בווידאו: סיכום משחק 2 בגמר
באחת הסצינות הראשונות ב"מהיר ועצבני", ויין דיזל ופול ווקר מתחרים במירוץ רחוב. דיזל הוא המנהיג הבלתי מעורער של העולם המפוקפק הזה ואילו ווקר הוא השוטר הסמוי שמתנסה בו בפעם הראשונה. במירוץ הזה ווקר מוביל לקראת הסיום, אבל דיזל נותן גז, עוקף אותו ומשאיר לו את אבק המפסידים. זה העולם של דיזל, ווקר הוא רק אורח בו.
טורונטו ניצחה בשישה מתוך שמונת הרבעים ששוחקו עד כה בסדרת הגמר. בעולם נורמלי זה בדרך כלל מתורגם לשני ניצחונות, אבל אנחנו לא בעולם נורמלי, אנחנו בעולם של הווריירס. הראפטורס הם רק אורחים כרגע. החבר'ה של סטיב קר נתנו גז ברבע השלישי של המשחק השני עם ריצת 0:18 טיפוסית לווריירס, אבל לא טיפוסית למעמד, והנה אנחנו בשוויון וגולדן סטייט חוזרת לאוקלנד עם יתרון הביתיות וכשהמומנטום לצידה.
עוד בנושא
חדשות רעות לגולדן סטייט: קליי תומפסון סובל ממתיחה, קוון לוני לא יחזור העונה
הקבוצה הכי חכמה ששיחקה כדורסל: הטוב מ-7 עם סיכום משחק 2 בגמר
תומפסון אופטימי, קרי מופתע מ"חוסר הכבוד" לאיגודלה, דוראנט עוקץ את דרייק
הניצחון הזה היה מרשים במיוחד לא רק בגלל היריבה שמוכיחה את עצמה מקצועית כראויה למעמד, אלא בגלל מכת הפציעות שעמה הווריירס נאלצים להתמודד. קווין דוראנט בחוץ, קוון לוני נפצע (וכנראה לא יחזור), קליי תומפסון נפצע ברבע האחרון ויצא ודמרכוס קאזינס החלוד נקרא לדגל והתבקש לשחק דקות משמעותיות. תוסיפו לזה את אנדרה איגודלה שמשחק כבר כמה שבועות עם פציעה ואת מה-שזה-לא-יהיה שעבר על סטף קרי בחצי הראשון, והמשחק הזה כמעט נפל כפרי בשל לידיים של הראפטורס. אבל הווריירס לא נכנעו. הם לא רק מתמודדים מול הראפטורס, הם גם מתמודדים מול ההיסטוריה ומול ההיסטריה סביב קווין דוראנט. זו הולכת להיות סדרת גמר מתישה עבורם, גם פיזית וגם מנטלית. בינתיים נראה שהם יכולים לה.
למרות שגולדן סטייט היא כנראה קבוצת ההתקפה הגדולה בהיסטוריה, הגדולה שלה באמת היא בהגנה. במשחק הראשון הווריירס היו לא טובים בהגנה, עם הרבה מאוד רוטציות מפוספסות שהובילו לזריקות פנויות וירידה עצלנית להגנה. הראפטורס הענישו אותם עם 24 נקודות במתפרצת במשחק הראשון וסגנון משחק דומה לזה שהם שיחקו נגד מילווקי, עם ביטחון והנעת כדור מהפנטת בהתקפה.
אחד הסימפטומים הבולטים לכך שהכל מתקתק אצל ההתקפה של ניק נרס היא כמות הסלים המיוצרים מאסיסטים. בארבעת המשחקים האחרונים מול הבאקס כמעט 67% מהסלים של הראפטורס הגיעו כתוצאה מאסיסטים, שזה נתון שמתכתב עם הנתון של הווריירס מהעונה הרגילה. במשחק הראשון הם היו באותו אזור חיוג עם 64.1% מהסלים, אולם במשחק השני זה כבר היה סיפור אחר. הווריירס זזו בהגנה, דחקו את מובילי הכדור של הראפטורס למקומות לא נוחים וכפו עליהם איבודים (15 איבודים במשחק 2 לעומת 10 במשחק הראשון). יותר מדי פעמים הראפטורס הסתמכו על הקסמים של קוואי לאונרד ועל כל מיני מהלכי הצלת המולדת של פרד ואנווליט או פסקל סיאקם. זה נגמר בזה שפחות מחצי מהסלים שלהם הגיעו כתוצאה מאסיסטים.
בהתחשב בזה שהראפטורס קלעו משמעותית פחות טוב מהווריירס במשחק 2 (37.2% לעומת 46.3%) ואיבדו את אותו מספר כדורים, זה מרשים שהם בכלל היו במשחק ואף הובילו ברובו. התבלין הסודי שלהם היה ריבאונד ההתקפה, שממנו הם יצרו 23 נקודות מהזדמנות שנייה (לעומת 0 של הווריירס), אבל גם זה לא הספיק וקשה לבנות על הופעה חוזרת של הנתון התקדימי הזה.
