מאז שקווין דוראנט הגיע לאוקלנד, התחזיות לקראת כל עונה היו דומות: גולדן סטייט היא הפייבוריטית הברורה לאליפות בכל תסריט שלא כולל פציעה של אחד הכוכבים שלה. במהלך המשחק החמישי בסדרה מול יוסטון, הפציעה הזאת הגיעה. ההיעדרות של KD מהמשך הסדרה נראתה דרמטית במיוחד, הוא שיחק כמו השחקן הטוב בעולם וזו עדיין הייתה סדרה שוויונית לחלוטין כשהוא נפצע. לראשונה בעידן סטיב קר, גולדן סטייט מצאה את עצמה כסוג של אנדרדוג. לכן, ההפסד במשחק השישי היה כואב במיוחד עבור יוסטון. הקבוצה שנבנתה במיוחד כדי לעצור את הווריירס קיבלה הזדמנות חד פעמית, נפתח עבורה חלון שמי יודע אם יחזור.
חלון זו מילת המפתח בסיפור של הרוקטס, מילה שגם עוזרת להבין למה יש גבול למידת האכזבה שניתן להרגיש מהקבוצה הזו השנה. כאשר דריל מורי הביא את כריס פול בן ה-32 בטרייד בקיץ של לפני שנתיים, בידיעה שהוא יקבל חוזה מקסימום בקיץ הבא, הוא ידע שהוא ממשכן את העתיד בשביל עונה אחת, העונה שעברה. זה היה החלון הריאלי של יוסטון, ומורי שם עליו את כל הביצים שלו. לצערו, בשנה שעברה זה היה הכוכב שלו (פול עצמו) שנפצע במהלך הסדרה והרוקטס הפסידו את שני המשחקים האחרונים. החלון הריאלי שמורי יצר נסגר, ולא פגש את החלון שהמציאות החיצונית יצרה עבורו שנה לאחר מכן.
עוד בנושא
נחשפה תקרית בין סטף קרי לכריס פול לפני משחק 6 בין הווריירס לרוקטס
ספלאשבק: אורן יוסיפוביץ על ההצגה ששלחה את גולדן סטייט לגמר המערב
לברון מרוצה? פרנק ווגל סיכם לשלוש שנים בלייקרס, ג'ייסון קיד ישמש כעוזרו
סגל קצר ולא מאוזן
בקיץ שעבר שלושה מששת השחקנים הבכירים של יוסטון סיימו חוזה ומורי לא יכול היה להשאיר את כולם, בטח לא עם בעל בית חדש, טילמן פרטיטה, שמסרב לשלם מס מותרות. הוא החליט להשאיר לצד פול את קלינט קאפלה ולוותר על טרבור אריזה. קל לזכור לאריזה את ה-0 מ-12 מהשדה במשחק השביעי, אבל בלעדיו הרוקטס בכלל לא היו מגיעים למשחק שביעי. הוא היה השחקן השלישי או הרביעי בחשיבותו בקבוצה, היה לו חלק מרכזי מאוד בהגנה שלאורך חלק גדול מהסדרה הצליחה לנטרל את גולדן סטייט והיו לו גם כמה משחקים התקפיים איכותיים מאוד. לא הייתה למורי אפשרות להחליף את אריזה בשחקן בקליבר שלו, ובלעדיו הסגל של יוסטון נותר קצר ולא מאוזן. הפורוורד הלגיטימי היחיד בסגל היה פי ג'יי טאקר.
