בווידאו: אוהדי טורונטו חוגגים את האליפות ההיסטורית
אני מצהיר בזאת שבבחירות הקרובות אצביע למפלגה שתבטיח להעביר חוק שיאסור על השימוש במילה כוכבית במהלך חודש יוני. זה קורה כל שנה מחדש, הדחף הזה להקטין מגודל הרגע. כל אליפות ב-NBA עוברת דרך פציעות משמעותיות של יריבות, קונפרנס חלש במיוחד, עונה מקוצרת או כל מיני שאלות "מה אם" אחרות. לצערנו, בשנים האחרונות המגמה רק מתחזקת. הקצב גובר, הדרישות עולות, העומס המצטבר גדול מתמיד ומשחקי הפלייאוף מועדים לפורענות הגוף. הקבוצה האחרונה שנשארת לעמוד עושה זאת, בין היתר, תודות ללא מעט מזל.
גם בהינתן כל זה, פציעה של ה-MVP של שני הגמרים הקודמים יוצרת מצב חריג, בוודאי כשמצטרפת אליה פציעה של סופרסטאר נוסף שהחמיץ בגמר משחק ושני רבעים קריטיים. ניתן להגיד ברמת וודאות די גבוהה שטורונטו לא הייתה מנצחת את גולדן סטייט כשהיא בהרכב מלא ומחוברת, כפי שהייתה בשנתיים האחרונות. אבל אף קבוצה בליגה, ואולי אף קבוצה במילניום הזה, לא הייתה מנצחת את הגרסה הזו של גולדן סטייט, קבוצה שהיא סטייה מוחלטת מהתקן (עוד על כך בהמשך). הקבוצה שטורונטו כן ניצחה זו גם לא גולדן סטייט שלפני קווין דוראנט, שהייתה קבוצה הרבה יותר עמוקה ורשמה הישגים היסטוריים בעצמה.
אבל גולדן סטייט הנוכחית כן הייתה קבוצה טובה מאוד שקשה מאוד לנצח. זו קבוצה שכבר עברה הכל ולא נלחצת משום דבר, קבוצה עם אופי נדיר שהתפתח בחמש השנים המופלאות שלה. סטף קרי וקליי תומפסון לא היו כל כך מפוקסים בגמרים הראשונים שלהם כפי שהיו בשבועיים האחרונים, הם ניצלו כל שביב הזדמנות מול הגנה שנתנה להם מעט מאוד כאלה. דריימונד גרין ואנדרה איגודלה ידעו להתעלות בדיוק ברגעים הנכונים כל פעם מחדש. דמרכוס קאזינס, בסופו של דבר, היה אפקטיבי מאוד בהתקפה במחצית ממשחקי הסדרה. זו הייתה קבוצה שהתנפלה על כל רגע של רפיון והיסוס בצד השני. זה רחוק מלהיות מובן מאליו לנצח קבוצה כזו, בטח עבור מועדון שמגיע לגמר לראשונה בתולדותיו. ראינו לא מעט קבוצות קורסות מנטאלית בגמר מול יריבות הרבה פחות מנוסות ומפחידות.
עוד בנושא:
ואז נזכרנו, מדובר בגיבורי על: על הרגע המצמרר של קליי תומפסון
מסאי בחמישה צעדים: כך יוג'ירי הפך את טורונטו מנמושה לאלופה
עיבדו את הצפון: הביצים של מסאי וקוואי הביאו אליפות לטורונטו
דיווח: קוואי לאונרד עדיין שוקל ברצינות לחתום בקליפרס
גולדן סטייט תציע חוזי מקסימום לדוראנט ותומפסון על אף הפציעות
אלופה ראויה ביותר
טורונטו לא תיזכר כאחת האלופות הגדולות ביותר, גם לא בחצי העליון של האלופות, אבל זו אלופה ראויה ואיכותית שעבדה קשה מאוד כדי להרוויח את הטבעת. היא ניצחה שלוש מחמש הקבוצות הטובות בליגה, הקבוצה היחידה שניתן לדמיין אותה הולכת עד הסוף וטורונטו היא לא זו שהדיחה אותה זו יוסטון. המזרח השנה לא היה המזרח של שנים קודמות, פילדלפיה ומילווקי היו שתי יריבות חזקות ומוכשרות שאלמלא נתקלו בקנדים מאוד יכול להיות שהיינו מעריכים אותן הרבה יותר כרגע. גם בסיבוב השני וגם בגמר המזרח היה רגע בו נדמה היה שהיריבה גדולה על טורונטו, אבל החבורה של ניק נרס ביצעה התאמות נהדרות ופיתחה את האופי שבסופו של דבר אפשר לה להשלים את המשימה בגמר.
