פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הקול בראש: המאבק הפנימי של משה חוגג מסכן את בית"ר ירושלים

        משה חוגג יודע שבית"ר ירושלים חייבת להתאזר בסבלנות, אבל במקביל הוא שופך כסף, משחרר הצהרות ומעביר את הלחץ לבניון, רוני לוי, השחקנים והקהל. האם יש לו את האופי הנכון להתמודד עם האתגר המורכב?

        הקול בראש: המאבק הפנימי של משה חוגג מסכן את בית"ר ירושלים
        עריכת וידאו: מתן חדד

        בווידאו: חוגג מתייחס להחתמת עלי מוחמד

        בסופו של דבר, ההתלהבות הגדולה של משה חוגג ממחישה את כוחו העצום של הכדורגל. איך אדם נסחף לחלומות, שמשבשים לו את הדעת. למעשה, פיפ"א יכולה להשתמש בחוגג כפרסומת למשחק. כפרסומת לכדורגל. דמיינו משרד פינתי בקומה ה-30 במגדל, אדם יושב סביב שולחן עץ גדול, מסביבו קירות מלאים במסכים, "תראו את האיש הזה", יאמר הקריין ברקע, "תסתכלו לו טוב טוב בעיניים, ביום יום הוא נראה כמו איש עסקים נורמלי, שמנסה להשקיע בתבונה ובהיגיון, אבל ברגע שהוא זונח את העסקים הרגילים ועובר לכדורגל, משהו בו מתהפך... ההיגיון נעלם... שיקול הדעת מתעוות...", וברקע ירוצו אימג'ים עם הפנטזיות של חוגג, איך הוא לא מצליח לישון בלילה, מתהפך במיטה, עוצם עיניים ומדמיין את הגולים, את החגיגות ביציע, את האצטדיון הגועש, את האוהדים מניפים אותו על הכתפיים, את השחקנים מניפים אותו באוויר בחגיגות האליפות, "איך אחרת אפשר להסביר איש עסקים שמוכן להשקיע כאלה סכומים גדולים של כסף, בעסק שכבר מוכיח את עצמו כבר עשרות שנים כלא כלכלי?", יאמר הקריין, "המשחק הזה, האהוב שלנו, שמוציא אותנו מדעתנו, כל כך סוחף, רגעי השיא שלו כל כך מענגים, שרק האפשרות שזה יקרה שווה כל שקל, יעלה כמה שיעלה...", ואז המוזיקה נקטעת, דממה בחדר, שוב פוקוס על חוגג, שהולם בשולחן, מרים טלפון וצועק לשפופרת: "יאללה, שים לי 2 מיליון יורו על מיכאל אוחנה".

        יכול להיות שכשבעתיד ניזכר בתחילת דרכו של משה חוגג, ברגעי מפתח במסע שלו, נגלה שדווקא המשחק מול אתלטיקו מדריד היה זה שעיוות את הדרך. הרי בעונה שעברה חוגג הגיע בהתלהבות גדולה, השקיע בתקווה גדולה להשתחל לפלייאוף העליון, בסוף ראה שם את הפועל חדרה, ונדמה היה שהוא מתפכח. נרגע. לומד. מפנים. על כל ניצחון דרמטי על הפועל תל אביב, הוא חטף שלוש מהלומות מרעננה. המאמן אכזב אותו. השחקנים אכזבו אותו. הוא הביא את ערן לוי ובוזגלו, והקהל לא בא. אומנם הוא לא התייאש, אבל כן חווה על בשרו כמה זה קשה, כמה הוא רחוק, כמה זה מורכב. ואז הגיעה לפה אתלטיקו. פתאום טדי מלא. הוא לוחץ את היד לדייגו סימאונה, לוחש לו משהו באוזן, חווה לרגע את הטופ, את הקצפת. עידן ורד מתמודד בכבוד עם אנטואן גריזמן. קלטינס עוצר את דייגו קוסטה. הוא יודע שזה רק משחק ידידות, אבל בטוח מישהו בסביבתו אומר לו משהו משפט גאוני בסגנון "הוכחנו שאנחנו יכולים להסתכל לאתלטיקו בלבן של העיניים". ואז שוב חוזרים ההתלהבות, האמונה והחלומות. "יאללה, בוא נשים 2 מיליון יורו על מיכאל אוחנה".