לכן, פתיחת העונה החלשה של יוסטון לא הייתה עד כדי כך מפתיעה. בלי אריזה, ועם ירידה טבעית ביכולת ואז פציעה של כריס פול, מייק ד'אנטוני נאלץ להסתדר עם סגל עשוי טלאים ואלתורים. לאחר שליש עונה, הרוקטס היו במאזן שלילי ועם תהיה לגבי היכולת של הסגל הזה להגיע לפלייאוף במערב. שני גורמים אפשרו את השינוי. הראשון והחשוב ביותר הוא שג'יימס הארדן הפסיק לשחק כדורסל מהסוג שאנחנו מכירים והפך למכונת נקודות בקנה מידה היסטורי. הגורם השני קשור לתזזיתיות ולעקשנות של מורי, שניסה כל שחקן חופשי בשוק, מכרמלו אנתוני דרך מייקל קרטר וויליאמס ועד קנת' פאריד, עד שמצא את השחקנים שיכולים לתרום לו בזמן אמת. היכולת של יוסטון לקבל תפוקה משמעותית מאוסטין ריברס ואימן שאמפרט מול גולדן סטייט היא הישג גדול של מורי בעונה בה לא היו לו כלים לפעול.
אבל עם כל הכבוד לריברס ושאמפרט, יוסטון הגיעה לסדרה מול גולדן סטייט כקבוצה הרבה פחות טובה מזו של שנה שעברה, גם בגלל ש-CP3 הוא כבר לא אותו שחקן ויכול להוציא מעצמו לא יותר ממשחק-שניים גדולים בסדרה. בצד השני, גם האלופה הייתה הרבה פחות טובה, ובעיקר נראתה שבעה, מותשת מחמש השנים האחרונות ונטולת כל חשק למפגש נוסף עם יריבה שיודעת לתסכל אותה. הפציעה של דוראנט, בסדרה בה הספלאש בראדרס לא פגעו עד אליה, הייתה יכולה או לייאש את גולדן סטייט או להטעין אותה באנרגיות מחודשות. לצערה של יוסטון, זו הייתה האופציה השנייה. גולדן סטייט מפוקסת ואנרגטית טובה יותר מהגרסה הנוכחית של הרוקטס גם ללא KD, בטח ביום בו אנדרה איגודלה ושון ליבינגסטון מספקים אולי את המשחק הגדול האחרון שנשאר להם בקנה. יוסטון הוציאה מעצמה את המקסימום לכל אורך הסדרה, אבל זה לא הספיק.
אך גם אם יוסטון הייתה מנצלת את הפציעה של דוראנט ועוברת את גולדן סטייט, זה לא היה הופך אותה למועמדת הבכירה לאליפות. זו עדיין הייתה קבוצה עם סגל קצר ולא מאוזן שבנויה בעיקר להתמודדות עם יריבה אחת. לדעתי, הקבוצה שצריכה להיות הכי מאוכזבת מהניצחון של הווריירס היא בכלל מילווקי, שבמקרה של הפסד של גולדן סטייט בסדרה הייתה הופכת לפייבוריטית לאליפות. יכול להיות שהחלון שכמעט נפתח בשבוע האחרון הוא החלון של הבאקס, ובעוד שהקבוצה הזו נראית מוכנה לרוץ לאליפות לאורך שנים ארוכות, ההיסטוריה מלמדת אותנו שחלונות יכולים להיסגר מהר מהצפוי. אבל על מילווקי יהיה לנו עוד זמן לדבר בהמשך.
שאלת הסגנון
אי אפשר לסכם את העונה של יוסטון בלי להתייחס לסגנון שהלך והקצין השנה. לפני שנתיים עוד היה מדובר במכונת פיק נ' רול משומנת בה הארדן מוקף בשחקנים שיודעים לנצל את היתרונות הקטנים שהוא יוצר, מאז הכיוון נטה יותר ויותר לבידודים ולסטפ-בק המפורסם, זריקה שנחשבת לבלתי אפשרית עבור כל אחד אחר אך יעילה מאוד אצל הארדן. לא רק בזכות האחוזים בהם הוא קולע אותה, אלא גם בזכות היכולת שלו לסחוט עבירות של שלוש זריקות. לפני שנתיים הארדן לקח 18.9 זריקות ומסר 11.2 אסיסטים למשחק, השנה הפרופורציות השתנו ל-24.5 זריקות ו-7.5 אסיסטים. זו הייתה תוצאה של אילוץ, של הסגל החלש, אך גם של נסיון למתוח את המהפכה הסטטיסטית לקצה. אם בידוד ושלשה בסטפ-בק של הארדן זה המהלך הכי יעיל של יוסטון, למה שהוא לא יעשה את זה 15-20 פעמים במשחק?