פילדלפיה, מילווקי וגולדן סטייט בגרסת הגמר הן לא רק שלוש מהקבוצות הטובות ביותר בליגה השנה, הן קבוצות שונות מאוד אחת מהשנייה. כל אחת מהן יוצרת אתגרים מסוג אחר לחלוטין, וקשה מאוד לבנות קבוצה שמסוגלת להתמודד עם שלושתן. טורונטו פגשה בשלושת הסיבובים האחרונים שלושה שחקנים שעד למפגש איתה נראו בלתי ניתנים לעצירה, וקשה לחשוב על שלישייה שונה ומגוונת יותר: ג'ואל אמביד, יאניס אנטטוקומפו וסטף קרי. לראפטורס היו פתרונות לכל אתגר. מארק גאסול התברר כשומר הטוב ביותר בליגה על אמביד, קוואי לאונרד התברר כשומר הטוב ביותר בליגה על יאניס ופרד ואנווליט התברר כשומר הטוב ביותר בליגה על סטף. בכל המקרים, שאר הקבוצה התגייסה כדי לסייע לשמירה האישית המצוינת עם עזרה מדויקת וקבלת החלטות מושלמת. קל לדבר עכשיו על החסרונות של אמביד, יאניס וסטף. אבל חשוב לזכור שאף אחד לא דיבר על חסרונות לפני שהם פגשו את טורונטו.
חבורת אנדרדוגים
על הדרך בה טורונטו נבנתה עד שהגיעה למעמד הזה נדמה שנאמר כבר הכל. זו חבורת אנדרדוגים שרבים מהם, כולל הג'נרל מנג'ר והמאמן, נלחמו על מקום בליגה. זו קבוצה שהתקדמה לאט ובהדרגה עד שהגיעה למצב שאפשר לה להמר על קפיצת המדרגה האחרונה בקיץ שעבר. בעוד שקוואי לאונרד מגלם את קפיצת המדרגה, קייל לאורי מגלם את התהליך הארוך. הוא היה חייב לעבור את כל מה שעבר בשנים האחרונות בפלייאוף כדי להגיע למצב בו הוא יכול לפתוח את משחק 6 בגמר, משחק אליפות פוטנציאלי שמגיע לאחר הקריסה בדקות האחרונות של משחק האליפות הקודם, כפי שפתח. הפעם היה תורו להנהיג, להבהיר לשחקנים שסביבו שהם באו לסגור עניין היום, להעביר מסר לגולדן סטייט שאין ליריבה שלה כוונה להישבר. לא בטוח שניתן למצוא שחקן שעבד קשה יותר ונחל אכזבות רבות יותר כדי להגיע לרגע הגאולה שלו.
בגזרת הצעירים נטולי הפחד, מכיוון שפרד ואנווליט קיבל בצדק את מירב הקרדיט, אנצל את ההזדמנות כדי לדבר עוד קצת על פסקל סיאקם. הנקודה המרשימה ביותר לגבי הקמרוני לא הייתה שהוא קלע 26 נקודות במשחק אליפות בחוץ, גם לא שהוא קלע כנראה את הסל החשוב במשחק, ביתרון נקודה כחצי דקה לסיום, אלא הסיבה בגללה הוא קלע את הסל הזה. ניק נרס לקח טיים-אאוט כדי לתכנן אולי את הפוזשן החשוב בתולדות המועדון, וחזר ממנו עם תרגיל עבור סיאקם, בידיעה שמי ששומר עליו הוא דריימונד גרין. סיאקם הגיע לחסום ללאורי, אבל חתך הצידה לפני החסימה באופן שהטעה את גרין ונתן לו יתרון התחלתי קטן, יתרון שהספיק לו כדי להגיע למצב הזריקה שהוא רוצה בצבע ולסיים אותו. בתוך כל ההמולה, נשכח הפרט המדהים הזה, שברגע כזה במשחק נרס לא שם את הכדור ביד של קוואי, לא אירגן תרגיל ללאורי ואפילו לא חשב על ואנווליט הלוהט, הוא הכי סמך על פסקל סיאקם.
ההחלטה של קוואי
סיאקם ו-ואנווליט הם גם התקווה לעתיד של הראפטורס, וזו נקודה חשובה מאוד בהקשר להחלטה שקוואי לאונרד צריך לקבל. קשה לדעת מהם השיקולים של הסופרסטאר האניגמטי, אבל אם הוא מחפש את המקום ממנו יוכל להמשיך להיאבק על אליפויות, טורונטו מספקת פיתרון טוב רק לטווח הקצר. כל שחקני הרוטציה פרט לדני גרין חתומים לעונה הבאה, אבל רובם לא חתומים לעונה נוספת. לא בטוח מה נשאר במיכל של לאורי, גרין, מארק גאסול וסרג' איבקה, מאוד הגיוני שיישארו להם כוחות רק לעוד ריצה אחת, לנסיון להגן על התואר. לכן, גם אם קוואי יבחר להישאר בקנדה, סביר שהוא יעשה את זה עם חוזה שיש לו אופציית יציאה לאחר שנה אחת.