כאמור, חלק מהקשיים של הראפטורס בהתקפה (קלעו רק 77.2 נקודות ל-100 פוזשנים במשחק העומד) הם תוצר של ההגנה המהודקת של גולדן סטייט, אבל חלק מזה גם קשור לראפטורס עצמם. ניק נרס לא מנסה לתקוף מספיק את סטף קרי בהגנה והוא לא מצליח להביא את קוואי לאונרד למצ'-אפ מול סטף. אחת הסיבות לניצחון של קליבלנד על גולדן סטייט ב-2016, מעבר לניסיון של דריימונד גרין לשלוק את אשכיו של לברון ג'יימס, היתה ההתקפה הבלתי פוסקת של לברון ג'יימס וקיירי אירווינג על סטף. הם כל הזמן חיפשו אותו וגרמו לו לעבוד קשה בהגנה באחד על אחד. במשחק השני הראפטורס ניסו באחד הפוזשנים לשים את דני גרין בפוסט אפ מול סטף, אבל גרין איבד את הכדור ומשם הראפטורס כמעט ולא ניסו לשחזר מהלכים מהסוג הזה. זה יכול להיות מפתח חשוב לקראת המשך הסדרה, בטח אם הכוכבים האחרים של הווריירס לא כשירים.
סיבה נוספת להתקשות של הקנדים בהתקפה היא שפסקל סיאקם נאלץ להתרוצץ סביב קליי תומפסון. סיאקם היה השומר הראשי של קליי במשחק 1 (18 פוזשנים) ולמרות שהוא שמר אותו על 3 מ-8 מהשדה, היה אפשר לראות גם בעין בלתי מזוינת שזו משימה קשה עבורו. לעזאזל, לרדוף אחרי קליי מאחורי חסימות זו משימה שקשה גם למרכוס סמארט ופטריק בברלי. סיאקם כנראה הותש מהמאמץ ההגנתי ונתן משחק בינוני ביחס להצגה שלו במשחק 1.
יש תחושה שהראפטורס הפסידו את המשחק הזה יותר משהווריירס ניצחו אותו, ויכול להיות שכל מה שראינו במשחק 2 אצל הווריירס ישתנה במשחקים הקרובים בגלל הפציעות והשינויים בסגל. כך או כך, חייבים להתייחס לחלק מהדברים שהווריורס עשו במשחק 2.
חייבים להתייחס כי אי אפשר להתעלם מכמה שהקבוצה הזו מבריקה. זה מתחיל מדריימונד גרין, שנמצא בזון מטורף כבר כמה שבועות. משחק 2 לא היה שונה. הוא זיהה מיס-מצ'ים במהירות (קייל לאורי שמר עליו בכמה פוזשנים בחצי הראשון ודריימונד מיד תקף אותו) וכאשר קוואי שמר עליו וניסה לרמות ולבוא לעזרה הוא מצא את הנדל"ן הפנוי כדי להגיע לזריקות קלות. הוא לקח ריבאונדים חשובים וסחט עבירות שעזרו לגולדן סטייט להגיע לקו ולהרגיע את הרוחות בים הסוער של החצי הראשון, בו לא פגעה בכלום. הוא הרוח החיה של השושלת של הווריירס, וכל דקה שהוא לא על הפרקט (סיים על מדד +/- של 12+, הכי גבוה בקבוצה ביחד עם סטף וקאזינס) היא דקה לא טובה ללחץ הדם של סטיב קר.
זה ממשיך עם אנדרה איגודלה, שכבר חיסל את מלאי המילים שיתארו את התרומה שלו והנחיצות שלו לשושלת. הוא היה חלק קריטי מההגנה הקבוצתית הטובה על קוואי והשלשה שלו בסוף הייתה עוד גושפנקה לקריירה המפוארת שלו, שכנראה תסתיים עם מקום בהיכל התהילה.
צריך לדבר גם על קליי ועל קאזינס אבל היריעה קצרה מלהכיל ולכן נדבר בקצרה רק על סטף. על הנייר, סטף נתן משחק בינוני בסטנדרטים שלו עם 23 נקודות בלבד כולל 35 אחוזים מהשדה ו-30 אחוזים מהשלוש, ובהחלט ניתן לראות שההגנה של פרד ואנווליט וכל טורונטו מצליחה לפגום במשהו ביעילות שלו. אבל הוא עדיין המנוע של גולדן סטייט. בכל פעם שאתם רואים את שון ליבינגסטון פנוי לדאנק או את אנדרה איגודלה מקבל את הכדור לשלשה פנויה, תעשו פאוז ותחזרו חמש שניות אחורה. ב-99% מהמקרים זה קרה כי סטף משך אחריו שני מגנים או כי סטף עשה חסימה לשחקן אחר רחוק מהכדור שגרמה להגנה להיכנס לפרנויה ולהשאיר שחקן אחר פנוי.