עם כל הכבוד לסוגיות אסתטיות, התשובה הטובה ביותר לשאלה הזו היא שהשיטה של יוסטון פחות יעילה ככל שהמעמד יותר חשוב. נראה שהמודלים של מורי ממשיכים לא לקחת בחשבון שני מאפיינים שבאופן עקבי מנבאים הצלחה בפלייאוף. הראשון הוא גמישות. קבוצות שמסתמכות על מהלך בודד ועל שחקן בודד מתקשות מאוד להצליח בפלייאוף. מי שרוצה לנצח ארבע סדרות פלייאוף רצופות, צריכה לצאת מהנחה שהיא תפגוש בדרך יריבות שיהיו להן כלים להקשות על המהלך המרכזי שלה. השיטה ההגנתית של יוטה הובילה לכמה משחקים חלשים של הארדן, ומול גולדן סטייט הוא פגש בידי חוש חש הבלש של דוראנט ובהגנה האישית המושלמת של איגודלה שגרמו להרבה מהזריקות שלו להיראות רע.
בהתאם לכך, הגמישות חשובה גם ברמת השחקנים הבודדים. הגנות פלייאוף טובות מכריחות שחקני משנה לבצע פעולות עם הכדור ולקבל החלטות, הרבה מהמהלכים הכי חשובים בעונה מוכרעים על היכולת הזאת. רבות דובר על הרגע המשמעותי במשחק השישי בו פי ג'יי טאקר וג'ראלד גרין לא הצליחו לנהל מתפרצת של 3 על 1 ביתרון שבע ברבע האחרון. אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בשחקנים שלאורך העונה התפקיד שלהם היה לעמוד על קו השלוש ולזרוק. סטטיסטית לא היה נכון לאפשר להם לכדרר, למסור ולקבל החלטות בהתקפה, זה לא מה שהם טובים בו. אבל אז מגיע הפוזשן הכי חשוב בעונה של יוסטון, ופתאום שני שחקנים שמקבלים קנס על כדרור צריכים לנהל מתפרצת ברבע האחרון של משחק הדחה. התוצאה הייתה צפויה.
הנתון השני שנדמה שמסרב להיכנס למודלים של מורי הוא שבני אדם הם יצורים שמתעייפים. ג'יימס הארדן צריך ליצור לעצמו ולחברים 40-50 זריקות כל משחק, וככל שהוא מסתמך יותר על בידודים המאמץ שנדרש ממנו גדול יותר. השנה הוא היה צריך להגיע ליכולת התקפית היסטורית בחודש דצמבר ולשמור על הרמה לכל אורך העונה. סיבה מרכזית לקושי שלו ברבעים אחרונים ובמשחקי פלייאוף מכריעים בסופי סדרות ארוכות היא שהוא מתיש את עצמו בדרך אליהם. ביוסטון הנוכחית, הארדן לא יכול להרשות לעצמו מחצית של אפס נקודות, הקבוצה תקרוס במצב כזה. הבידודים הלא נגמרים שלו הם הדרך היעילה ביותר של יוסטון הנוכחית להגיע למעמדים האלה, אבל היא גובה ממנו מחיר כבד כשהוא כבר מגיע אליהם.
ההבדל האמיתי בין הארדן לסטף קרי הוא לא שאחד מופיע למאני טיים והשני לא, או כל חלוקת ווינר/לוזר מהסוג המוכר כל כך. ההבדל הוא שאחד ברח מהדומיננטיות של קווין דוראנט והשני הזמין אותה. הארדן לא בחר לשחק בקבוצה עם צוות מסייע מוגבל כל כך, אבל הוא כן בחר בסגנון שבו הוא מחזיק בכדור רוב הזמן, סגנון שמזמין להקיף אותו ברול פליירס חד מימדיים ולא בשחקנים יוצרים. קרי, ששיחק באופן דומה אצל מארק ג'קסון, התמסר לחלוטין לשיטה של סטיב קר בה הנוכחות שלו, עם איום הקליעה והתנועה הבלתי פוסקת, מאפשרת לאחרים ליזום. לכן, שאר הקבוצה יכולה לסחוב אותו על הגב במשחק פלייאוף מכריע עד שהוא מתאפס.
