פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ואז נזכרנו, מדובר בגיבורי על: על הרגע המצמרר של קליי תומפסון בגמר ה-NBA

        אז מה אם הרצועות קרועות. אז מה אם הקריירה בסכנה. המחויבות שהפגינו השבוע תומפסון ודוראנט מנפצת שורה של סטיגמות, וממחישה את הכוחות שמניעים ספורטאים אמיתיים (עם כל הכבוד לדיאנדרה קיין)

        ואז נזכרנו, מדובר בגיבורי על: על הרגע המצמרר של קליי תומפסון בגמר ה-NBA
        יוטיוב

        בווידאו: אוהדי טורונטו חוגגים את האליפות ההיסטורית

        כדורסלן ענק מימדים מנתר לעבר סל גבוה בניסיון להטביע. יריב אתלטי לא פחות מנסה לעצור אותו בכל מחיר ופוגש אותו באוויר. כתוצאה מההיתקלות בין שני הגברים החסונים, קליי תומפסון נוחת רע על הפרקט. הכל קורה במהירות עצומה, באינטנסיביות הייחודית של גמר ה-NBA. כל אחד מאיתנו שסופג מהלומה כזאת מפונה לבית חולים. בהילוך החוזר ניתן להבחין בזווית המעוותת שבה הגוף של תומפסון פגש את הפרקט. פישוק הרגליים רחב מדי. כף הרגל לא ישרה. הברך נמתחת ויוצרת עומס בלתי אפשרי, אפשר ממש לזהות את הרצועות נקרעות. איך לא ייקרעו? איך הן לא נקרעות שלוש-ארבע פעמים במשחק? האיש הקשוח הזה מתפתל מכאבים. אתה יודע שאם ברגע הזה, במעמד הזה, הוא יורד מהמגרש, זה כנראה משהו רציני. הוא מרגיש משהו בברכיים, אבל מסרב להאמין. לא יכול להיות.

        עוד בנושא:

        טורונטו אלופת ה-NBA אחרי שגברה 110:114 על גולדן סטייט
        אחד הפלייאופים הגדולים אי פעם: המספרים המדהימים של קוואי
        לאונרד הנרגש הוכתר ל-MVP: "פקפקו בי, חשבו שאני מזייף פציעה"

        קליי תומפסון, גולדן סטייט ווריירס, נפצע מול טורונטו ראפטורס (רויטרס)
        "עזבו עכשיו את הברך, יש משחק". קליי תומפסון ברגע הפציעה (צילום: רויטרס)

        אומרים לו שאם הוא לא חוזר לקלוע את שתי זריקות העונשין הוא לא יוכל לשוב למשחק, אז הוא חוזר בצליעה. הקהל משתולל, צמרמורות. הצמרמורות האלה מעוותות לו את שיקול הדעת. הצמרמורות האלה הן מה שגרם לו מלכתחילה להתאהב בכדורסל. הצמרמורות האלה הן מה שגורמות לאדם בישראל לקום במיוחד בארבע בבוקר ולהחסיר פעימה לבד בשקט בסלון. אז קליי עומד על הקו, צולף את השתיים וחוזר לטיפולים. כן, הרצועות שלו קרועות, אבל המשחק, הוא חייב לשחק, איך אפשר לפספס את זה, לצאת מהמגרש המחשמל הזה. הברכיים? על הברכיים נדבר אחר כך.

        אבא שלו שואל אותו אם הוא שמע משהו שם נקרע, והוא טוען שלא. ייתכן שלא שמע, ייתכן שהוא בהכחשה, ייתכן שמרוב אדרנלין והתרגשות הוא פשוט משקר. "עזבו עכשיו את הברך, יש משחק. אני חייב לחזור". אז הוא קופץ ומנתר בחדר ההלבשה, עם רצועות קרועות. רץ מצד לצד כדי לבדוק את המצב של הרגל, עם רצועות קרועות. הפרצוף שלו מתעוות מכאבים אחרי עוד ניסיון נואש, עד שמישהו אומר לו "די, אי אפשר ככה, סיימת להיום". הוא שם יד על המצח ועוצם עיניים. אחרי שוויתר והשלים עם המצב האמיתי, מחדר ההלבשה הוא כבר יוצא על קביים.

        דיאנדרה קיין שחקן מכבי תל אביב (דני מרון)
        לבלופים הקטנים האלה יש מחיר. דיאנדרה קיין (צילום: דני מרון)

        ספורטאים אולימפיים נוהגים להגיד שבכל תחרות באולימפיאדה צריך להשתתף גם אדם רגיל כדי לתת פרספקטיבה. כלומר, שבתחרות קפיצה לגובה ינסה אדם מהישוב לעבור גובה 1.50 מטר, בזמן שהם מנתרים 2.40 מ'. שבחורה רגילה תנסה רק לפסוע על קורה מצד לצד, בזמן שמתעמלות עושות עליה סלטות. שהבחור הכי מהיר שאתם מכירים ירוץ 200 מטר, או 3,000 מטר, לצד המפלצות שעל המסלול, כדי לקלוט את המהירות, את הקצב. על אותו משקל, יהיה נחמד להמציא מכונה שתאפשר לאדם רגיל, לצופה מהבית, לזה שצועק "קום יא אפס", לחוות לרגע את מידת הכאב של הספורטאים. להבין עם מה הם מתמודדים. שפעם אחת רפאל וראן ייכנס להם ברגל. שפעם אחת ייקרע לכם האכילס.

