בווידאו: הפועל באר שבע מברכת את אלונה ברק לרגל יום הולדתה ה-50
את צלחת האליפות האחרונה שלה הניפה בית"ר ירושלים בקיץ 2008. קבוצת גלקטיקוס שבנה האוליגרך ארקדי גאידמק טרפה את הליגה בלי יותר מדי תחרות, בפעם השנייה ברציפות. כמה חודשים לאחר מכן התקיימו בחירות בעיר. גאידמק ניסה למנף את האהבה העצומה שקיבל מהיציעים של טדי ומהרחוב הישראלי, ורץ. הוא חטף סטירה מצלצלת - רק 3.6% מהקולות נזרקו לעברו. בראיון ליניב טוכמן הוא התפרע על הקהל הבית"רי ולמעשה על כולם. "אני לא שם יותר על האוהדים ולא על הציבור וגם לא על התקשורת… אם הייתי יכול, הייתי מונע מהאוהדים להיכנס לטדי… בית"ר לא מזיזה לי, אני אפילו לא יודע נגד מי אנחנו משחקים היום… שיקרו לי בפנים… המדינה הזו בגדה בי". וכו' וכו'. לקח זמן עד שנטש באופן סופית - לפני כן הספיק לפגע עם הנחתת סדאייב וקדאייב, שני שחקנים צ'צ'ניים שלפי הודאתו הגיעו בעיקר לשם הדווקא - אבל העובדה היא שמאז ההפסד בבחירות, בית"ר נכנסה לסחרור ממנו טרם יצאה. וצלחות אין, תהילה אין.
באותן בחירות בירושלים ניצח ניר ברקת, ששלט בעיר בעשור הכדורגל השחון. בתחילתה של עונת האליפות האחרונה של בית"ר נכנס לנגב כוח חדש, מאותה המשפחה. אלונה ברקת, אשתו של אלי, אח של ניר, רכשה את הפועל באר שבע. זה התחיל קשה, ולאט, וצחיח, אבל באר שבע של אלונה עקפה גם את בית"ר בסיבוב. בשלהי עונת הכדורגל האחרונה רצו הברקתים - ניר ואלונה - אל תוך הפוליטיקה הארצית. ראש עיריית ירושלים לשעבר נבחר בפריימריז של הליכוד. גברת ברקת התרסקה עם המפלגה של בנט ושקד, כשהעיר לה תרמה כל כך הרבה הצביעה בעיקר למפלגה בשורותיה רץ ניר.
כמו במקרה ארקדי, זו היתה עוד הוכחה ניצחת שבעלות על קבוצה והצלחה מטאורית יכולות לקנות לך הרבה דברים, אבל לא הון פוליטי. בסופו של דבר, כשזה אוהד שרוף מאחורי פרגוד, הוא פחות חושב על ג'ון אוגו וברק בכר ועל ה-1:3 מול בית"ר. הוא יצביע למי שהוא רוצה, לא למי שהוא מרגיש "חייב". וכך מפלגתה של אלונה זכתה לפחות מ-5,000 קולות בבאר שבע. קשה שלא להיעלב מנתונים כאלה. ברקת בטוח נעלבה. לא משנה מה אמרה ומה תגיד, היא נעלבה. אבל שם גם נולדה הזדמנות:
להראות שבין גאידמק לבינה שמים וארץ. שהיא אמנם נפגעה, אבל לא תפגע בחזרה. שהיא תבין שהציבור "שלה" לא היה נגדה אלא פשוט בעד מישהו אחר; שאוהדיה אולי לא נלחמו על מנת שהיא תיכנס לכנסת אבל הם כן יהרגו על מנת שהיא תישאר איתם. האמת, בעצם ההשוואה לאוליגרך אולי יש עלבון מסוים כלפי ברקת, ועוד דווקא ביום הולדתה - 50 עגול. אבל אין מה לעשות, בעצם ריצתה הזכירה את האיש, ועכשיו, בשנת היובל, כשברקע עוד בחירות ואולי עוד ניסיון לריצה לכנסת ועוד ניסיון לריצה לאליפות, נאמר שזו עונת מפתח. עונה בסיומה יהיה לנו קל יותר לקבוע את מה שנראה ברור מאליו - האמנם רחוקה אלונה מארקדי כמרחק באר שבע מלואנדה?
עוד בנושא
עוד בהפועל באר שבע: תקלה במטוס הקבוצה בדרך לפולין
באר שבע: התקדמות בשיחות להחתמת בלדומרו פרלאסה
מכבי תל אביב לא תוכל להשתמש בכל הכסף ממכירת ראיקוביץ' לקניית חלוץ
במקביל להתרסקות הימין החדש בבחירות, התרסקה הפועל באר שבע על הדשא. ההיסטוריה תזכור את המקום השלישי, אבל אחרי שלוש שנות אליפות, לסיים עם 34 נקודות ו-58 שערים מאחורי מכבי תל אביב זה לא פחות מפיאסקו. קורה, השאלה מה יקרה הלאה. עד לפני כשבועיים, מספרים בבאר שבע, הכול הרגיש כמו התפוררות מתמשכת. רוח המפקד דיברה על החתמת שחקנים חופשיים בלבד, ותקרת השכר צנחה מטה - לסכומים של כרבע ממה שנתנו לקואנקה.
לפני כשבועיים, אומרים, נרשם שינוי בגישה. הקרבה להודעה על בחירות חוזרות מעלה את החשד לריצה נוספת, ואכן היו פרסומים בנידון, אבל בהפועל באר שבע פחות אכפת. העיקר שהמסר השתנה.
"אלונה חזרה לטירוף", נאמר.