סטף הוא אבי מהפכת השלשות וככזה אנחנו מצפים ממנו לדפוק 10 שלשות כל משחק, חמש מתוכן עם יד על הפרצוף ושתיים מהן מהמנהרה של חדר ההלבשה. אבל הגדולה של סטף, ושל סטיב קר שמוציא את זה ממנו, היא שהוא מוציא את המקסימום מהקבוצה שלו בזכות הקליעה שלו, גם בימים שהוא לא קולע מהלוגו. האיום שהוא מייצר וכוח המשיכה שלו הופכים את משחק ההתקפה של הווריירס לקל יותר, וכאמור, למרות המשחק הבינוני שלו, הוא עדיין סיים עם מדד ה-+/- הגבוה בקבוצה.
זה לא אומר שלראפטורס אין תשובה אליו. כאשר הוא לצד קליי ושחקנים אחרים שמהווים איום מבחוץ, הראפטורס שומרים עליו בצורה יחסית מסורתית עם מלכודות בפיק אנד רול, שהיו מאוד אפקטיביות במשחק הראשון. עם זאת, הם לא מחויבים להגנה הזאת והם מגוונים את הסגנון שלהם בהתאם למי שמשחק לצד סטף. ברבע האחרון, כאשר קליי ירד לספסל בעקבות הפציעה, ניק נרס עבר לבוקס-אנד-וואן (אישית על סטף ואזורית על כל השאר), סגנון הגנה מאוד לא שגרתי ב-NBA באופן כללי ובטח ובטח במעמדים שכאלו. קרי ביקר את סגנון ההגנה הזה בראיון לאחר המשחק, אבל כנראה מכיוון שזה עבד. ההתקפה של הווריירס לא ידעה כל כך איך לאכול את השינוי הזה וסביר להניח שנראה את הסגנון הזה בהמשך הסדרה בדקות בהן סטף משחק ללא קליי או קווין דוראנט לצידו.
וזו בעצם השאלה המעניינת ביותר לקראת משחק 3. האם קליי יהיה בריא (הבוקר דווח שהווריירס "אופטימיים" בנוגע לשיתופו, למרות שהוא סובל ממתיחה קלה בשריר הירך האחורי)? האם קווין דוראנט יחזור (על פי "יאהו", התרחיש הסביר יותר הוא שיחזור למשחק 4)? אם התשובה היא כן וכן, זה משנה לגמרי את התמונה. כל הקונספציה הההגנתית של הראפטורס משתנה והמרווח לטעות של הווריירס חוזר להיות אינסופי. לעומת זאת, אם קליי ודוראנט לא משחקים, זו הזדמנות שטורונטו לא תקבל שוב. היא לא תקבל את הווריירס בסטטוס כל כך שברירי ועם סגל כל כך קצר. יש גבול לכמה אפשר להסתמך על קווין קוק ברמות הללו.
מעבר לדו קרב המקצועי בין ניק נרס לסטיב קר, הסדרה הזו הופכת להיות גם קרב רפואי בין אלכס מק'קני, הדירקטור למדעי ספורט של הראפטורס, לריק סלבריני, הדירקטור הרפואי של הווריירס. מק'קני אחראי על הטיפול בקוואי לאונרד ואילו סלבריני מתמודד עם שלל פציעות ומכאובים של שחקני הווריירס בפלייאוף הזה. מי שיצליח לרקוח יותר קוקטיילים א-לה ד"ר מרק רוסנובסקי, ישים את הקבוצה שלו בסיטואציה טובה יותר לנצח.
מעבר לאלמנט המקצועי שאפשר לדבר עליו עוד רבות (העבירות הלא הכרחיות של הראפטורס, למשל) והאלמנט הרפואי, יש את האלמנט המנטלי. לווריירס, למרות הסאגה סביב דוראנט, יש פה יתרון אדיר על פני הראפטורס. הדוגמא המושלמת לכך הגיעה בסוף של המשחק האחרון, שם הגיע הרגע הכי חשוב במשחק לטעמי, כאשר הראפטורס היו ביתרון 11. הכדור היה אצלם וגם המומנטום, הם הלכו לנורמן פאוול לשלשה שיצאה החוצה ובצד השני קליי קלע שלשה קשה שצמצמה למינוס שמונה, והמשחק נפתח מחדש. עד המחצית ההפרש כבר היה חמש בלבד, וברבע השלישי הווריירס כבר פתחו מבערים והראפטורס, כפי שדני גרין אמר את זה, "שכחו איך לשחק כדורסל לכמה רגעים".
גולדן סטייט כבר חזרה מפיגורים גדולים יותר, אבל באיזשהו שלב גם ויין דיזל לא מצליח לעקוף יותר. לראפטורס, כאמור, יש חלון הזדמנויות שכנראה לא יחזור (אם להאמין לשמועות על קוואי והקליפרס). מעבר לניסיון לתקוף את סטף בהתקפה, לסגנון שניק נרס יבחר בו בהגנה ולתרופות של אלכס מק'קני, הראפטורס צריכים להעלות רמה בקרב המנטלי כדי לתת לווריירס מלחמה אמיתית על גביע לארי אובריאן.