        ברגעים האלה, שקליי תומפסון מרגיש שהוא חייב לשחק למרות הפציעה, כשלא מעניין אותו הכאב, או העתיד, או הברך, אלא רק המשחק והמעמד, בדיוק כשהוא מפגין שילוב הרואי של קשיחות ונחישות - אי אפשר גם שלא לחשוב על דיאנדרה קיין, הכדורסלן שהשבוע קיבל מכה ביד במסגרת הפיינל פור הישראלי וביקש להתחלף בגלל הכאבים כדי לתת למישהו אחר לזרוק מהעונשין במקומו. נכון שמדובר במקרה שונה, עם חוקים שונים וכוונות שונות, אבל מבחינה עקרונית, מבחינת המסר שמועבר לצופה, מבחינת כבוד הספורטאי - איזה הבדל.

        קיין אולי עשה את זה בשביל הקבוצה, בשביל הניצחון, אבל לבלופים הקטנים האלה יש מחיר. לפעולות האלה יש השפעה על התדמית של המשחק ועל התדמית של השחקנים. יש לא מעט שחקנים שהיו מסרבים לרדת מהמגרש, רק בגלל הכבוד. הכבוד של המשחק, אבל גם הכבוד שלהם. שחקנים שהיו אומרים לעצמם, המכה הזאת, חזקה ככל שתהיה, לא תגרום לי לצאת עכשיו ולוותר על זריקות העונשין שהרווחתי. זה מזכיר את הנטייה של כדורגלנים ישראלים (ובעוד כל מיני מקומות בעולם, בעיקר לטיניים) להתפתל על הדשא אחרי תיקול כואב. שילוב של תיאטרליות מוגזמת, בכיינות ורצון לגרום להענשת היריב. בתרבויות אחרות מביך בכלל לחשוף כאב. מביך להתפתל על הדשא. ספורטאי קשוח לא אמור לתת ליריב את העונג הזה, כאילו גרם לו כאב. אז השבדים, הגרמנים, הסקוטים, כולם קמים מהר, לוחצים יד וממשיכים.

        קוואי לאונרד שחקן טורונטו ראפטורס (GettyImages)
        איך העזנו לפקפק בו? קוואי לאונרד (צילום: GettyImages)

        התגובה של קליי תומפסון מגיעה גם על רקע פרשת קווין דוראנט, עוד שחקן שחשף השבוע מחויבות גדולה למשחק, עוד שחקן שהקריב השבוע את עתידו המקצועי בגלל מחויבות לקבוצה ואהבת המשחק. עוד שחקן שהשתגע בחוץ, עד שהחליט לחזור מוקדם מדי. עוד שחקן שבמשך שבועות ארוכים שמע אנשים שטוענים שהוא לא רוצה לשחק, לא מסכים לשחק, פקפקו בו, הטילו בו ספק, כאילו יש משהו בחיים שיותר חשוב לו מהמשחק, מהמגרש. ושוב, אילו רק הייתה המכונה הזאת, שגורמת לכל השמנמנים על הספה להרגיש ולו לרגע את הכאבים ברגל של דוראנט. איך העזנו לפקפק בו?

        גם קוואי לאונרד הצליח לשים דברים בפרופורציות. ראשית כשהגיע למסיבת העיתונאים, והתיישב באיטיות מופגנת. כן, האיש החזק והשרירי הזה, קר הרוח, החיה רעה והאתלטית שהוא - התקשה לכופף את הברכיים ולהתיישב על כיסא רגיל של אנשים רגילים, רק כדי לרמז מה עבר עליו בשבועות האחרונים, איזה עומס פיזי. ואז הוא אומר, "איכזב אותי שאנשים הטילו בי ספק, שאמרו שאני מזייף פציעה, שאני לא רוצה לשחק עבור קבוצה". איך העזנו.

        כל אחד מאיתנו מכיר את הבחור הכישרוני מהשכונה, היהלום, שהיה ספורטאי על, עם טאץ' נדיר, שהיה מגיע רחוק, אילו רק היה רציני יותר, נחוש יותר, משקיע יותר, רוצה יותר. בספורט המודרני יש כל כך הרבה כסף ובידור ושואו, שמשכיחים את המהות של המשחק, שמורידים מערכם של הספורטאים, שמייצרים להם תדמית של מפונקים מושחתים. עד שמדי פעם מגיע רגע כזה, קיטשי בלי לנסות להיות קיטשי, שממחיש את רמת המחויבות שלהם. את גודל התשוקה, הלב, האומץ. שמזכיר למה הם גיבורי על נערצים, למה משלמים להם כל כך הרבה כסף, ולמה בלעדיהם נרגיש בחודשים הקרובים כזאת ריקנות.