בווידאו: משחקי הפלייאוף הגדולים של סטף קרי בפלייאוף
בראשון בלילה הסתיים סיבוב שני נפלא ומרתק עם שני משחקי 7 בשתי סדרות מאוד שוויוניות. אלה היו משחקי 7 קלאסיים: איטיים, לחוצים, צמודים, מפגש בין שתי קבוצות שמכירות מצוין אחת את השנייה וכבר לא יכולות להפתיע אחת את השנייה, כל סל בהם הרגיש כמו אירוע. הם כללו הצגות אישיות של הכוכבים הגדולים לצד התעלויות של שחקני משנה מושמצים, ושלחו לגמרים האיזוריים שני מועדונים למודי אכזבות בשנים האחרונות.
לפני שנתמקד במשחקים עצמם ובמשמעות שלהם לקבוצות המעורבות, אי אפשר להתעלם ממה שמסתמן כמאפיין בולט במיוחד של משחקי 7: הזריקות מבחוץ מסרבות להיכנס. השילוב בין לחץ לעייפות מצטברת מסדרה מתישה מוביל לריבוי החטאות של שלשות פנויות, גם של קלעים טובים. ארבע הקבוצות קלעו ביחד 22 מ-102 השלשות שהן זרקו בשני המשחקים, 21.6 אחוזים. כשמצרפים את הנתון הזה ל-27 ההחטאות הרצופות של יוסטון במשחק 7 הביתי מול גולדן סטייט בעונה שעברה, ניתן להסיק שקשה עד בלתי אפשרי להסתמך על הזריקה המייצגת של העידן הנוכחי ברגעים המכריעים ביותר. בשני המשחקים לא היה תחליף לסקורר שמסוגל ליצור לעצמו מצבי זריקה בבידודים ולקלוע זריקות קשות מחצי מרחק.
עוד בנושא
"זה פשוט משוגע": משפחת קרי מתכוננת למפגש בין סטף לסת' בגמר המערב
קווין דוראנט ייעדר מהמשחק הראשון בגמר המערב ולא צפוי לשחק גם בשני
"כמו רגע מסרט": כל הליגה השתגעה מסל הניצחון המופלא של קוואי לאונרד
החלון ושברו: אחרי ההדחה, מה צופן העתיד ליוסטון רוקטס ולג'יימס הארדן?
טורונטו - פילדלפיה
הסיבוב השני הסתיים עם באזר ביטר שמסיים סדרה. זו הפעם השנייה שזה קורה בפלייאוף הזה, ובשני המקרים מדובר בסלים בדרגת קושי גבוהה במיוחד שהפכו לאייקוניים בשנייה בה נקלעו: השלשה של דמיאן לילארד מול OKC כמעט מהחצי והכדור המקפץ על הטבעת של קוואי לאונרד מול פילדלפיה. מסוג הזריקות שגם בעוד עשר ועשרים שנה ניתן יהיה להזכיר את המאפיין הבולט שלהן ורוב חובבי ה-NBA יידעו בדיוק על מה מדובר. אלה היו גם רגעי מפתח בקריירה של שניים מהכוכבים הגדולים בליגה בשנים האחרונות.
הסל של קוואי יכול להתברר כרגע שמשנה גורלות עבור מועדון. טורונטו התרגלה להיות הלוזרית, זו שהכל הולך נגדה ואם היא כבר מגיעה למשחק צמוד סביר שהיא תפסיד אותו ברגע האחרון. לרגעים כאלה יכולה להיות השפעה כמעט מיסטית, הם משנים את התודעה של עשרות אלפי אנשים ברגע בודד ויכולים לעצב זהות של מועדונים. במקרה של טורונטו הנוכחית, מאוד יכול להיות שהסל הזה מגדיל גם את הסיכוי שלה להשאיר את קוואי. אף אחד לא יכול להיכנס לראש של הסופרסטאר האניגמטי ובהחלט ייתכן שהוא כבר החליט לכאן או לשם, אבל הרבה יותר קשה לעזוב מקום חודש וחצי לאחר רגע כזה.