העתיד לא נראה מבטיח
לאן יוסטון ממשיכה מכאן? הארדן טען במסיבת העיתונאים אחרי המשחק השישי שהוא יודע בדיוק מה יוסטון צריכה (אבל סירב לגלות). מורי בטח ישמח לקבל ממנו עצות איך לעשות את זה, כי יוסטון תהיה הקיץ תקועה בדיוק כמו בקיץ שעבר, ללא יכולת להחתים שחקן משמעותי, ואולי אפילו תיאלץ לוותר על שחקני רוטציה כדי להימנע ממס המותרות ותאבד סיכוי להשאיר את אוסטין ריברס. לפני שחושבים על התחזקות, צריך להזכיר שבפלייאוף הבא כריס פול ופי ג'יי טאקר יהיו בני 35 ובכלל לא בטוח שעדיין יהיו אפקטיביים.
האופציה היחידה להביא שחקן איכותי היא טרייד על אחד השחקנים הבכירים. החוזה של פול (ירוויח 124 מיליון דולר בשלוש השנים הקרובות) הוא אחד הכי פחות סחירים בליגה, מה שמשאיר בעיקר את אריק גורדון וקלינט קאפלה, שוויתור על כל אחד מהם יהיה כואב. גולדן סטייט הצליחה להעלים את קאפלה עם ההרכבים הנמוכים שלה, אבל בשלב הזה אי אפשר לבנות סגל רק אל מול גולדן סטייט הנוכחית, שבכלל לא בטוח שתישאר כזו אחרי הקיץ. צריך להתכונן לשנות השיא של ניקולה יוקיץ', צריך למצוא שחקנים ארוכים ופיזיים מספיק כדי להתמודד עם יאניס אנטטוקומפו, אי אפשר להזניח את הריבאונד (יוסטון ללא קאפלה היא קבוצת ריבאונד איומה).
ניתן לסמוך על מורי שיגרד שחקנים לגיטימיים לספסל ועל ד'אנטוני שיוציא מהחבורה שתהיה לו את המקסימום, כפי שעשה השנה. אבל המקסימום הזה צפוי להיות פחות ופחות גבוה כל שנה, אלא אם כן מורי יבצע עוד קסם שכרגע קשה לדמיין. הסיבה המרכזית למצב הזה היא החוזה של כריס פול, ובדיעבד ניתן לתהות האם הטרייד עליו, שהחוזה הנוכחי היה חלק לא מוכרז ממנו, היה נכון. הטרייד הזה חיסל את הגמישות בבניית סגל בארבע השנים הבאות, שהן חלק גדול משנות השיא של הארדן. כעת אי אפשר גם להתעלם מכך שבטרייד הזה יוסטון ויתרה על לו וויליאמס, מונטרז הארל ופטריק בברלי, שנראו נהדר מול גולדן סטייט בסיבוב הראשון.
אבל קל להיות חכמים בדיעבד. הטרייד הזה פתח עבור יוסטון חלון אמיתי לאליפות, ובחמש השנים האחרונות היו רק שלוש קבוצות שהיה להן חלון כזה - גולדן סטייט, קליבלנד ויוסטון של שנה שעברה. אסור לוותר על חלון הזדמנויות לאליפות. גם אם הוא של שנה אחת ודורש להדיח את אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. גם אם בחוכמה בדיעבד התברר שגולדן סטייט הנוכחית הרבה יותר פגיעה מזו של שנה שעברה ועדיף היה לכוון לעונה הזו. גם אם המחיר הוא שלא בטוח שיוסטון והארדן יקבלו עוד חלון כזה בשנים הקרובות.
