מטורף. ונראה שזה מה שדג'וקוביץ' הכי אוהב: את גישת כל העולם נגדי. בסדר, תעודדו את היריב שלי ולא אותי, אל תכבדו שחקן שזכה ב-15 תארי גרנד סלאם (16 עכשיו) וארבע פעמים בטורניר (חמש). אני לא צריך את זה, רק מדליק אותי יותר לנצח כך ולהשתיק את כולכם. זה רק מגרה אותי יותר.

דג'וקוביץ' כבר חווה משחקים טובים יותר בקריירה שלו מבחינה מקצועית, אבל מבחינת תחרותיות, מלחמה והיכולת שלו להישאר בעניינים, הסרבי מעולם לא היה חזק וטוב יותר. כל הזמן שם, כל הזמן מתאים את עצמו כדי להפריע ולשבש את המשחק של היריב, כל הזמן חושב מה הוא צריך לשנות כדי לגרום יותר נזק. טניסאי עם אינטליגנציה גבוהה מאוד שעושה לבד דברים שמאמני כדורגל/כדורסל מתכננים לקבוצה שלמה ומבצעים ביחד עם צוות שלם במהלך המשחק. בשורה התחתונה אין הרבה טניסאים או ספורטאים בכלל שמסוגלים לשחק את הנקודות הקריטיות כמו שדג'וקוביץ' מסוגל לשחק בהן. או במילים פחות נאותות ואמריקאיות הוא חתיכת "tough mother fucker". אותו אחד בו תבחר לשחק אם חייך תלויים באותו משחק.

דג'וקוביץ' הגיב אחרי הניצחון לדברים של פדרר, לפיהם יש הרבה אנשים שאולי ספגו השראה מהעובדה שבגילו הוא עדיין במצב כל כך טוב. הסרבי אמר שהוא לבטח אחד מהם. נולה חייב הרבה מהקריירה שלו לפדרר ונדאל, שהצליחו להביא אותו לקצה גבול היכולת המקצועית שלו, אבל בעיקר לקצה גבול העוצמה המנטאלית והפיזית שלו והיכולת להתמודד עם מצבים מלחיצים. קשה להאמין שאלמלא פדרר ונדאל, דג'וקוביץ' בכלל היה מתמודד עם מבחנים מנטאליים כאלה, שהיו מפרקים לחלוטין כל אחד אחר.

גם את דג'וקוביץ' הם פירקו לתקופה לא קצרה בעבר, אבל זה רק הפך אותו לחזק יותר ובלתי עביר יותר. הוא הצליח למצוא שוב את הרעב שלו והטירוף שלו אחרי תקופה רעה ואדישות למקצוע שפירקו ורוקנו אותו נפשית ומקצועית. אפשר להגיד שהטניס שלו הגנתי מדי, רק תגובתי ליריב, אפשר לומר שהוא פחות כישרוני מפדרר ואפשר גם לטעון שהוא עצם בגרון במאבק הראש בראש בין נדאל לפדרר, אבל בסופו של יום צריך להגיד שהוא גם הרבה הרבה מעבר לכך.

פדרר שיחק מצוין ובעיקר הגיש נהדר. הוא הצליח להגביל את דג'וקוביץ' לאפס אפשרויות שבירה בשלוש המערכות הראשונות (וזה עוד כששתיים מהן מוכרעות בשובר שוויון) ונקלע לנקודת שבירה נגדו רק במשחקון השישי במערכה הרביעית. ובאמת היה נראה במהלך כל המשחק שפדרר מטייל במשחקוני ההגשות שלו, דבר שלרוב משדר שהטניסאי במצב טוב. למרות זאת, דג'וקוביץ' הוביל בשתי מערכות לעומת אחת. עד כדי כך הסרבי יודע לשחק את המשחק הזה טוב, אולי הכי טוב שמישהו ידע.

מנגד, למרות ההפסד הכואב אחרי שהתואר כבר היה לו ביד, פדרר יכול לקחת כל כך הרבה דברים טובים מהטורניר הזה כשבראשם כמובן היכולת שלו לשחק מול נדאל ודג'וקוביץ' בתוך 48 שעות ואפילו לנצח אחד מהם ולהגיע למצב טוב מאוד מול השני. זה משהו שפדרר בן ה-33, למשל, לא היה מסוגל לעשות, ודווקא כשהוא נושק לגיל 38 הוא פתאום כן היה מסוגל לעשות את זה, ובאותה מידה היה יכול לזכות בתואר. והוא באמת שיחק מעולה מול דג'וקוביץ'. חלק מהנקודות שלו, ובעיקר הדרך בה בנה אותן, היו מעבר לשלמות ודבר שאי אפשר ללמוד לעשות בשום מקום.

פדרר החמיץ הזדמנות אדירה להגיע ל-21 תארי גרנד סלאם ונותר עם 20 "בלבד", שניים יותר מרפאל נדאל וארבעה מדג'וקוביץ' עצמו. מבחינת חובבי הוויכוח על מי הגדול בהיסטוריה מדובר בחגיגה אמיתית כי המצב נשאר צמוד וכנראה יישאר כך עד סוף הקריירה של שלושת הענקים האלה. מי הגדול מבין השלושה? את זה נדע, אולי, לקבוע רק אחרי שהם יפרשו מהמשחק. בינתיים נותר רק ליהנות ממותחנים אדירים כאלה.

מבחינה אישית, האווירה במגרש המרכזי בווימבלדון הייתה משהו שבאמת קשה מאוד להסביר במילים. לשמחתי כבר יצא לי לחוות שם רגעים ענקיים, כולל הניצחון של פדרר מול נדאל בחצי הגמר ביום שישי האחרון והזכייה של פדרר לפני שנתיים בתואר, אבל שום דבר לא היה דומה למה שהלך שם במערכה החמישית של הגמר הזה.

כל מי שבאמת אוהב טניס ובכלל ספורט תחרותי לא יכול היה שלא להתרגש מכל נקודה, מכל חבטה, מהמותחן האדיר הזה, משני הספורטאים האלה שהיו מוכנים לעשות הכול כדי לזכות בנקודה האחרונה. בטניס, בניגוד לענפי ספורט אחרים, אתה תמיד צריך לנצח במשחק. אין 90 או 40 דקות שייגמרו ויעניקו לך את הניצחון. אתה תמיד צריך לקחת את הנקודה האחרונה במו ידיך.

מסביב ביציעים אנשים מבוגרים, צעירים, עיתונאים, ידוענים, בני מלוכה בריטים, כולם קופצים, צועקים, נדרכים בכיסאות במהלך כל נקודה. היה משהו באמת מיוחד באוויר, בטקס הזה שמתקיים סביב הטניס, ובעיקר בווימבלדון, בעיקר בכזה גמר מותח וחשוב.

במהלך כל המערכה החמישית בין דג'וקוביץ' לפדרר היה ברור שבסוף זה יוכרע על נקודה, על טעות כזו או אחרת. זה גם מה שגרם לסף ההתרגשות ולמד הרעש באצטדיון להגיע למימדים אדירים, בעיקר אחרי נקודות של פדרר. עם זאת, לקהל לא נותר אלא להצדיע לאלוף.