זו הייתה סדרה מופלאה של קוואי, הוא סיים אותה עם 34.7 נקודות ב-54 אחוזים מהשדה, 9.9 ריבאונדים ו-4 אסיסטים למשחק. חלק גדול מהזמן הוא סחב לבד התקפה מקרטעת. הוא שם חותמת על כך שהוא כבר לא שחקן הגנה היסטורי שנהדר גם בהתקפה, הוא גם אחד הסקוררים הגדולים בעולם וגם אחד משחקני ההגנה הטובים בעולם. את המספרים האלה הוא סיפק מול יריבה שיש לה הכי הרבה כלים להתמודד איתו הגנתית, אולי פרט לגולדן סטייט. קוואי הוא אחד מארבעת השחקנים הכי טובים בפלייאוף הזה והוא מבהיר באופן חד משמעי שניתן לבנות סביבו קונטנדרית, מה שיהפוך את הקיץ למעניין במיוחד אם הוא יחליט לעזוב את קנדה.
משחק 7 הבליט לצידו שניים מהשחקנים המושמצים של טורונטו, שהתקשו לבוא לידי ביטוי רוב הסדרה. המספרים של קייל לאורי לא היו מרשימים במשחק הזה, הוא שוב התקשה לקלוע מבחוץ, אבל הוא היה אחראי על כל כך הרבה מהלכי האסל משני מומנטום וקלע את אחד הסלים החשובים במשחק. הנסיון המצטבר עזר לו למצוא את הדרך לבוא לידי ביטוי במשחק כזה, והוא היה השחקן השני בחשיבותו של טורונטו. סרג' איבקה, שלא קלע שלשה כל הסדרה, פתאום קלע שלוש כאלה במשחק 7. לאחר שכל העונה ניק נרס השתמש באיבקה רק כסנטר, היכולת שלו לשחק דקות ארוכות לצד מארק גאסול הייתה אחד משינויי המפתח בסדרה, בעיקר לאחר הפציעה שהגבילה את פסקל סיאקם.
קשה להאמין שמול מילווקי הרכבים של שני גבוהים יוכלו לשרוד, לכן סיאקם יהיה שחקן מפתח בגמר המזרח. ברט בראון מצא פתרון מבריק לשחקן הייחודי הזה, כששלח את אמביד לשמור עליו ולחכות לו (ולשאר טורונטו) בצבע. זה יכול להיות פתרון נהדר למייק בודנהולזר עבור ברוק לופז, דרך לנצל את הנוכחות של הסנטר שלו בצבע מבלי שיצטרך לצאת אל קו השלוש, או הזדמנות עבור קואוץ' באד להפוך את יאניס אנטטוקומפו לשחקן חופשי בהגנה. סיאקם לא קלע את השלשות החופשיות מהפינה מול פילדלפיה, שלשות מהסוג שהוא קלע כל השנה. אם המגמה תמשיך נגד מילווקי יהיה לו קשה לבוא לידי ביטוי בגמר האיזורי.
פילדלפיה יוצאת מהסדרה הזאת עם הרבה מאוד רגשות מעורבים. היא כמעט ניצחה משחק 7 בחוץ למרות שהיחיד בחמישייה שלה ששיחק ביכולת הרגילה שלו היה ג'יי ג'יי רדיק. זה קרה כי החמישייה של הסיקסרס עד כדי כך מוכשרת ובזכות הפוטנציאל ההגנתי הגבוה שלה. ג'ימי באטלר הוכיח שהוא יכול להיות קוואי לעניים ולהשתלט על משחקים בסדרה גדולה, טוביאס האריס מצא את המקום שלו ותרם את חלקו בכל משחק, והסיקסרס ישמחו מאוד להשאיר את שניהם בקיץ.