        עוד בנושא

        חוגג בראיון: "2 מיליון יורו על אוחנה? זו השקעה בנכס, אני לא זורק כסף לים"
        ההתעקשות של בית"ר, והמחמאות מהסמל: מאחורי עסקת מיכאל אוחנה
        מבחן גרסיה: האתגר הגדול שמצפה לבית"ר ירושלים בעונה הקרובה

        משה חוגג בעלים בית"ר ירושלים עם דייגו סימאונה מאמן אתלטיקו מדריד (קובי אליהו)
        יכול להיות שכשבעתיד ניזכר בתחילת דרכו של משה חוגג, ברגעי מפתח במסע שלו, נגלה שדווקא המשחק מול אתלטיקו מדריד היה זה שעיוות את הדרך (צילום: יוסי ציפקיס)

        הבעיה הכי גדולה היא המתח שבין הסבלנות לחלומות. ברקע עומדת המילה השנואה הזאת, שמוציאה את העוקץ מההתלהבות וכבר הפכה לבדיחה אומללה - "תהליך". התירוץ של חוגג בעונה שעברה היה שהקבוצה נבנתה בלחץ ובאלתורים בגלל המעבר מאלי טביב, אבל השנה כבר יש לו זמן. יש לו תוכנית, יש לו בסיס, ואפשר להתחיל לרוץ. מבחינתו, הוא עשה הכל. נתן לרוני לוי ולבניון את כל הכלים, עכשיו נותר רק לחכוך ידיים, ולצפות בבחורים מספקים תוצאות.

        חוץ מזה, עכשיו צריך לממש את ההשקעה. למכור מינויים. אז בשביל לשבור את המסורת של אוהדי בית"ר, שפשוט לא אוהבים לקנות מינויים, צריך צעד קיצוני. צריך להדליק אותם. לדבר על הכבוד שחוזר, על שאיפות, על קבוצה מלהיבה והתקפית (עם רוני לוי). אף אחד לא יקנה מינוי על קבוצה שנבנית לטווח ארוך, זה לא מספיק מעניין. אז חוגג שוב נקרע בין הכוויות על גופו וקול ההיגיון - שמסביר לו שזה קורה לאט, שזו קבוצה עם מאמן חדש ושחקנים חדשים, שגם לגולדהאר וברקת נדרשו כמה שנים של למידה וטעויות עד ההצלחות - לבין הצורך לשווק את המוצר שהשקיע בו. המאבק בין שני הכוחות האלה הוא מסוכן.

        השאלה היא מה חזק יותר ומי מנצח. אילו חוגג היה נותן לקול האחראי והשקול להשתלט עליו, הוא היה נשמע זהיר יותר, מסויג, מזכיר לכולם את מקרי העבר, את קבוצות ה"גלאקטיקוס" שנבנו כדי לזכות בתארי אינסטנט. אבל במקום זה חוגג לא רק נסחף, אלא גם בראיון אתמול (שישי) הדף קדימה את כל הלחץ לשחקנים, לצוות המקצועי ולקהל שלא תומך. "אוחנה? אני לא זוכר שליוסי בניון לקח זמן להתאקלם בקבוצות ששיחק בהן... אנחנו לא נופלים מאף קבוצה וצריכים לתת פייט. זה הזמן של רוני לוי ויוסי לחבר את כל הדבר הזה. יש הרבה זמן להתכונן ולהכין את כל הסגל. אם הפוטנציאל הזה יתממש אפשר להגיע רחוק מאוד. כולם מוכשרים ורעבים וזה התפקיד של הצוות המקצועי, לייצר קבוצה איכותית מהמכלול הזה. האוהדים? אני מאוכזב מתרבות הצריכה של הקהל. אני מאוד מקווה שזה ישתנה, אני מביא את מיכאל אוחנה ושחקנים כל כך משמעותיים בכל כך הרבה כסף וזה לא מובן לי".

        משה חוגג, דודו גורש, יוסי בניון, עידן ורד בית"ר ירושלים (קובי אליהו)
        יאללה, חבר'ה, יש לכם את כל הכלים. חוגג עם בניון, גורש ועידן ורד (צילום: קובי אליהו)

        ומה יקרה אם בית"ר לא תיתן פייט? ומה אם בניון ורוני לוי לא יצליחו כל כך מהר לחבר את העסק, למצות את הפוטנציאל? ומה אם הקהל לא יסתער על המינויים? אם חלילה הקבוצה תקרטע, כמה זמן יידרש לו בטרם יפטר מישהו כדי להוכיח שהוא "לא מוכן להשלים עם בינוניות"? האם מתישהו האכזבה מהקהל תהפוך לכעס, ומשם רצון לנקמה בכפויי הטובה שלא יודעים להעריך את המאמצים שלו וההשקעה שלו?

        חוגג במלכוד. מצד אחד הכוח הסוחף של הכדורגל והפנטזיות. מצד שני המציאות המורכבת. הוא לא רוצה להפוך לאמיר כבירי החדש. לפראייר התורן שזורק כסף. לעוד בעלים מתלהב שמשקיע ומקבל כאפה. נדרשים פה אורך רוח, מתינות ואיפוק, אבל לפי איך שהוא מדבר, לפי איך שהוא קונה, ספק אם זה הבן אדם. לשמחתו, הכדורגל הישראלי הוא לא עד כדי כך איכותי, אין פה כל כך הרבה קבוצות חזקות כדי לא לרוץ בצמרת. לצערו, בדיוק בגלל הדברים האלה ספק אם מיכאל אוחנה שווה 2 מיליון יורו.