כדי שיהיה להם סיכוי להשאיר את לאונרד לטווח ארוך, אנשי הראפטורס יצטרכו לשכנע אותו שיש לקבוצה הזו אופק עתידי. שני שחקנים די צעירים שקלעו 48 נקודות משותפות במשחק אליפות זו התחלה טובה. אם סיאקם ייצב את הקליעה מבחוץ, מה שלגמרי נראה חלק מהרפרטואר האפשרי שלו, הוא יוכל להפוך לכוכב משנה איכותי מאוד. ואנווליט כנראה לא יוכל להתפתח לרכז בכיר באמת, הוא מזכיר לי בעיקר את דרק פישר, אבל זה מתאים מאוד לקבוצה עם שני סקוררים בעמדות הפורוורד. או ג'י אנונובי, הפורוורד המסקרן שלא היה כשיר בפלייאוף הזה, ינסה לשכנע בעונה הבאה שגם לו יש מה להציע ברמות הגבוהות. יהיו לקוואי סיטואציות מבטיחות יותר, אבל אולי נתוני הפתיחה האלה יספיקו כדי לשכנע אותו שניתן לבנות סביבו שושלת בטורונטו, בעיקר אם מסאי יוג'ירי יישאר וימשיך לעשות קסמים.
המעמד ההיסטורי של גולדן סטייט
ההפסד של גולדן סטייט, האופן בו הוא קרה, טוב לעבר של הקבוצה ורע לעתיד שלה. זה ההפסד הנדיר שלא רק שלא מחליש, הוא אפילו מחזק את המעמד ההיסטורי של הקבוצה הזו. האלופה הוכיחה יכולת להתמודד עם הקשיים הגדולים ביותר שניתן לדמיין במהלך סדרה, הוכיחה שהיא פיתחה אופי נדיר ביותר. רצף הפציעות הדגיש גם כמה קשה להגיע לגמר חמש פעמים ברציפות, בלי קשר לאיכות הקבוצה ולאיכות היריבות. זה שוחק פיזית ומנטאלית, וכיום השחיקה עוצמתית יותר מכל תקופה אחרת. חמשת הגמרים הרצופים (לפחות) ייזכרו כאחד ההישגים הגדולים ביותר של הווריירס האלה. מאז הפציעה של קווין דוראנט שאר הכוכבים דאגו להזכיר לנו כמה הם טובים. דריימונד גרין בגמר המערב וקליי תומפסון בגמר שכנעו שגם הם עדיין שניים מהשחקנים הטובים בעולם.
ואז מגיעים לסטף קרי. הוא סיים גמר חמישי ללא תואר ה-MVP, אך בכולם היה אחד משלושת השחקנים הטובים על הפרקט. ויותר מזה: הוא ללא ספק היה השחקן עם ההשפעה הגדולה ביותר על איך שחמשת הגמרים האחרונים נראו. קליבלנד וטורונטו בנו את כל המערך ההגנתי שלהן במטרה לעצור אותו, נרס אפילו שלף את הבוקס-אנד-וואן שנועד ליריבה שחשוב לשמור רק על שחקן אחד שלה. עצם הנוכחות והתנועה שלו סדרו עשרות ליי-אפים ושלשות חופשיות לשחקנים סביבו. דיוני יכולת הקלאץ' שלו מעייפים (זוכרים את משחק 6 מול יוסטון או שחודש זה יותר מדי זמן?) והוא ממשיך להיות השחקן הזה שאין דרך הגיונית למקם מבחינה היסטורית, הוא חד פעמי מדי.
סוף השושלת?
האם הפציעות של דוראנט וקליי מסמנות את סוף השושלת של הווריירס? עוד לא. בלי קשר ל-KD, מספיק שתומפסון יישאר ויחלים באופן מלא מהקרע ברצועה הצולבת (מה שבהחלט אפשרי כיום) כדי שגולדן סטייט תישאר קבוצה שמסוגלת להיאבק על האליפות לעוד כמה שנים. אם גם דוראנט יישאר, בעוד שנתיים זו תוכל להיות שוב קבוצה די דומה לזו של השנים האחרונות. זו לא התפרקות של שושלת כמו הפרישה של כל כוכבי שיקגו בשנות ה-90, פירוק שיתוף הפעולה בין שאק לקובי או העזיבות של לברון ג'יימס את מיאמי וקליבלנד. במקרה של גולדן סטייט, השחקן הכי חשוב לשושלת נשאר ועדיין בריא וגם שאר אבני היסוד צפויות להישאר.