הבעיה היא שסימני השאלה שפילדלפיה יוצאת איתם מהעונה הזו קשורים לשני הכוכבים הצעירים שלה, לחוד וביחד. ג'ואל אמביד מתקשה להגיע כשיר לפלייאוף ולא מצא את עצמו רוב הסדרה מול שומר פוסט איכותי כמו מארק גאסול. ברט בראון יכול ללמוד מדנבר וניקולה יוקיץ' על החשיבות של האיום הכפול של הסנטר: בפוסט ובפיק נ' רול. מעט מאוד שחקנים מסוגלים לשמור ביעילות על שני סוגי המהלכים, גאסול התקשה מאוד כל פעם שפילי ביצעה פיק נ' רול עם אמביד, אבל זה לא היה חלק מהרפרטואר הקבוע שלה. מטרה נוספת לקיץ תהיה למצוא סנטר מחליף ראוי, כי פילדלפיה התרסקה במשחקים האחרונים בדקות שאמביד נח והוא זקוק לדקות המנוחה האלה.
בן סימונס סיים פלייאוף מוזר ויוצר, לטעמי, את השאלה המעניינת ביותר לעתיד של פילדלפיה. המסקנה המתבקשת מהפלייאוף הזה היא שסימונס לא יוכל להביא לידי ביטוי את מלוא הפוטנציאל שלו בקבוצה של אמביד ובאטלר, הוא זקוק לסיטואציה בה הכדור יהיה אצלו ביד והוא יהיה מוקף בארבעה קלעי חוץ, כמו יאניס במילווקי. יש לו מה לתרום בפילדלפיה והיו לו כמה משחקים לא רעים בסדרה, אבל מגוחך להחזיק שחקן עם פוטנציאל כזה בשביל ריבאונד התקפה, הגנה טובה ושלוש-ארבע התקפות מעבר במשחק. סימונס סיים את הסדרה עם 8.6 זריקות מהשדה, 2.3 זריקות עונשין ו-4.9 אסיסטים. אלה לא מספרים של סופרסטאר בהתהוות.
האם הנהלת הסיקסרס מסוגלת ללכת על מהלך של טרייד על סימונס? זה מהלך אמיץ ומסוכן מאוד, כי הוא שם את הז'יטונים על הבריאות של אמביד. אבל אם באטלר יישאר, יכול להיות שזה הזמן של קבוצת התהליך לבצע היפוך ולהבין שהזמן הוא עכשיו, שצריך לבנות את הקבוצה הטובה ביותר סביב באטלר ואמביד בשנים הקרובות. ערך הטרייד של סימונס עדיין גבוה מאוד וניתן יהיה להשיג תמורתו שחקנים שמתאימים יותר לשחק לצד השניים, בעיקר כאלה עם קליעה מבחוץ, אלטון ברנד יוכל לנסות למצוא סופרסטאר בסדר גודל דומה או שניים-שלושה שחקנים איכותיים. ברנד כבר ביצע כמה מהלכים אמיצים ולא צפויים, אולי יש לו עוד אחד בקנה.
דנבר - פורטלנד
הסדרה הכי פחות מדוברת של הסיבוב השני התבררה כמרתקת לא פחות מהאחרות. רק אחת מהשתיים הייתה יכולה לעלות לגמר המערב, אבל שתיהן יוצאות מאוד אופטימיות לגבי העתיד. דנבר הייתה הקבוצה הצעירה ביותר בפלייאוף הזה ושתי הסדרות הקשות שעברה, עם שני משחקי 7, הן שכר לימוד חשוב מאוד להמשך הדרך. ניקולה יוקיץ' סיים את הפלייאוף הראשון שלו עם שורה של 25 נקודות ביותר מ-50 אחוזים מהשדה, 13 ריבאונדים ו-8.5 אסיסטים, קשה לחשוב על סיפתח מרשים יותר לשחקן שהוכיח משחק אחרי משחק שהוא שייך, בדרכו הייחודית, לליגה של הגדולים ביותר. ג'מאל מארי נראה כמו הפרטנר האידיאלי עבורו וגם הוא סיפק לא מעט רגעים גדולים בפלייאוף הראשון שלו. הצעירים שסביבם היו פחות עקביים אך הראו מספיק ניצוצות כדי לדמיין איך כל זה יכול להיראות עוד כמה שנים של השתפשפות ושיתוף פעולה. דנבר נמצאת בדרך הבטוחה לשנים ארוכות בצמרת הגבוהה.
