רק לא עוד 1:0: על החשיבות של משחקה של נבחרת ישראל בפולין

היסחפות היא האופנה הבולטת בכל הקשור לנבחרת ישראל. זו לא בהכרח תכונה שלילית, אגב. מה שקורה עם ערן זהבי, למשל, זו היסחפות. האיש שלאורך הקריירה במדים הלאומיים הושמץ קשות, נותן את פתיחת הקמפיין האישית הטובה ביותר של שחקן נבחרת מאז ומעולם. כולם קיבלו השראה ועובדים בשביל מספר 7 כפי שכולם במכבי תל אביב עבדו עבורו במוקדמות ליגת האלופות ב-2015. מכיוון שהיסחפות היא עניין מדבק ומאחר שזהבי הוריד את הקוף שרבץ על גבו לא מעט זמן, מותר להמשיך להיסחף ולחלום על יורו ראשון בתולדותינו.

הנבחרת של הרצוג באמת שידרה עד כה משהו שונה - היא נחושה יותר, אמיצה יותר וממוקדת יותר. גם העובדה שניצחה בלטביה בצורה כל כך חד צדדית אחרי הניצחון העצום על אוסטריה אינה עניין של מה בכך - לישראל הייתה תמיד נטייה ליפול אחרי משחקים גדולים, אפילו מול יריבות נחותות (ד"ש מה-3:2 בקפריסין אחרי ה-0:5 על אוסטריה). היא מתחילה להינשא על גלי אהדה שלא היו מוכרים לנו מאז ימי השיא של בניון. לכך תוסיפו את העובדה שבאוסטריה הנוכחית, זו שאמורה למלא חור שחור בן 20 שנה, העסק עדיין לא ממש מתחבר ותקבלו תמונת מצב אופטימית במיוחד.

אלא שלהיסחפות יש גם צד אחר, שלצערנו מוכר לנו מאוד. שני הניצחונות על אוסטריה ולטביה מייצרים תחושה של עידן חדש. מדברים על כך שהנבחרת של הרצוג היא משהו אחר, הן ביכולות הפיזיות והן במנטאליות. זה בלט לפני כן, במשחק בסקוטלנד בליגת האומות, ממנו יכלו השחקנים של אנדי הרצוג לצאת, עם קצת יותר מזל, עם נקודה אחרי פיגור 3:1. הצרה היא שמבט מקרוב על הקמפיינים האחרונים מגלה עוד שני 0:3 גדולים - בבית על בוסניה ובחוץ מול אלבניה, שתיהן פליטות שלב הבתים של היורו/מונדיאל. האופוריה אז שככה מהר והתבררה, כרגיל, כהבלחה ולא יותר.

בכל קמפיין יש את המשחק הזה של "תוכיחו". שלושה ימים בלבד אחרי הניצחון בריגה, הרגע הזה הגיע. ישראל תתייצב בוורשה להתמודדות עם הפייבוריטית המובהקת בבית, זו שתעלה ליורו, וכפי הנראה תעשה זאת ללא קושי מיוחד. עד כה פולין לא ממש משכנעת, אבל את התוצאות היא מביאה. כדרכן של נבחרות גדולות בטורניר המוקדמות, השאלה בנבחרת של ייז'י בז'צ'ק היא לא "איך" אלא "כמה". הביקורת על יכולתה של הנבחרת תמשיך להיות מינורית כל עוד היא לא מפסיקה לנצח.

ואנחנו, מה איתנו? בעבר היינו נוטים להיזהר ולהתבנקר. גם הרצוג יודע את שלהפסדים דחוקים יש נטייה לבלבל. נניח שגם אנחנו, כמו אוסטריה וצפון מקדוניה, נפסיד 1:0. האם התוצאה הקטנה והצפויה הזאת משרתת אותנו? האם צריך לשאוב ממנה אופטימיות, או שאולי אפשר לדרוש הפעם יותר? לאוסטרי התשובה ברורה. "הפולנים יפעילו עלינו לחץ", אמר, "אבל אני לא רוצה שהנבחרת שלי תסתגר. אני רוצה שנצא קדימה ולא נתבטל". הרצוג, שועל קרבות ותיק בזירה האירופית, יודע היטב שפחדנות לא תשרת אותו, בטח לא במומנטום שצבר לאחרונה.

מומנטום, אמרנו? בשל מרווחי הזמן הגדולים בין כל צמד משחקים, קשה בכדורגל נבחרות לייצר אותו. מהבחינה הזאת הרצוג כבר ראוי לשבחים - ממעמד של אויב הציבור ביום מינויו, הוא הצליח להתחבב על הקהל הישראלי ברמה הפרסונלית והמקצועית, לטפח בליגת האומות תקווה ולשמר אותה לפחות עד לשלבים הראשונים של משחקי המוקדמות.

במילים אחרות, הרצוג מעביר אותנו תהליך. בכדורגל, ובמיוחד בכדורגל נבחרות, זו אחת המילים השנואות ביותר, שם קוד דווקא לדריכה במקום, לקיבעון ולחוסר אונים. במקרה של נבחרת ישראל הנוכחית נראה שבכל זאת יש משהו שמזכיר את זה, דווקא בגלל החולשות המסורתיות שנחשפו שוב תחת הרצוג. היא עדיין לא ניצחה משחק משמעותי בחוץ, אבל נגד סקוטלנד, בבית ובחוץ, כן גילתה אופי, אומץ ותושייה. היא הייתה בינונית מאוד מול אוסטריה ועדיין מצאה את הרשת ארבע פעמים. מסיבה זאת, חשוב הפעם ה"איך" יותר מה"כמה". יכול להיות שנוציא תיקו, אולי אפילו נחולל בוורשה סנסציה עצומה. האפשרות הסבירה יותר היא שנפסיד, אבל גם אם זה יקרה, עדיף לא אחרי עוד בונקר מזעזע שיוכיח שאנחנו ממשיכים לדרוך במקום. כדי שנפסיק כבר לדבר על הנבחרת של 99', זו שהרימה ראש מול אוסטריה וספרד ונעצרה רק מול נערות ליווי ודנמרק אחת, ישראל צריכה לשחק כמו הנבחרת ההיא וכמו איסלנד הקטנה של השנים האחרונות - בלי חשש מאף יריבה ומאף תוצאה, בבית או בחוץ.