הכי רחוק ממורשת קרויף: ואלוורדה הפך את ברצלונה לקבוצה פחדנית ושבלונית

בווידאו: התגובות אחרי המשחק בין אתלטיקו מדריד ובית"ר ירושלים

יש משהו סמלי מאוד בכך שהמפלה של ברצלונה בגמר הגביע הספרדי התרחשה דווקא באצטדיונה של בטיס, בניטו ויאמרין בסביליה. כי הרי בשנתיים האחרונות היה זה ביתו של קיקה סטיין. בקיץ 2017, כאשר חיפשה ספינת הדגל הקטלאנית מחליף ללואיס אנריקה, לא היו אלטרנטיבות רבות על השולחן. סטיין, אשר סיים קדנציה מרגשת בלאס פלמאס, היה אחת מהן, והוא היה מחזיר לקאמפ נואו את רוחו של יוהאן קרויף. במקום זאת, הלכה בארסה על בחירה שונה ב-180 מעלות, מינתה את ארנסטו ואלוורדה, והתוצאה הצפויה לפנינו. שני תארי אליפות אמנם צורפו לאוסף, אבל מעטים הם האוהדים אשר מסוגלים לסבול את הסגנון של הבאסקי. התלות המוחלטת בליאו מסי מעולם לא היתה כה חזקה. למעשה, היא הפכה למבישה. קל היה לראות זאת בשני המפגשים מול ליברפול בחצי גמר ליגת האלופות. קל היה לראות זאת גם אתמול (שבת) כאשר ולנסיה הניפה בצדק את הגביע.

כיצד היו מתפתחות שתי העונות האחרונות לו היה מקבל סטיין את התפקיד? ממש אי אפשר לדעת. ייתכן שבארסה היתה מפסידה את כל התארים ונשארת בידיים ריקות. אחרי הכל, לסטיין אין נסיון מינימלי באימון קבוצות צמרת. הוא כבר בן 60, אך לאס פלמאס התוססת ההיא היתה קבוצתו הראשונה בליגה הבכירה. אחרי ששאיפותיו להגיע לקאמפ נואו לא התממשו, הוא חתם בבטיס, הפך גם אותה לקבוצה מהנה מאוד לצפיה והשיג מספר תוצאות מרהיבות, אך את העונה הנוכחית סיימו הירוקים-לבנים מאנדלוסיה המקום העשירי המאכזב, וסטיין הועזב. השקפת עולם ברורה ונאמנות חסרת פשרות לדרך לא בהכרח מביאות תוצאות, בוודאי לא במועדון בסדר גודל של ברצלונה. לרומנטיקנים מותר לחלום, אך איש לא מבטיח את הגשמת חלומותיהם. ובכל זאת, הסמליות... הסמליות... אי אפשר להתעלם ממנה. היא מרחפת באוויר, והמסר מוחשי מתמיד. אפשר להושיט יד ולגעת בו.

עוד בנושא:

בספרד טוענים: ואלוורדה יודיע על התפטרות מברצלונה. ברתומאו ופיקה מרגיעים
ולנסיה זכתה בגביע הספרדי אחרי 1:2 על ברצלונה בגמר
בפעם השלישית ברציפות: ליאונל מסי זכה בנעל הזהב

יש המגדירים את סטיין כקרויפיסט האחרון. זה קצת ביזארי, כי הוא שוחח אישית עם קרויף פעם אחת בלבד בחייו. היה זה ב-1988, כאשר הם נפגשו בחתונתו של אוזביו סקריסטן, חברו הטוב של סטיין מימיהם המשותפים באתלטיקו מדריד. האירוע הזה ריגש את קיקה עד עמקי נשמתו. "אני מוכן לחתוך אצבע כדי לשחק בברצלונה של קרויף", הוא אמר. הוא סיפר בהתלהבות כיצד צפה בשקיקה בביצועיו של המאסטרו ההולנדי כשחקן במדי אייאקס בתחילת שנות ה-70', על גבי מסך שחור-לבן בטלוויזיה. הכדורגל הטוטאלי הקסים אותו ולא עזב אותו לרגע. ואולם, קרויף אפילו לא חשב בכיוונו. סטיין כבר היה בן 30, ולא היה רלוונטי לפרוייקט החדש בקאמפ נואו.

מי כן חתם בבארסה ב-1988? ואלוורדה, כמובן. הבאסקי כונה "הנמלה" בזכות העבודה הקשה המרובה שביצע על המגרש, ובברצלונה הרגישו שהוא מסוגל לתרום רבות. הוא עזב בחלוף שנתיים, בלי להותיר חותם כלשהו, וגם סבל רבות מפציעות, אבל ב-2017, כאשר הועדף שוב על פני סטיין בנסיבות אחרות לגמרי, לעברו בקבוצה היה משקל לא מבוטל. "הוא שיחק עבור קרויף ומכיר את המועדון", אמרו בהנהלה.