אבל הסיפור הגדול של הסדרה הוא פורטלנד. הקבוצה שעפה בסוויפ בסיבוב הראשון בשנתיים האחרונות הגיעה השנה לגמר המערב למרות שהיא איבדה את השחקן השלישי בחשיבותו שלה. הבלייזרס אמנם צלחו את הרבע הקל ביותר של הפלייאוף, אבל גם בו הם נחשבו לאנדרדוג ללא יוסוף נורקיץ'.
לאחר שדמיאן לילארד שלט בסדרת הסיבוב הראשון נגד OKC, הוא לא הבריק מול דנבר. טורי קרייג הקשה עליו מאוד, והרבה זריקות שהוא רגיל לקלוע לא נכנסו. אבל לילארד הוא המנהיג שאחראי על הקבוצה עם האופי הכי חזק בליגה, קבוצה שמסרבת להישבר ולהתפרק מבפנים גם כשהכל הולך נגדה. בקבוצה שלו, גם שחקנים מושמצים שנפלטו מכל מקום אחר הופכים לשחקני מפתח בסדרת סיבוב שני. כך, אנס קאנטר סיפק סדרה גדולה של ריבאונד והתמודדות עם יוקיץ', ובחצי הראשון של הסדרה כשעוד היה לו כוח גם קלע לא מעט. כך, רודני הוד נשלף מהספסל, הכריע את משחק ההארכות והפך לשחקן מפתח בהמשך הסדרה. כך, אוון טרנר הוצא מהנפטלין כדי לככב ברבע האחרון של משחק 7. צריך סיטואציה מיוחדת כדי שכל זה יקרה.
מי שנכנס לנעלי המוציא לפועל הוא סי ג'יי מקולום, שהסדרה הזאת מיצבה אותו כאחד מכוכבי המשנה הטובים בליגה. הוא היה נפלא במשחק ההארכות ובניצחון במשחק השישי, ובמשחק השביעי כבר השתלט לחלוטין על העניינים ונראה כאילו רוחו של קובי בריאנט השתלטה עליו במשחק הכי חשוב בקריירה שלו עד כה. הוא קלע 37 נקודות עם שלשה אחת ושתי זריקות עונשין, בזכות סדרה של חדירות מרהיבות וקליעות כמעט בלתי אפשריות מחצי מרחק. גם כאן מגיע קרדיט ללילארד, שלאורך כל הסדרה ידע לזוז הצידה ולתת למקולום לככב כשהוא היה חם, ובין היתר לקחת 12 זריקות יותר ממנו במשחק 7.
עבור העתיד, בפורטלנד שמחו במיוחד לראות את זאק קולינס פורץ בסדרה הזאת. שחקן הפנים המגוון תפקד גם כסנטר וגם כפאוור פורוורד ונראה נהדר קודם כל בהגנה. הוא היה היחיד בפורטלנד שהסתדר עם פול מילסאפ והעזרה שלו בצבע מאוד הפריעה ליוקיץ' לחגוג בפוסט ולמארי לסיים חדירות. מול גולדן סטייט, סדרה בה לקאנטר יהיה הרבה יותר קשה להישאר על הפרקט, קולינס צפוי לקבל יותר דקות כסנטר ויהיה מעניין לבחון את ההשפעה ההגנתית שלו. טרי סטוטס זקוק לדם חדש בחמישייה בעמדות הפורוורד, השילוב בין אל פארוק אמינו ומו הארקלס לא עובד בפלייאוף, בטווח הקצר קולינס יוכל לפתור חלק מהבעיה ובטווח הארוך סטוטס יבחן אם הוא מתאים לשחק לצד נורקיץ' או שצריך לבחור אחד מהשניים (ולבצע טרייד על השני).