בזה אחר זה החלה ברקת לאשר החתמות - מהלך שהפתיע כמה מבכירי המועדון. מיליונים הושקעו במרין, שמיר, שטקוס, ובקרוב צפויים להצטרף גם פרלאסה וספורי. יש צמצום בתקציב, מעידים בבאר שבע, אך לא בהיקפים שחשבו. ברקת טעתה לא מעט, וגם הצליחה פעמים רבות, אבל על דבר אחד קשה להתווכח. "היא לא מסוגלת להסתפק בבינוניות", אומר גורם בקבוצה. נכון לכתיבת שורות אלו, רק בית"ר ירושלים הוציאה יותר בקיץ הזה עד כה, אבל התחרות האמיתית כאן היא בין באר שבע של קיץ 2019 לזו של קיץ 2018.
והיא לא בהכרח בכמות המזומנים אלא בבחירת השחקנים, במספרם, בהתאמתם לצרכי הקבוצה, ביצירת היררכיה, והניסיון להשלים את הסגל לפני ו/או במהלך מחנה האימון ולא עשר דקות לתוך העונה (שיעול, אנסטיס, שיעול) או מאוחר מכך (היי, נייג'ל). אחרי שלוש אליפויות רצופות בבאר שבע התנהגו כמו קבוצה שזכתה בשלוש אליפויות רצופות - הם חשבו ששום דבר לא יכול להזיק להם, שהם לא יכולים לפספס, שמכבי תל אביב לא יכולה להתהפך מהר כל כך. בקיצור, הם חשבו כמו מכבי תל אביב אחרי שלוש אליפויות. כמו שג'ורדי קרויף נתן לבאר שבע לקום ולגדול וויתר על מאבקים ישירים כמו למשל על בן שהר, כך באר שבע הפסידה במאבקים על אצילי ושכטר, החתמות של שש נקודות. בבאר שבע, כמו במכבי, חשבו שיצליחו להסתדר עם עזיבת כוכב בתזמון מאוחר מדי, וסירבו להפנים שברגע שהכוכב הלך, כל הקבוצה צריכה ללכת. הוחתמו בעיקר שחקנים שרצו להצטרף לקבוצה אלופה אבל לא באמת יכולים או רוצים להביא את האליפות. לא סתם המילה שנשמעת הכי הרבה במתחם האימונים הדרומי הקיץ היא זו שנשמעה בקרית שלום אחרי שלוש שנים בלי - רעב.
ובפעם השנייה בבאר שבע מנסים לחקות נוסחה שעבדה בצהוב. אם אז זו היתה תחרות של רכישות ומאמן צעיר וחדשני, הפעם מנסים להעתיק את ההתבססות על שחקנים רעבים, לוחמים; את גישת הפחות-זה-יותר. לא לשווא האליפות הצהובה הגיעה דווקא בעונה מוגבלת בגלל הפייר-פליי, לא לשווא ההתרסקות האדומה הגיעה דווקא בעונה בה נהנו שם מהתקציב הגבוה בתולדות המועדון.
נכון, יכול להיות שהכל אינטרס. שהשינוי בשבועות האחרונים - העובדה שברקת מצטלמת עם שחקני רכש צעירים ומאשרת שחקני רכש יקרים יותר - טמון בתוכנית לריצה נוספת וברצון לשדר למצביעים הפוטנציאלים 'אני לא כועסת עליכם, אני כאן בשבילכם, אולי בכל זאת תבחרו בי?'. אבל שוב, השאלה כאן היא לא האם ברקת תרוץ ואפילו לא מה תעשה אם תצליח, אלא מה תעשה אם תיכשל?
לכן זו עונת מפתח. באר שבע לא צריכה לזכות באליפות, רק להתמודד. לא חייבת להיות מגה אימפריה כמו ב-2017, אבל כן להראות שיש תוכנית למען המטרה. לשם כך ברקת לא צריכה להראות נוכחות של 100% באימונים ובמשחקים ושלל ראיונות לעיתונים - תראו את מיטש גולדהאר. אבל רמת מחויבות זה דבר שמורגש.
זו עונה בה ברקת גם יכולה לקבל, לא רק לתת, והסולד-אאוט של המנויים בטרנר לבטח מוכיח לה עד כמה כדורגל לא חייב להיות מקפצה בדרך ליעד הבא - זה יכול להיות הטופ. בטח לאור מה שעשתה למועדון הזה, מ-2007, ומה שהיא והם עברו ביחד מאז. היום, באופן סמלי, הורסים את וסרמיל, ואין דבר שמסמל יותר את מה שהפועל באר שבע הפכה להיות בעידן אלונה. כבר עכשיו, לדעתי, ברקת במקום השני ברשימת הבעלים המשפיעים בתולדות הכדורגל הישראלי. כרגע, רק יעקב שחר לפניה. גולדהאר הוא כנראה הבוס שאבחר ראשון בכוחות, בכל שלב, אבל הוא הגיע למועדון הכי גדול בישראל. שחר וברקת לקחו כלום וחצי ועשו ממנו היסטוריה.
זו אולי כפיות טובה לחשוב על כך בצורה כזו, אבל אם ברקת תיתן להפועל באר שבע להתרסק כמו שבית"ר התרסקה, זה יהיה כתם על המורשת. כן, עד כדי כך. ככה זה בעסק הזה. החיים הם לא ויקיפדיה, אנחנו זוכרים בעיקר את הסוף. אפשר להמשיך בכל הכוח, אפשר להעביר הלאה, אבל השאלה איך, ובעיקר למי. לעצם העניין: בבית"ר כבר סופרים 11 עונות שחונות מאז ההפסד של הבוס בבחירות. המורשת של ברקת תוגדר גם בעזרת השאלה הבאה: כמה יספרו בבאר שבע?
וכמובן, מזל טוב.
orenjos@walla.co.il