אז אמרו. קשה לחשוב על מאמן רחוק יותר מהאידיאלים של בארסה מאשר ואלוורדה. הוא חיסל לחלוטין את הסגנון המסורתי, והפך את בארסה לסוג של בילבאו מחוזקת במסי. הפרעוש הארגנטיני, בגאונותו הרבה, הביא לו את האליפויות, אולם במשחקים הגדולים, כאשר נדרשה תעוזה מינימלית, היא לא היתה שם. הקריסה המהדהדת ברבע גמר ליגת האלופות באולימפיקו מול רומא לוותה בכשלון זהה בחצי הגמר באנפילד השנה. זהירות, או בשמה הנוסף פחדנות, היא שם המשחק. אם למסי לא הולך מסיבה כלשהי, התוכנית האלטרנטיבית לא קיימת.

השחקנים מתייצבים כעת מאחורי הבוס. "אנחנו רוצים שהוא ימשיך", הכריז אתמול ג'רארד פיקה אחרי ההפסד בגמר הגביע. "ואלוורדה עושה עבודה מצוינת", אמר איבן ראקיטיץ'. אפשר, כמובן, לראות בזה גישה חיובית מאוד, כי אסור לשחקנים לבקר את המאמן בפומבי, בוודאי לא אחרי הפסדים. זה לא מכובד ולא מקצועי. הבעיה כאן אחרת לגמרי - האמירות אינן דיפלומטיות. הכוכבים באמת רוצים בהישארותו של ואלוורדה. נוח להם איתו. הוא לא דורש מהם יותר מדי - רק לתת את הכדור למסי. הוא גם סופג את רוב האש כאשר הקבוצה לא מספקת את הסחורה. עם פפ גווארדיולה, טיטו וילאנובה ולואיס אנריקה על הקווים, לכל השחקנים היתה אחריות עצומה. הם הותשו באימונים, נדרשו למצוא פתרונות יצירתיים על המגרש, לחשוב, להוביל. בשנתיים האחרונות הם יכולים להתחבא מאחורי גבם של ואלוורדה ומסי. כל האחריות נופלת על הארגנטיני, וכאן נגמר הסיפור.

ההתקדמות המקצועית שלהם נעצרה. הם נתקעו. הם הולכים אחורה ונחלשים - אבל נוח להם עם זה. הם נהנים מהחיים הקלים. חוגגים נייצחון ליגה אחרי נצחון ליגה, מלקטים אליפויות, מחייכים ונהנים. הם לא רוצים שינוי, אין להם עניין במאמן שיאתגר אותם. ואולי זה החטא הגדול ביותר של ואלוורדה. המחויבות נעלמה כלא היתה. הקבוצה הפכה לאוסף שחקנים שבעים ומשועממים, אשר לא מסוגלים להתעלות במקרה הצורך. ראקיטיץ' הוא אולי הדוגמא הבולטת ביותר לכך.

כי הרי הקרואטי נחשב עד לא מכבר להצלחה מסחררת בקאמפ נואו. הוא הוסיף מימד חשוב לקישור של ברצלונה, השתלב במהירות בהרכב אחרי שנרכש מסביליה ב-2014, היה שותף בכיר לטרבל בעונת הבכורה, ואפילו הבקיע שער מהיר בגמר ליגת האלופות מול יובנטוס. הוא היה מעורב ברוב המהלכים, יזם ורץ ללא הפסקה. ותראו את ראקיטיץ' היום - רוב אוהדי בארסה מייחלים לגירושו. הוא בורח מהכדור ומהאחריות, מוסר אחורה ולרוחב, כמעט ולא מסכן את השער. הוא ממשיך להיות באנקר ודאי בהרכב של ואלוורדה, אך תרומתו ירדה פלאים בהשוואה לעידן לואיס אנריקה.

הזעם הציבורי כלפי ראקיטיץ' היה גדול במיוחד אחרי שהקשר בחר לנסוע לסביליה מיד בתום הפיאסקו באנפילד, ואף פירסם תמונות סלפי מחוייכות עם מעריציו בעיר. הוא התנצל והסביר כי היה לו חשוב להיות עם משפחתו, אבל סיפק בראיון ציטוטים שהרתיחו את האוהדים. הוא שידר הסתפקות במועט. "אם נזכה בגביע, זו תהיה עונה מוצלחת מאוד. הלוואי ונזכה בדאבל כל שנה. אני לא חושב שברצלונה זנחה את הסגנון, אבל היריבות נהיו חזקות יותר", הוא טען, והדגיש: "ואלוורדה הוא המאמן המושלם עבורנו". מושלם? עם כל הכבוד לפוליטיקלי קורקט, כדאי להישאר בגבולות הטעם הטוב.