אבל רשימת סימני השאלה גדולה. העונה הקרובה צפויה להיות לא פשוטה, ככל הנראה בלי דוראנט וברובה גם בלי קליי, שקשה לדעת כמה זמן ייקח לו לחזור לכושר טוב. האופציה הסבירה היא שדוראנט לא יחזור להיות השחקן שהיה ויצטרך להסתפק בגרסה פחות דומיננטית שלו (נקודה שאמורה לחזק את הרצון שלו להישאר בגולדן סטייט, בה יהיה לו קל יותר להתמקם מחדש מאשר בקבוצה שתצפה ממנו להוביל אותה לבד). אם לא יהיו הפתעות לטובה בקצב ההחלמה, הפעם הבאה שהארבעה יוכלו לשתף פעולה בפלייאוף תהיה בעוד שנתיים, ועד אז בכלל לא בטוח שאנדרה איגודלה עדיין ישחק, לכן יכול להיות שלא נראה יותר את חמישיית ההאמפטונס. וכדי להשאיר את כל ארבעת הכוכבים הבעלים יצטרכו לשלם סכומים אסטרונומיים של מס מותרות, שלא בטוח שהם ירצו או יוכלו להרשות לעצמם בסיטואציה כל כך חסרת וודאות.
גם בהנחה שהגרסה הנוכחית של גולדן סטייט, עם או בלי דוראנט, תישאר קיימת לעוד כמה שנים, קשה לראות אותה חוזרת לגדולתה. עייפות החומר והנפש רק תמשיך להצטבר, השעון ימשיך לתקתק. שושלות שהצליחו לחזור לאחר דעיכה עשו זאת בזכות דם חדש שהוזרם למערכת, וגולדן סטייט תתקשה מאוד להזרים דם חדש כזה. כדי לשמור על כל הכוכבים היא תיאלץ להקיף אותם בעיקר בשחקנים עם חוזי מינימום.
עידן חדש בליגה
בקיצור, השושלת כנראה תמשיך להתקיים, אבל ניתן לקבוע כמעט בוודאות שגולדן סטייט של השנים האחרונות כבר לא קיימת. זה שינוי דרמטי במבנה של הליגה. גולדן סטייט הזו לא הייתה אמורה להתקיים, היא הייתה גליץ' במערכת. הגדלת הליגה וחוקי תקרת השכר ותקרת המס אמורים היו למנוע בדיוק את המצב בו הקבוצה הטובה בליגה מביאה את אחד משני השחקנים הטובים בליגה. הווריירס ניצלו רצף נדיר של נסיבות, עם דגש על החוזה הנמוך שסטף קרי חתם עליו רגע לפני שהפך לשחקן שאנחנו מכירים היום וזינוק חד פעמי בתקרת השכר בקיץ בו דוראנט התפנה. כך נוצרה קבוצה היסטורית עם ארבעה מעשרים השחקנים הטובים בליגה, כולל שניים מהחמישה הטובים ביותר, שגם בנויים נהדר כדי לשחק ביחד.
לצד גולדן סטייט, העשור הנוכחי עמד בסימן הדומיננטיות של לברון ג'יימס, שרצף של שבע שנים מדהימות שלו הובילו למה שנראה עד אז בלתי אפשרי: פתיחת הדיון על תואר השחקן הטוב בכל הזמנים. לברון היה סוג אחר של גליץ' במערכת, שחקן שנהיה טוב ברמה שרק קבוצות היסטוריות יכולות להתמודד עימו. לצד הדעיכה המסתמנת של הווריירס, בהחלט ייתכן שגם לברון הוא כבר לא השחקן הזה. יכול להיות שהוא יקבל בקרוב את אנתוני דייויס ויחזור להתמודד על אליפות, אבל קשה לדעת איך הוא ייראה בפלייאוף הבא והאם בלייקרס יצליחו לארגן לו צוות מסייע סביר.
הפציעות של קווין דוראנט וקליי תומפסון מסמנות סוף של עידן. נכון לרגע זה, לראשונה מזה זמן רב, קשה מאוד לענות על השאלה מי הפייבוריטית לזכות באליפות בשנה הבאה. לא מעט קבוצות יכולות להרגיש שהן מסוגלות להתמודד על התואר, או שהן במרחק מהלך אחד משם. גם אם ייבנו כמה קבוצות כוכבים חדשות, המרחק משם להשתלטות על הליגה גדול מאוד. לפני הדומיננטיות של לברון וגולדן סטייט היה רצף של שנים עם אלופות טובות אבל לא מדהימות, תקופה בה קבוצות מפתיעות הגיעו לגמר ואף זכו בתואר. יכול להיות שאנו נמצאים בפתחו של עידן נוסף מסוג כזה, עידן בו כל שנה המאבק על האליפות יהיה פתוח, עידן של אלופות מהסוג של טורונטו.