אז אתמול היה ראקיטיץ' חלש להחריד... בסביליה! אמנם במגרשה של היריבה העירונית המושבעת של האקסית המיתולוגית שלו, אבל גם כאן יש הרבה סמליות ואירוניה. הוא בעט בתסכול בבקבוקים אחרי שהוחלף, ואולי היה זה משחקו האחרון במדי הבלאוגרנה. במצבו הנוכחי, הוא חייב להיכלל במהפכה המשמעותית בקיץ הקרוב. החלטות הרכש שהתקבלו בשנים האחרונות לא הוכיחו את עצמן בלשון המעטה, וכיום יש לקטלונים סגל לא מאוזן, ולשחקנים בודדים אין תחליף ראוי.

קחו, למשל, את לואיס סוארס. אין לברצלונה חלוץ אחר בסגל, והחתמתו של קווין פרינס בואטנג (לא חלוץ טבעי בכל מקרה, אבל זה נושא לדיון נפרד) בהשאלה מססואולו בינואר התבררה כבדיחה. אז אתמול שיחק פיקה בחוד אחרי ההפסקה - ולא בפעם הראשונה. אירוני וסמלי, אם כך, כי קווין גמיירו הבקיע את השער הראשון לזכות ולנסיה. הרי בקיץ 2016 שקלה בארסה ברצינות לרכוש את הצרפתי מסביליה (כן, שוב סביליה - זה מוטיב שחוזר על עצמו). גמיירו אולי ממש לא כוכב על, אבל הוא פעלתן ונייד, והתאים כמו כפפה ליד להיות החלוץ המחליף בקאמפ נואו. במקום זאת, הוחתם פאקו אלקאסר מוולנסיה - שחקן טוב יותר באופן כללי, אך לא מתאים לחלוטין לבארסה. ולקראת הגמר, אחרי שסיים עונה טובה מאוד בדורטמונד, איחל אלקאסר נצחון לעטלפים בקרב האקסיות שלו. הוא מעולם לא הרגיש שייך לבארסה. לא נתנו לו להרגיש שייך.

ואם כבר מדברים על פספוסים, כדאי להזכיר את קרלוס סולר. ברצלונה עוקבת אחרי הקשר הרב-גוני מאז היה בן 12, אבל סולר - בצדק רב מבחינתו - סירב פעם אחר פעם לעזוב את הבית כי ראה אופק טוב הרבה יותר להתפתחות מקצועית בוולנסיה. אתמול הוא עשה צחוק מההגנה של הקטלאנים כאשר פרץ ובישל את השער השני של רודריגו. השער הראשון הגיע אחרי פריצה של חוסה גאייה משמאל, תוך ניצול הפקרות בעמדת המגן הימני של ברצלונה. אין לבארסה מגן ימני ראוי מאז העזיבה של דני אלבס (שהגיע בזמנו, כמובן, מסביליה - איך לא?), ונלסון סמדו הוחלף אתמול במחצית.

ליקויים אלה, ורבים אחרים, יש לתקן - אבל במצב הנוכחי כוכבים צעירים מבטיחים עלולים לחשוש להגיע. הם רואים את ברצלונה כקבוצה שבנויה על שחקן אחד. הם מסתכלים על ההתרסקות של פיליפה קוטיניו, עוסמאן דמבלה ומלקום, וממש לא רוצים ללכת בעקבותיהם. ולמען האמת, עם הנמלה הבאסקית כמנטור יש דאגה אמיתית מעתידו של פרנקי דה יונג. הקשר ההולנדי המחונן, הדבר הכי קרוב לאנדרס אינייסטה בכדורגל העולמי , פרח באייאקס של המאמן אריק טן האח, אבל כיצד ישכיל לנצל אותו ואלוורדה? האם הוא יודע לעבוד עם שחקנים מסוגו? האם יוכל לתרום לו משהו? התשובה שלילית, וזה עלול להסתיים באסון.

לכן, הדיווחים על התפטרותו הקרובה של ואלוורדה צריכים להחזיר אופטימיות ללבבות אוהדי ברצלונה. ללא שינוי בעמדת המאמן, הקבוצה תמשיך לגסוס, והשינוי הכביר בקיץ יהיה קשה הרבה יותר לביצוע. יש לפתוח דף חדש בכל המובנים, לשכוח את השנתיים האחרונות ולהחזיר את הרוח הנכונה. האם קיקה סטיין יביא את התארים כמו ואלוורדה? אין לדעת, אבל הוא יחזיר את החיוך והאמונה - וזה חשוב הרבה יותר. תארים, כפי שיעידו אוהדי ליברפול שמאוהבים ביורגן קלופ, הם לא הכל. ממש לא הכל. במועדונים מסוימים, ובראשם ברצלונה, לגישה ולדרך יש חשיבות עליונה.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק